לדלג לתוכן

מלכילון לבן-גבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מלכילון לבן גבות)
קריאת טבלת מיוןמלכילון לבן-גבות
מלכילון לבן-גבות זכר, צרפת
מלכילון לבן-גבות זכר, צרפת


בוגר בשירה, צרפת קובץ צליל

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: תרופודה
משפחה: Regulidae
סוג: מלכילון
מין: מלכילון לבן-גבות
שם מדעי
Regulus ignicapilla
‏טמינק, 1820
תחום תפוצה
מפת התפוצה של מלכילון לבן-גבות

מפת התפוצה של מלכילון לבן-גבות

  מקייץ
  יציב
  חורף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מַלְכִּילוֹן לְבֶן-גַּבּוֹת (שם מדעי: Regulus ignicapilla), הוא מין של ציפור שיר זעירה ממשפחת המלכילוניים או הסבכיים (בהתאם לחלוקה הטקסונומית). הוא מקנן ברוב אירופה הממוזגת ובצפון-מערב אפריקה, והוא נודד חלקית, כאשר פרטים ממרכז אירופה חורפים מדרום וממערב לתפוצת הקינון שלהם. מלכילונים מהאיים הבלאריים ומצפון אפריקה זוכים יותר ויותר להכרה נרחבת כתת-מין נפרד, אך האוכלוסייה במדיירה, שבעבר הייתה מיוחסת גם כתת-מין, מטופלת כיום כמין עצמאי, מלכילון מדיירה ((אנ') Regulus madeirensis). מאובן של אב קדמון של מלכילון לבן-גבות זוהה מעצם כנף אחת.

מלכילון זה בעל צבע ירקרק מלמעלה ויש לו חלקים תחתונים לבנבנים. יש לו צמד פסי-כנף לבנים, פס עין שחור ופס-גבה לבן. ציצת הראש, כתומה אצל הזכר וצהובה אצל הנקבה, מוצג במהלך החיזור, והיא המקור לשם האנגלי והמדעי של המין. מלכילון זה מזכיר באופן שטחי את מלכילון האורנים, אשר חולק במידה רבה את טווח התפוצה האירופי שלו, אך כתמי הברונזה בכתף ודגם הפנים המודגש שלו הם מייחדים אותו. השירה שלו היא חזרה על תווים דקים גבוהים, מעט נמוכים מאלו של קרוב משפחתו.

המלכילון לבן-הגבות מקנן ביערות רחבי עלים או מחטניים ובגנים, ובונה את הקן הקומפקטי התלת-שכבתי שלו על ענף עץ. התטולה שלו מכילה שבע עד שתים-עשרה ביצים שהדגירה עליהן מתבצעת על-ידי הנקבה בלבד. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים, שפורחים 22–24 ימים לאחר הבקיעה. מלכילון זה נוהג להישאר בתנועה מתמדת, ומרחף לעיתים קרובות בזמן שהוא מחפש חרקים לאכול, ובחורף הוא מצוי לעיתים קרובות ביחד עם להקות של ירגזים. על-אף שנצפו ירידות מספריות מקומיות, המין אינו נושא לחששות שימור משמעותיים בשל אוכלוסייתו האירופית הגדולה ורחבת התפוצה שלו במהלך המאה האחרונה. הוא ניצוד על-ידי עופות דורסים, והוא נושא לעיתים טפילים. ייתכן שמין זה היה "מלך הציפורים" המקורי בפולקלור האירופי.

בישראל הוא מזדמן נדיר ביותר בחורף עם שתי תצפיות עד היום: הראשונה הייתה ב-18 בדצמבר 2011 בהר בראון שבגולן, והשניה ב-8 בדצמבר 2021 ביער ביריה.[2]

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכילון לבן-הגבות הוא ציפור עגלגלה וקטנה, באורך של כ-9 ס"מ, מוטת כנפיים של 13–16 ס"מ,[3] ומשקל של 4–7 גרם. יש לו חלקים עליונים בצבע ירוק-זית בוהק עם כתם בצבע ברונזה על כל כתף, וחלקים תחתונים לבנבנים עם גוון אפור-חום על החזה ובצדדים. יש לו שני פסי-כנף לבנים, מקור קטנטן שחור ומחודד, ורגליים בצבע חום-שחור. דגם הראש בולט, עם פס עין שחור, פס-גבה לבן ומוארך, וציצה צהובה בוהקת אצל הנקבה וכתומה לרוב אצל הזכר. הזוויגים דומים מאוד, מלבד צבע הציצה, אם כי לנקבה ניצוי מעט דהוי יותר ובממוצע היא מעט קטנה יותר. לצעירים גוון אפור בחלקים העליונים הדהויים יותר, ואין להם את הכתר הצבעוני; שאר סימני הראש קיימים, אך דהויים יותר מאשר אצל הבוגרים. עד החורף הראשון שלהם, רק נוצות התעופה והזנב נותרות ללא חילוף, וכמעט שלא ניתן להבחין בין הצעירים לבוגרים בתנאי שדה. מלכילון זה נוהג לקפוץ כשגופו מוחזק אופקית, ותעופתו חלשה ומסתחררת, עם פניות התחמקות מהירות מדי פעם.[4]

קשה לטעות בזיהוי בוגרים עם כל מין אחר; לעלווית מלכילונית יש דגם ראש וכנף דומים, אך פס הכיפה שלה בתבע לימוני חיוור, לא צהוב או כתום בוהק, וגם פס-הגבה שלה צהוב חיוור, ולא לבן בוהק. ניתן לבלבל את צעיר של מלכילון אורנים עם צעיר של מלכילון לבן-גבות, אך בדרך-כלל דגם הפנים מספיק כדי להבדיל בינו לבין קרוב משפחתו, שהוא בעל פנים פשוטות מאוד בכל הגילאים.[4] ניתן להבדיל בין מלכילון לבן-גבות לעלווית מלכילונית גם על ידי פס הכיפה החיוור והשת הצהוב של העלווית. קיימת סבירות גבוהה יותר לבלבול בין צעירים של מכלילון לבן גבות לבין עלווית צהובת-גבות, בעלת דגם הראש הדומה; לעלווית יש שוליים בהירים לנוצות הכנף כשהיא סגורה, בטן לבנבנה ורגליים חומות כהות יותר. לעלווית צהובת-גבות גם אין את חצי העיגול הבהיר המצוי מתחת לעינו של מלכילון לבן-גבות צעיר.[5]

טקסונומיה ואטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכר בוגר המום זמנית נמצא על מדרכה בליל, צרפת. דגם הראש הייחודי נראה בבירור

המלכילונים הם קבוצה קטנה של ציפורים שנכללה בעבר במשפחת הסבכיים, אך מקבלת כיום יותר ויותר מעמד של משפחה נפרדת,[6] במיוחד מכיוון שמחקרים עדכניים מראים שלמרות קווי דמיון שטחיים, המלכילונים מרוחקים מבחינה פילוגנטית מהסבכיים.[7][8][9] השמות המדעיים של משפחת ה-Regulidae, והסוג Regulus, מגיעים מלטינית Regulus, צורת הקטנה של rex, "מלך",[10] ומתייחסים לכיפה הכתומה או הצהובה האופיינית של מלכילונים לבני-גבות בוגרים. המין תואר לראשונה באופן רשמי על ידי הזואולוג ההולנדי קונראד יעקב טמינק ב-1820 תחת השם המדעי Sylvia ignicapilla;[11] הזיהוי המאוחר יחסית של המין האירופי הנפוץ הזה נבע מתוך תפיסה שהוא מופע שונה של מלכילון אורנים.[12] שם המין הספציפי ignicapilla נגזר מלטינית ignis - "אש" ו-capillus - "שיער".[10] השם המדעי מצוין לעיתים קרובות כ-R. ignicapillus עקב אי הבנה של הדקדוק הלטיני.[13]

תת-מינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מקובל לחלק את המין לשני תת-מינים מוכרים:[14]

  • R. i. ignicapilla (טמינק, 1820) - תת-המין הטיפוסי[א], הנמצא במרבית התפוצה
  • R. i. balearicus (ג'ורדנס, 1923) - התת-מין הים-תיכוני, מצוי באיים הבלאריים ובצפון אפריקה, מעט בהיר יותר מלמטה ואפור יותר מלמעלה מתת-המין הטיפוסי.[4]

תת-מינים אחרים נזכרים לעיתים, כולל R. i. caucasicus ממערב הקווקז, R. i. laeneni הצפון אפריקאי,[15] ו-R. i. tauricus מחצי האי קרים.[16] מלכילון מדיירה ((אנ') R. madeirensis) נחשב בעבר גם הוא כתת-מין של מלכילון לבן-גבות, אך ניתוח פילוגנטי המבוסס על הגן ציטוכרום b הראה שהוא נבדל ברמת המין. סטיית הגן של ציטוכרום b בין מלכילון מדיירה למלכילון לבן-גבות היא 8.5%, בהשוואה לרמת ההתבדלות בין מיני מלכילון מוכרים אחרים, כגון 9% בין מלכילון אורנים למלכילון אמריקני (אנ') (Regulus satrapa).[17] טקסון זה שונה גם במורפולוגיה ובווקאליזם.[18] הפיצול המוצע התקבל על ידי איגוד ועדות הנדירים האירופי (AERC) בשנת 2003,[19] כאשר גם רוב הרשויות האחרות פיצלו אותו בהמשך.

מלכילון טאיוואני (אנ') (Regulus goodfellowi) נתפס אף הוא בעבר כתת-מין של מלכילון לבן-גבות; עם זאת, השירה הטריטוריאלי של הטאיוואני, הדומה לאלו של האוכלוסיות מההימלאיה של מלכילון אורנים, ונתונים גנטיים נוספים מצביעים על כך שמלכילון טאיוואני קשור קשר הדוק לתת-מין ההימלאי של מלכילון האורנים ורק קרוב רחוק למלכילון לבן-גבות ומדיירה.[20] הוכח כיום שהמלכילונים מהאיים הקנריים, שנחשבו קרובים למלכילונים לבני-גבות, מורכבים משני תת-מינים של מלכילון אורנים.[21]

מאובנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה מאובנים מתקופת הפליסטוקן (לפני 2.6 מיליון עד 12,000 שנים) מאירופה ומישראל של מינים בסוג מלכילון, בעיקר מלכילון אורנים או בלתי מזוהים ברמת המין, אבל בספרד נמצאה גם דגימה של מלכילון לבן-גבות. עצם גומד שמאלית מבולגריה זוהתה כשייכת למין מאובן, Regulus bulgaricus, המתוארך ל-2.6-1.95 למ"ש. נראה שהוא מהווה אב קדמון למלכילון לבן-גבות, כאשר מלכילון אורנים התפצל מהשושלת הזו בפלייסטוקן התיכון.[22]

תפוצה ובית גידול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכילון לבן-הגבות מקנן ביערות רחבי עלים בשפלה, ומעדיף אלוני שעם ואלמון כשמתאפשר, או אשורים וציניות. הוא מצוי גם בחורשות עלים רחבים ומחטניים מעורבים, ובחורשי אשוח, ארז ואורנים, לעיתים קרובות עם סבך של ערער, קיסוס וורד בר. בבתי גידול ים תיכוניים יבשים יותר הוא פוקד עצי מחט, אלון ירוק עד ובחורשות מעורבות עד לרום של 2,800 מטר מעל פני הים.[4] בניגוד למינים מתמחים יותר כמו סיטה אירופית וטפס-עצים צפוני, ששניהם משחרים אחר מזון על פני הגזעים, המלכילונים אינם זקוקים לאזורי חורש גדולים, וצפיפות האוכלוסין שלהם אינה תלויה בגודל היער.[23] בחורף הוא מסתמך פחות על עצי מחט מאשר מלכילון האורנים, והוא עובר ממעבה היער לשוליו ולבתות. הוא נצפה בבודדים או בזוגות, ומבלה זמן רב בצמרות העצים, אם כי לעיתים קרובות יוצא אל שיחים וצמחייה נמוכה יותר.[4] מין זה יכול לשגשג באזורים עירוניים למדי, בתנאי שיש בית גידול מתאים בפארקים או בגנים גדולים; צפיפות האוכלוסין בגינות יכולה להיות דומה לרמות המקסימליות שנמצאות בבתי גידול טבעיים.[24][25]

תת-המין הטיפוסי R. i. ignicapilla מקנן באירופה מדרום אנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל מזרחה לבלארוס, צפון מערב אוקראינה ויוון, ומצפון לאזור הבלטי ודרום לטביה. ישנן אוכלוסיות מבודדות ממזרח לרכס הראשי באבחזיה, חצי האי קרים וטורקיה. תחום התפוצה שלו מצוי בין קווי האיזותרמיות 16° ל-24° ביולי.[ב][3] האוכולוסיות דרומיות יציבות ברובן, בניגוד לאוכלוסיות הצפוניות והמזרחיות שהן נודדות, וחורפות בעיקר באזורי הים התיכון ובמערב הרחוק של אירופה, מפורטוגל צפונה ועד בריטניה. התת-מין R. i. balearicus יציב באיים הבלאריים ובחלקים הצפוניים של מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.[4] מין זה תועד כמזדמן בנורווגיה, פינלנד, אסטוניה, קפריסין, מצרים ולבנון.[17][26] ביולי 2020, נצפו קינונים של מלכילון לבן-גבות לפחות בשני מקומות בדרום פינלנד.[27]

התנהגות ואקולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכילון בשירה מעץ מחטני בגליציה, ספרד
ביצים של מלכילון לבן-גבות, אוסף מוזיאון טולוז

המלכילון לבן-הגבות הוא מין מונוגמי. הזכר שר במהלך עונת החיזור, לעיתים קרובות עם ציצתו מורמת, ויש לו מצג ראווה הכולל הפניית מקורו לעבר הנקבה, תוך שהוא מציג את הכיפה ודגם הפנים החזק. מצג זה שונה מזה של מלכילון אורנים בעל הפנים הפשוטות יותר, שמרכין את ראשו כדי להדגיש את הציצה. שטח טריטוריית הקינון הוא כ-0.5 הקטאר, והוא עשוי לחפוף לטריטוריות מלכילוני אורנים השכנות. לעיתים יגנו מלכילונים לבני-גבות על הטריטוריות שלהם מפני מלכילוני אורנים כשציצתם מוגבהת ועם הרבה נפנוף כנפיים,[28] אך ייתכן שכמות התחרות הממשית בין המינים לא גדולה במיוחד. מחקר ספרדי הציע שעימותים טריטוריאליים בין המינים, ותופעות אחרות כמו זכרים ששרים שירים מעורבים או מתחלפים, היו השכיחים ביותר כאשר מין אחד במקום עלה במספריו בהרבה על השני;[29] בנסיבות אחרות, שני המלכילונים למדו להתעלם זה משירי זה. בתצוגת החיזור שלו הזכר מרים את ציצתו, מכוון אותו לעבר בת זוגו ומרחף מעליה לפני שמתבצעת ההזדווגות.[28]

הקן ממקום לעיתים קרובות תלוי מענף בדרך כלל לא בגובה רב, אם כי דווח גם על קנים בגבהים שבין 2.5 ל-20 מטר.[28] מלכילונים לבני-גבות עשויים להעדיף קינון קרוב לקני נץ גדול. הדורס הגדול הזה יטרוף טורפים פוטנציאליים של המלכילון לבן-הגבות כמו ניצים מצויים, ושודדי קנים כמו סנאים אפורים, עורבנים שחורי-כיפה ונקרים עקודים.[30] כאופייני למשפחה, לקן צורת כוס סגורה הבנויה בשלוש שכבות עם חור כניסה קטן בסמוך לראשו. השכבה החיצונית של הקן עשויה מטחב, זרדים קטנים, קורי עכביש וחזזיות, קורי העכביש משמשים גם להצמדת הקן לענפים הדקים התומכים בו. השכבה האמצעית היא אזוב, והיא מרופדת בנוצות (עד 3,000) ובשיער.[3] הקן קטן יותר, עמוק יותר וקומפקטי יותר מזה של מלכילון אורנים, ברוחב של כ-8 ס"מ ובעומק של 5–7 ס"מ, עם עובי דופן של כ-2 ס"מ.[28] הקן נבנה על ידי הנקבה לבדה, אם כי הזכר ילווה את הנקבה בזמן שהיא בונה את הקן במשך תקופה של מספר ימים עד שלושה שבועות.[17]

ההטלה מתחילה במערב אירופה בסוף אפריל, ובמזרח תחום התפוצה בסוף מאי; מחזורי קינון שניים נפוצים, ומתחילים בחודשים יוני עד יולי.[3] הביצים ורודות עם סימנים אדמדמים עמומים בקצה הרחב,[31] בניגוד לאלו של מלכילון מדיירה המתוארות כדומות לאלו של עלוויות (לבנות עם כמה כתמים חומים).[28] הביצים בגודל 10 על 14 מ"מ ובמשקל 0.7 גרם, מתוכו 5% הם מעטפת.[32] גודל התטולה באירופה הוא 7–12 ביצים, אבל היא כנראה קטנה יותר בצפון מערב אפריקה. הנקבה דוגרת על הביצים במשך 14.5 עד 16.5 ימים עד לבקיעה, ומגדלת את הגוזלים, אשר פורחים שמונה עד עשרה ימים לאחר מכן. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים והפרחונים.[3] מין זה מגיע לבגרות מינית לאחר שנה, ותוחלת החיים הממוצעת שלו היא פחות משנתיים.[32]

למרות שתחומי התפוצה שלהם חופפים באופן מהותי, נראה שרביית כלאיים בין מלכילון אורנים למלכילון לבן-גבות נמנעת על ידי הבדלים בטקסי החיזור ובדפוסי הפנים השונים. אפילו במחקרי ציפורים בהם קיבלה נקבת מלכילון אורנים פס עיניים מלאכותי כדי להקל על ההזדווגות עם מלכילון לבן-גבות זכר, הגוזלים מעולם לא גודלו על ידי הזוג המעורב, ונראה היה כי הם סתגלנים פחות בהשוואה למין האב.[17]

תזונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הורי מלכילון לבן-גבות מאכילים גוזלים במהלך ארבעת הימים הראשונים לחייהם בעיקר עם קפזנבאים (אורך ממוצע 4 מ"מ) לאחר מכן ניתנים פריטי מזון גדולים יותר ככל שהגוזלים גדלים.

כל מיני המלכילונים הם אוכלי חרקים באופן כמעט בלעדי, טורפים פרוקי רגליים קטנים עם שלד חיצוני רך, כגון קפזנבאים, כנימות ועכבישים. הם ניזונים גם מהגלמים והביצים של עכבישים וחרקים, ומדי פעם אף אוכלים אבקה. כל מיני המלכילון מרחפים בעת ציד של חרקים מעופפים. אף-על-פי שמלכילונים לבני-גבות נמצאים לעיתים קרובות בקרבת מלכילון אורנים, ישנם מספר גורמים המפחיתים את התחרות הישירה על מזון. מלכילונים לבני-גבות מעדיפים טרף גדול יותר מאשר מלכילוני אורנים. למרות ששניהם ילקטו חרקים לכודים מקורי עכביש בנדידת הסתיו, מלכילונים לבני-גבות יאכלו גם את העכבישים הגדולים (במקרים נדירים נמצאו מלכילונים תקועים בקורי עכביש, לא מסוגלים לזוז או מתים).[17]

מלכילונים לבני-גבות משחרים אחר מזון על עצים, ומנצלים בעיקר את השטח העליון של ענפים בבתי גידול מחטניים ושל עלים בעצים נשירים. זאת בניגוד למלכילון אורנים, הניזון תדיר מצידי הענפים והעלים. במהלך חיפוש אחר מזון בחורף, להקות של מלכילונים לבני-גבות מכסות מרחק נתון בערך פי שלושה מהר יותר מזה של אורנים, והם מתעלמים מפריטי הטרף הקטנים ביותר המועדפים על קרוב משפחתם; הם נוהגים להרוג חסרי חוליות גדולים על ידי הכאתם שוב ושוב כנגד ענף.[17] ההבדלים בהתנהגות מקלים על הבדלים מורפולוגיים עדינים; למלכילונים לבני-גבות יש מקורים רחבים יותר עם זיפי-מקור ארוכים יותר (המגנים על עין המלכילון מפני פריטי מזון שהוא מנסה ללכוד), ותכונות אלה משקפות את הטרף הגדול יותר שניצוד על ידי המין. זנבו הפחות מפוצל של המלכילון לבן-הגבות עשוי לשקף את פרקי הריחוף הארוכים שלו בזמן ציד. המלכילונים לבני-הגבות מלקטים מזון בעמידה לעיתים קרובות יותר, ויש להם כף רגל מותאמת יותר לאחיזה סטטית בענף, בעוד שהאצבע האחורית הארוכה יותר של מלכילון האורנים משקפת את ההרגל שלו לנוע אנכית לאורך הענפים בזמן ציד. יש לו גם חריצים עמוקים בחלק התחתון של האצבעות המקלים על אחיזה במחטים בודדות, בעוד שלמלכילון אורנים החלק התחתון חלק יותר בכף הרגל.[33]

הגוזלים מואכלים כמעט אך ורק עם קפזנבאים; פריטי מזון גדולים יותר אינם מתקבלים, ועכבישים נפלטים מדי פעם. מהיום החמישי ואילך, תזונת הגוזלים כוללת כנימות וכמות גבוהה של קונכיות של חלזונות, שהן תורמות לצמיחה תקינה של העצמות. לאחר השבוע השני, התזונה כוללת עשים וזחלים גדולים יותר, כמו גם פרוקי-רגליים שונים שבדרך כלל מבוגרים נמנעים מהם, כגון קוצרים, צבתנאים ונדלים.[17]

בחורף נוהג המלכילון לבן-הגבות לצטרף ללהקות מעורבות רופפות עם מינים אחרים כמו ירגזים וסבכים.[4] מלכילון זה, בדומה למינים אחרים המעדיפים להקות מזון מעורבות בחורף, משחר מזון על פני טווח גדול יותר של גבהים וסוגי צמחייה מאשר מינים הצדים בבודדים. עבור מינים הנוטים לשחר מזון בלהקות, הצלחת שיחור המזון בעודם בלהקה הייתה בערך פי שניים מזו של פרטים בודדים.[34] באזורים מסוימים, פרטים חורפים פיתחו הרגל להגיע לתחנות האכלה ולשולחנות ציפורים כדי לאכול מזון שומני, לפעמים עם מלכילוני אורנים או סבכים כמו עלווית חורף וסבכי שחור-כיפה.[28] מערכת העיכול של המלכילון מותאמת לתזונה מבוססת חרקים לחלוטין, בעוד שסבכים כוללים פירות בתזונת הסתיו שלהם. מחקר ספרדי השווה את הסבכים עם מלכילון לבן-גבות ועלוויות שהם מינים המתמחים באכילת חרקים. התוצאות הראו שביחס למשקל הגוף, לאוכלי החרקים היו מעיים קצרים יותר, אך זמני מעבר מעיים ארוכים יותר מאשר למיני הסבכי. אוכלי החרקים גם בדרך כלל קטנים מעט יותר מאוכלי-כל.[35]

קולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאות של המלכילון מורכבות משלושה או ארבעה צלילים גבוהים דקים, בדומה לזה של מלכילון אורנים, אך בגובה הצליל מעט נמוך יותר,[36] "זיט-זיט-זיט" ולא "סי-סי-סי".[28] השירה היא רצף של תווי קריאה ברצף ארוך ומעט יותר מגוון. בדרך כלל ישנם 11–14 תווים בשירה, שהופכים לחזקים ומהירים יותר, כאשר שלושת התווים האחרונים שונים במקצת מהקודמים: "זיט-זיט-זיט-זיט-זיט-זיט-זיט--זיט-זיט-זיט-זירט.זירט.זירט". השירה נמשכת בדרך כלל 0.5–2.5 שניות, קצרה יותר מה-3.5–4.0 שניות הממוצעות עבור שירת מלכילון אורנים, ולעיתים חוזרת על עצמה עד שמונה פעמים בדקה. בחודשים מאי ויוני, השירה מתבצעת בתדירות הגבוהה ביותר לאחר עלות השחר, אך נמשכת בתדירות נמוכה יותר לאורך היום. מאוחר יותר בעונת הקינון, השירה מבוצעת בעיקר בבוקר.[28]

שירתו של התת-מין הים תיכוני של מלכלילון לבן-גבה, R. i. balearicus, דומה מאוד לזו של התת-מין הטיפוסי {R. i. ignicapilla), אך פקטור אחד להבדלה בין מלכילון מדיירה לבין מלכילון לבן-גבות הוא ששירתו של הראשון מחולקת לשלושה מקטעים, שניים מהם מורכבים מחיזור שונה ומקריאות כעוסות. קריאות החיזור שלו מבוצעות גם בטווח תדרים גדול יותר ויותר הרמוניות מאלו של תת-המין היבשתי.[15][37] זכרים של מלכילוני אורנים ומלכילוני מדיירה מפגינים לפעמים תגובות טריטוריאליות להקלטות של השירה או קריאותיו של מלכילון לבן-גבות, אבל נראה כי ההפך אינו נכון, מכיוון שהשירה של מלכילון לבן-גבות בעלת מבנה פשוט יותר מזו של קרוביו.[15][28]

טורפים וטפילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נץ מצוי הוא טורף עיקרי של ציפורי שיר קטנות

בכל רחבי התפוצה, הטורף העיקרי של ציפורי החורש הקטנות הוא הנץ המצוי, שעופות מהווים כ-98% מהתזונה שלו.[38] הלילית המצויה מסתמכת יותר על ציד יונקים, אבל כשליש מהמזון שלה הוא ציפורי חורש.[39] ביצים וגוזלים עלולים להיאכל על-ידי סנאים אפורים, עורבנים שחורי-כיפה ונקרים עקודים.[30] נראה כי מלכילון לבן-גבות כמעט שאינו ידוע כמין מארח של הקוקיה האירופיתפונדקאי, טפיל תטולה אירופאי נפוץ.[40][41]

הנמלה הארגנטינאית הפולשת ((אנ') Linepithema humile) נפוצה באזור הים התיכון, ומפחיתה את מספר הפרוקי-הרגליים על ידי הרחקת רוב מיני הנמלים המקומיות. הפחתת פריטי הטרף היא משמעותית יותר בצמרות העצים, ויש לה השפעה רבה יותר על מינים כמו המלכילון הניזונים גבוה בעלווה. משמעות הדבר היא פחות אוכל זמין לגוזלים, וההורים שצריכים להשקיע יותר זמן בחיפוש אחר מזון.[42]

חסרים נתונים על טפילים ספציפיים של מלכילון לבן-גבות, אך פרעוש הסופית הנפוץ, Dasypsyllus gallinulae, תועד במיני מלכילון קרובים.[43] מספר קרדיות נוצות תועדו בסוג, כולל Proctophyllodes glandarinus על מלכילונים לבני-גבות. קרדיות אלו חיות על פטריות הצומחות על הנוצות.[44][45] הפטריות שנמצאות על הנוצות עשויות ליזון מהקרטין של הנוצות החיצוניות או משמן נוצות.[46]

סטטוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכילון לבן-הגבות הרחיב את תפוצתו במאות התשע-עשרה והעשרים,[22] והתפשט בצפון צרפת, ולאחר מכן נצפה קינון ראשון בהולנד ב-1928 ובדנמרק ב-1961[3] בבריטניה הוא תועד רק כמה פעמים עד 1839,[47] אך קינן לראשונה ב-1962,[3] וכעת הוא נפוץ כמקנן בחלק גדול מדרום אנגליה.[32] חורפים מתונים יותר הביאו לכך שיותר פרטים יכולים לחרוף צפונה יותר, ולכן תפוצת הקינון יכולה להתרחב מבלי להיגרר לסיכונים הכרוכים בנדידות ממושכות.[48] אוכלוסייה נמצאה בצפון מרוקו בשנת 1986.[3]

גידול האוכלוסייה עשוי להיות מוגבל בשל היעדר בית גידול מתאים, וייתכנו ירידות מקומיות במספרים עקב אובדן עצי מחט בשל סערות או החלפה במטעים של עצים נשירים מקומיים.[49] ייתכנו גם ירידות מקומיות באזורים של זיהום משמעותי של מתכות כבדות, אשר משפיעות במיוחד על מינים שניזונים מהקרקע כמו קיכלים ומינים שניזונים על גבי עצי מחט, כולל שני מיני המלכילון האירופאים. מתמחי המחטניים סובלים מאובדן ואיכות ירודה של מחטים, וכתוצאה מכך הירידה בשפע מזון חסרי החוליות שלהם.[50] למלכילון לבן-גבות טווח תפוצה גדול ואוכלוסייה המוערכת ב-10–15 מיליון פרטים, רובם באירופה. מאמינים שהאוכלוסייה יציבה בהיעדר ראיות לירידה או איומים חמורים, ולכן המין מסווג במצב שימור של "ללא חשש" ברשימה האדומה של IUCN.

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו ופליניוס מספרים על אגדה בה מתקיימת תחרות בין העופות כדי לראות מי יהיה המלך שלהם, כשהתואר יוענק למי שיצליח לעוף הכי גבוה. בתחילה, נראה היה שהנשר מנצח בקלות, אבל כשהוא התחיל להתעייף, ציפור קטנה שהתחבאה מתחת לנוצות הזנב של הנשר הגיחה ועפה גבוה עוד יותר וזכתה בתואר.[51][52] בעקבות אגדה זו, בפולקלור האירופי תואר הגדרון כ"מלך של הציפורים" או כ"נושא הלהבה". עם זאת, מונחים אלה יושמו גם על מיני המלכילון, כשהכתרים בצבעי האש של מלכילון האורנים והמלכילון לבן-הגבות הפכו אותם למינים שסביר יותר כי הם הנושאים המקוריים של תארים אלה,[53] ובשל התייחסות האגדה ל"קטן בעופות" בהיותו מלך, התואר הועבר ככל הנראה לגדרון הזעיר לא פחות.[54][55] הבלבול הועצם בשל הדמיון ביניהם ובעקבות החליפיות של המילים ביוונית עתיקה עבור גדרון (βασιλεύς basileus, "מלך") והמלכילון (βασιλισκος basiliskos, צורת הקטנה של "מלך").[56] באנגלית, הקשר בין המלכילון לבן-הגבות לגדרון המובהק התעצם בשמו הישן של המלכילון "גדרון כיפת-אש" ("fire-crested wren").[57]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלכילון לבן-גבות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ התת-מין הראשון שהוגדר ושעל פיו תואר המין לראשונה. נושא את אותו השם המדעי כמו שם המין.
  2. ^ "קו איזותרמיה" הוא קו שמשורטט על מפת מזג-האוויר ותוחם אזורים בהם יש טמפרטורה ממוצעת זהה בחודש מסוים
  1. ^ מלכילון לבן-גבות באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ מלכילון לבן-גבות, Regulus ignicapilla, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Snow, David; Perrins, Christopher M, eds. (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition (2 volumes). Oxford: Oxford University Press. pp. 1346–1348. ISBN 978-0-19-850188-6.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Baker, Kevin (1997). Warblers of Europe, Asia and North Africa (Helm Identification Guides). London: Helm. pp. 383–384. ISBN 978-0-7136-3971-1.
  5. ^ Barthel, Peter H (2003). "Juvenile firecrests Regulus ignicapilla as a confusion risk with yellow-browed Phylloscopus inornatus and Pallas's warblers P. proregulus". Limicola (בגרמנית). 17 (3): 139–151.
  6. ^ Monroe, Burt L. (בפברואר 1992). "The new DNA-DNA avian classification: What's it all about?". British Birds. 85 (2): 53–61. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Barker, F Keith; Barrowclough, George F; Groth, Jeff G (2002). "A phylogenetic hypothesis for passerine birds: taxonomic and biogeographic implications of an analysis of nuclear DNA sequence data". Proceedings of the Royal Society of London B. 269 (1488): 295–308. doi:10.1098/rspb.2001.1883. PMC 1690884. PMID 11839199.
  8. ^ Spicer, Greg S; Dunipace, Leslie (2004). "Molecular phylogeny of songbirds (Passeriformes) inferred from mitochondrial 16S ribosomal RNA gene sequences" (PDF). Molecular Phylogenetics and Evolution. 30 (2): 325–335. doi:10.1016/S1055-7903(03)00193-3. PMID 14715224.
  9. ^ Alström, Per; Ericson, Per G P; Olsson, Urban; Sundberg, Per (2006). "Phylogeny and classification of the avian superfamily Sylvioidea" (PDF). Molecular Phylogenetics and Evolution. 38 (2): 381–397. doi:10.1016/j.ympev.2005.05.015. PMID 16054402.
  10. ^ 1 2 The Chambers Dictionary (9th ed.). Edinburgh: Chambers. 2006. pp. 223, 735, 1277. ISBN 978-0-550-10185-3.
  11. ^ Temminck, Coenraad Jacob (1820–1840). Manuel d'ornithologie, ou Tableau systematique des oiseaux qui se trouvent en Europe (בצרפתית) (second ed.). Paris: H Cousin & E d'Ocagne. p. 231.
  12. ^ Wood, Neville (1836). British song birds: being popular descriptions and anecdotes of the choristers of the groves. London: John W Parker. pp. 143–145. British song birds: being popular descriptions and anecdotes of the choristers of the groves.
  13. ^ Crochet, P-A; Raty, L; De Smet, G; Anderson, B; Barthel, P H; Collinson, J M; Dubois, P J; Helbig, A J; Jiguet, F (2010). AERC TAC's Taxonomic Recommendations July 2010 (PDF). Association of European Rarity Committees (AERC). p. 14.
  14. ^ Jochen Martens, Martin Päckert, Common Firecrest (Regulus ignicapilla), version 1.0, Birds of the World, 2020 doi: 10.2173/bow.firecr1.01
  15. ^ 1 2 3 Päckert, Martin; Martens, Jochen; Hofmeister, Tanja (בינואר 2001). "Lautäußerungen der Sommergoldhähnchen von den Inseln Madeira und Mallorca (Regulus ignicapillus madeirensis, R. i. balearicus)". r Ornithologie (בגרמנית). 142 (1): 16–29. doi:10.1046/j.1439-0361.2000.00054.x. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Redkin, Y A (2001). "A new subspecies of Firecrest Regulus ignicapillus (Temminck, 1820) (Regulidae, Passeriformes) from the mountains of the Crimea". Ornitologia. 29: 98–102.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Martens, Jochen; Päckert, Martin "Family Regulidae (Kinglets & Firecrests)" pp. 330–349 in Del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Christie, David A, eds. (2006). Handbook of the Birds of the World: Old World Flycatchers to Old World Warblers v. 11. Barcelona: Lynx Edicions. ISBN 978-84-96553-06-4.
  18. ^ Sangster, George; Collinson, J Martin; Helbig, Andreas J; Knox, Alan G; Parkin, David T. (2005). "Taxonomic recommendations for British birds: third report". Ibis. 147 (4): 821–826. doi:10.1111/j.1474-919X.2005.00483.x.
  19. ^ AERC Taxonomy Committee (2003). AERC TAC's Taxonomic Recommendations (PDF). Association of European Rarities Committees. p. 22.
  20. ^ Päckert, Martin; Martens, Jochen; Severinghaus, Lucia Liu (2008). "The Taiwan Firecrest (Regulus goodfellowi) belongs to the Goldcrest assemblage (Regulus regulus s. l.): evidence from mitochondrial DNA and the territorial song of the Regulidae". Journal of Ornithology. 150 (1): 205–220. doi:10.1007/s10336-008-0335-5.
  21. ^ Päckert, Martin (2006). "Song dialects as diagnostic characters—acoustic differentiation of the Canary Island Goldcrest subspecies Regulus regulus teneriffae Seebohm 1883 and R. r. ellenthalerae Päckert et al. 2006 (Aves: Passeriformes: Regulidae)". Zootaxa. 1325: 99–115. doi:10.11646/zootaxa.1325.1.7.
  22. ^ 1 2 Boev, Zlatozar (1999). "Regulus bulgaricus sp. n. – the first fossil Kinglet (Aves: Sylviidae) from the Late Pliocene of Varshets, Western Bulgaria". Historia Naturalis Bulgarica. 10: 109–115.
  23. ^ Telleria, J L; Santos, T (1995). "Effects of forest fragmentation on a guild of wintering passerines: the role of habitat selection" (PDF). Biological Conservation. 71: 61–67. doi:10.1016/0006-3207(94)00021-H. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-10-12.
  24. ^ Palomino, David; Carrascal, Luis M (2006). "Urban influence on birds at a regional scale: A case study with the avifauna of northern Madrid province" (PDF). Landscape and Urban Planning. 77 (3): 276–290. doi:10.1016/j.landurbplan.2005.04.003. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2008-09-07.
  25. ^ Witt, Klaus; Mitschke, Alexander; Luniak, Maciej (בדצמבר 2005). "A comparison of common breeding bird populations in Hamburg, Berlin and Warsaw". Acta Ornithologica. 40 (2): 139–146. doi:10.3161/068.040.0209. {{cite journal}}: (עזרה)
  26. ^ "BirdLife International Species factsheet: Regulus ignicapilla ". BirdLife International. נבדק ב-4 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "Tulipäähippiäinen liittyi Suomen pesimälinnustoon" [Common firecrest joins Finland's nesting birds]. Birdlife Finland (בפינית). נבדק ב-8 ביולי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Simms, Eric (1985). British Warblers (New Naturalist Series). London: Collins. p. 370. ISBN 978-0-00-219810-3.
  29. ^ Becker, Peter H (1977). "Verhalten auf Lautäußerungen der Zwillingsart, interspezifische Territorialität und Habitatansprüche von Winter - und Sommergoldhähnchen (Regulus regulus, R. ignicapillus)". Journal für Ornithologie (בגרמנית). 118 (3): 233–260. doi:10.1007/BF01643534.
  30. ^ 1 2 Mawson, Geoff (באפריל 2010). "Apparent nesting association of Northern Goshawks and Firecrests". British Birds. 103: 243–244. {{cite journal}}: (עזרה)
  31. ^ Seebohm, Henry (1896). Coloured Figures of the Eggs of British Birds. Sheffield: Pawson and Brailsford. p. 209, plate 53.
  32. ^ 1 2 3 "Firecrest Regulus ignicapilla [Temminck, 1820]". BTOWeb BirdFacts. British Trust for Ornithology. נבדק ב-17 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Leisler, Bernd; Thaler, Ellen (1982). "Differences in morphology and foraging behaviour in the goldcrest Regulus regulus and firecrest R. ignicapillus" (PDF). Annales Zoologici Fennici. 19: 277–284.
  34. ^ Herrera, Carlos M (1979). "Ecological aspects of heterospecific flocks formation in a Mediterranean passerine bird community" (PDF). Oikos. 33 (1): 85–96. doi:10.2307/3544516. JSTOR 3544516. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-07-20.
  35. ^ Jordano, Pedro (1987). "Frugivory, external morphology and digestive system in Mediterranean sylviid warblers Sylvia spp" (PDF). Ibis. 129: 175–189. doi:10.1111/j.1474-919x.1987.tb03199.x. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-06-20. נבדק ב-2010-10-28.
  36. ^ Mullarney, Killian; Svensson, Lars; Zetterstrom, Dan; Grant, Peter J. (1999). Collins Bird Guide. London: Collins. p. 336. ISBN 978-0-00-219728-1.
  37. ^ Constantine, Mark; The Sound Approach (2006). The Sound Approach to Birding: A Guide to Understanding Bird Sound. Poole: The Sound Approach. p. 137. ISBN 978-90-810933-1-6.
  38. ^ Génsbøl, Benny (1987). Birds of Prey. London: Collins. pp. 154–156. ISBN 978-0-00-219176-0.
  39. ^ Voous, Karel H (1988). Owls of the Northern Hemisphere. Cameron, Ad (illustrator). London: Collins. pp. 209–219. ISBN 978-0-00-219493-8.
  40. ^ Soler, Juan Josė; Møller, Anders Pape (בינואר 1995). "A comparative analysis of the evolution of variation in appearance of eggs of European passerines in relation to brood parasitism". Behavioral Ecology. 7 (1): 89–94. doi:10.1093/beheco/7.1.89. {{cite journal}}: (עזרה)
  41. ^ Soler, Juan Josė; Møller, Anders Pape; Soler, Manuel (1999). "A comparative study of host selection in the European cuckoo Cuculus canorus" (PDF). Oecologia. 118 (2): 265–276. Bibcode:1999Oecol.118..265S. doi:10.1007/s004420050727. PMID 28307703. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2010-09-21.
  42. ^ Estany-Tigerström, David; Bas, Josep Maria; Pons, Pere (2010). "Does Argentine ant invasion affect prey availability for foliage-gleaning birds?". Biological Invasions. 12 (4): 827–839. doi:10.1007/s10530-009-9504-6.
  43. ^ Rothschild, Miriam; Clay, Theresa (1953). Fleas, Flukes and Cuckoos. A study of bird parasites (PDF). London: Collins. p. 113.
  44. ^ Schöne, Richard; Schmäschke, Ronald; Sachse, Margit. "interesting facts". federmilben. Star-Media GmbH.
  45. ^ Krivolutsky, Dmitri A; Lebedeva, Natalia V (2004). "Oribatid mites (Oribatei) in bird feathers: Passeriformes" (PDF). Acta Zoologica Lituanica. 14 (2): 19–38. doi:10.1080/13921657.2004.10512577.
  46. ^ Pugh, G J F (באפריל 1972). "the contamination of birds' feathers by fungi". Ibis. 114 (2): 172–177. doi:10.1111/j.1474-919x.1972.tb02602.x. {{cite journal}}: (עזרה)
  47. ^ Macgillivray, William (1839). A History of British Birds, Indigenous and Migratory: Volume 2. Cantatores, songsters. London: Scott, Webster, and Geary. p. 417.
  48. ^ Fiedler, Wolfgang (2003) "Recent changes in migratory behaviour of birds: a compilation of field observations and ringing data" pp. 21-29 in Berthold, Peter; Gwinner, Eberhard; Sonnenschein, Edith, eds. (2003). Avian migration. Heidelberg: Springer-Verlag. ISBN 978-3-540-43408-5.
  49. ^ Hustings, Fred (2002). "Broedende Vuurgoudhanen Regulus ignicapillus in Nederland: hoe het verder ging" (PDF). Limosa (בהולנדית). 75: 85–90. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-07-18.
  50. ^ Eeva, Tapio; Koivunen, Vesa; Hakkarainen, Harri (2002). "Population densities of forest birds in a heavy metal pollution gradient" (PDF). Avian Science. 2: 1–10.
  51. ^ Aristotle, History of Animals, 9.11.
  52. ^ Pliny, Natural History, 10.74
  53. ^ Cook, Arthur Bernard (1914). Zeus: A Study in Ancient Religion. Cambridge: Cambridge University Press. p. 52, footnote 4.
  54. ^ Suolahti, Viktor Hugo (1909). Die deutschen Vogelnamen: eine wortgeschichtliche Untersuchung (בגרמנית). Strassbourg: Karl J Trbner. pp. 80–85.
  55. ^ Cocker, Mark; Mabey, Richard (2005). Birds Britannica. London: Chatto & Windus. p. 232. ISBN 978-0-7011-6907-7.
  56. ^ Arnott, William Geoffrey (2007). Birds in the ancient world from A to Z. Abingdon: Routledge. p. 35. ISBN 978-0-415-23851-9.
  57. ^ Doubleday, Henry (1865). A Nomenclature of British Birds (4th ed.). London: John van Voorst. p. 10. A nomenclature of British birds.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלכילון_לבן-גבות&oldid=39874538"