מליסנדה, מלכת ירושלים

מליסנדה, מלכת ירושלים
Melisende

לידה	1105 ירושלים
פטירה	11 בספטמבר 1161 (בגיל 56 בערך) ירושלים
מדינה	ממלכת ירושלים
מקום קבורה	קבר מרים
בן זוג	פולק מאנז'ו
מלכת ממלכת ירושלים 1131–1143 (כ־12 שנים) מונרך בתקופה עם פולק מאנז'ו → בלדווין השני, מלך ירושלים בלדווין השלישי, מלך ירושלים ←
מלכת ממלכת ירושלים 1143–1153 (כ־10 שנים) מונרך בתקופה עוצרת לבלדווין השלישי, מלך ירושלים בלדווין השלישי, מלך ירושלים ←

חתונתם של פולק מאנז'ו ומליסנדה

איור מתוך "ספר התהילים של מליסנדה". ספר מזמורים שהוענק לכנסייה בעת שלטונה של המלכה

מליסנדה (Melisende,‏ 1105 - 11 בספטמבר 1161), מלכת ממלכת ירושלים משנת 1131 ועד 1153. השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה בירושלים ושלטה בה.

הוריה

מליסנדה, שנקראה על שם סבתה מצד אביה מליסנדה ממונלרי (Montlhéry), הייתה בתו הבכורה של המלך בלדווין השני, מלך ירושלים אשר נישא לנסיכה הארמנית מורפיה ממלטינה , אימה של מליסנדה ובתו של הנסיך הארמני של Melitene, גבריאל, בנישואים דיפלומטיים כדי לחזק את הבריתות באזור.

בתור המלך החדש של ירושלים, עודדו את אביה של מליסנדה, המלך בלדווין השני, להתגרש מאשתו מורפיה לאחר שנולדו להם ארבע בנות, למען אישה צעירה יותר, עם קשרים דיפלומטים טובים יותר, שתלד בן שיהיה לו ליורש, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. ההיסטוריון הארמני מתיו מאדסה כתב שבלדווין השני היה מאוד קרוב לאשתו והתייחס אליה בכבוד ולא הסכים אפילו לשקול להתגרש ממנה.

כסימן לאהבתו לאשתו, דחה בולדווין השני את ההכתרה שלו עד חג המולד 1119 (משנת 1118), כדי שהיא ובנותיה תוכלנה להגיע לירושלים ותוכל להיות מוכתרת כמלכה בד בבד עם הכתרתו למלך. מצידה, מורפיה לא התערבה בעניינים הפוליטיים בממלכה, אך הוכיחה את יכולתה לקחת אחריות על העניינים כאשר הייתה צריכה. כאשר אביה של מליסנדה נתפס במהלך מערכה ב-1123, שכרה מורפיה חבורה של שכירי חרב ארמניים כדי לגלות היכן הוחזק בעלה בשבי וב-1124 לקחה מורפיה חלק מוביל במשא ומתן עם שוביו של בולדווין על שחרורו, כולל נסיעה לסוריה ומסירת בתה הצעירה איבט, כבת ערובה לתשלום הכופר של המלך.

חייה

נישואיה

אביה של מליסנדה סבר שהוא צריך להשיא אותה לבעל ברית חזק, אשר יוכל להגן על הירושה של מליסנדה ועל יורשיה העתידיים. בלדווין השני נתן ללואי השישי, מלך צרפת, את האחריות להמליץ לו על פרנקי וסלי (מחוז בצרפת, vassel) שיהיה בעלה של מליסנדה ומלך ירושלים. הקשר הפרנקי של המלכים היה שיקול חשוב מאוד עבור ירושלים, בתור ממלכה מתפתחת המסתמכת בעיקר על כוח אדם וקשרים עם צרפת, גרמניה ואיטליה.

לואי השישי בחר בפולק החמישי, רוזן אנז'ו ומיין, צלבני ידוע, עשיר ומפקד צבאי. פולק התעקש להיות מלך יחיד על ירושלים. בולדווין, מהוסס, כמעט נענה לבקשת פולק, אך לאחר חשיבה נוספת, הבין בולדווין שפולק השאפתן היווה איום גם על משפחתו של בולדווין ובפרט על בתו מליסנדה (פולק היה עתיד להיות סבא של מלך צרפת). בלדווין השני חשד שברגע שימות, יגרש פולק את מליסנדה ואת בניה, לטובת אחד מבניו, שיהיה שליט בירושלים.

השלטון עם פולק

לאחר שמליסנדה ילדה את בנה הראשון אשר יהיה יורשה (העתיד להיות בלדווין השלישי), אביה רצה להבטיח שמליסנדה תמשיך את תפקידו ותהיה מלכת ירושלים. בולדווין השני ערך טקס הכתרה למליסנדה, פולק, ובנם- בלדווין השלישי. כדי לחזק את עמדתה, בלדווין השני הכריז על מליסנדה בתור האפוטרופוסית הבלעדית של בלדווין השלישי, מלבד פולק.

כאשר בלדווין השני מת לאחר שנה ב-1131, מליסנדה ופולק עלו לכס המלוכה כשליטים משותפים. בעזרת אביריו הצלבנים, נישל פולק את מליסנדה מרוב סמכויותיה, וביטל את הסמכות שעברה בירושה מאביה בפומבי.

החששות של בלדווין השני התגלו כמוצדקים. האצילים המקומיים, התמרמרו על המלך החדש שלא הגיע מקרבם ושנישל אותם ובעיקר את המלכה מעמדותיהם הבכירות בממלכה. מנהיג האצילים היה הוגו דה פויסה, רוזן יפו ואחיינה של המלכה מליסנדה, שהיה נאמן ביותר למלכה, אף על פי שהיה לו טיעון יותר טוב לעלות לכס המלוכה מאשר למליסנדה, מכיוון שהיה ממשפחת האצולה והיה זכר. הוגו סלד מהחלשת כוחה של מליסנדה בידי בעלה. הסכסוך בין פולק ומליסנדה היה כלי פוליטי של פולק, הוא האשים את הוגו דה פויסה ברומן עם המלכה, כדי להוריד את שניהם ממעמדם. מקורות בני התקופה כמו ויליאם מצור, טוענים כי פולק רצה להדיח את מליסנדה מהמלוכה מכיוון שהעדיף את האנז'ואים החדשים (שהגיעו מאנז'ו- המקום שבו פולק היה רוזן) שהגיעו לירושלים, על פני הפרנקים הצלבנים. ויליאם טוען גם כי מליסנדה הייתה חפה מפשע, מכיוון שאם הייתה אשמה, הכנסייה והאצולה לא היו נרתמים למענה.

כתגובה להאשמות השקריות פתח הוגו במרד, נמלט ליפו ואיחד כוחותיו עם הצבא המצרי באשקלון. הוא הצליח להביס את הצבא ששלח המלך כדי לעצרו, אולם הבין כי לא יוכל להמשיך ולהחזיק מעמד מול המלך החזק. לאור בקשתה של מליסנדה, התערב הפטריארך של ירושלים בסכסוך הממלכתי ושכנע את הוגו לקבל עליו את גזר הדין המתחשב שגזר עליו המלך - הגליה מהממלכה למשך שלוש שנים.

אולם, זמן מה לאחר ההכרזה על שביתת הנשק נעשה ניסיון להתנקש בחייו של הוגו, ופולק ותומכיו הואשמו שלא בפניהם במעשה, על אף החוסר בהוכחות שאכן כך היה הדבר. אולם, לאחר ההכרזה על שביתת נשק דרך מה שהסתכם בהפיכת חצר המלוכה, התומכים של המלכה התגברו על פולק, מ-1135 השפעתו הידרדרה במהירות, ותומכי המלכה הצליחו להשתלט על השלטון ולבצע הפיכה כנגד המלך השנוא. מליסנדה ופולק התפייסו ב-1136, ונולד להם בן שני, אמלריך.

שליטה יחידה ופטרונית האמנויות

איור מתוך "ספר התהילים של מליסנדה"

לאחר מותו של פולק בתאונת ציד בשנת 1143 הושארו כל סמכויות השלטון בידי המלכה, שעל אף הגדרתה כ"מלכה עוצרת תחת שלטונו של בלדווין השלישי", הייתה שליטה בפועל ששלטה ביד רמה בממלכה וזכתה לתמיכת כל הכפופים לה, הן בתחום הצבאי, בתחום הדתי ובתחום האזרחי.

לאורך כל ימיה זכתה מליסנדה לתמיכה מלאה של הפטריארכיה הירושלמית. החל מהיום בו הוכרזה כיורשת, דרך הסכסוך עם בעלה והאשמות בניאוף ועד למותה נמצאה מליסנדה בקשר מתמיד עם ראשי הכנסייה שגיבו אותה ותמכו בה. המלכה בתמורה תרמה רבות לכנסייה המקומית והקימה מספר רב של מנזרים ובתי כנסייה, ביניהם מנזר סנטה אנה שבו שירתה מאוחר יותר אחותה איבט כנזירה.

מלבד בניית המנזרים והעזרה לכנסייה נודעה מליסנדה כפטרונית החשובה ביותר של האמנות בממלכה הצלבנית. היא תמכה אישית באמנים ובסופרים ופעילותה זו הביאה להתפתחות הסגנון הצלבני באמנות של התקופה. דוגמה טובה לסגנון זה ניתן למצוא ב"ספר התהילים של מליסנדה", ספר מזמורים מאויר המציג את הסגנון הצלבני המשלב את האמנות המערב אירופאית יחד עם מוטיבים של הכנסייה המזרחית והאמנות המוסלמית המקומית במלוא תפארתם.

מסע הצלב השני

ערך מורחב – מסע הצלב השני

בשנת 1144 הטילו המוסלמים בני העיר מוסול שבעיראק מצור על רוזנות אדסה הצלבנית. מליסנדה, שראתה בעצמה אחראית לשלומן של המדינות הצלבניות הקטנות, שלחה את צבאה לעזרת הנצורים. אולם הצבא הירושלמי נכשל במלאכתו והעיר והרוזנות נפלה בידי המוסלמים.

מליסנדה שלחה מסר בהול לאפיפיור אשר בהמלצתה קרא לארגונו של מסע צלב שני להשבת הרוזנות לידיים נוצריות. מובילי המסע היו קונרד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ולואי השביעי מלך צרפת, שלווה על ידי אשתו אלינור מאקוויטניה. בשנת 1148 הגיע המסע לעכו, שם נפגשו המנהיגים הנוצרים כדי לתכנן את מהלכיהם הצבאיים כנגד המוסלמים.

קונרד השני ולואי השביעי יעצו לבלדווין השלישי, שהיה אז בן 18 שנים, לצאת בראש צבא הממלכה לכיבוש דמשק, אז בעלת הברית המוסלמית היחידה של הצלבנים. מליסנדה, אלינור וראשי הצבא הירושלמי מצידם יעצו לתקוף את העיר חלב, שתהווה בסיס נוח להתקפת נגד על כובשי אדסה. בסופו של דבר הוחלט כי דמשק תהווה את המטרה למתקפה הצלבנית. עם ההכרזה על מלחמה מול שליטי דמשק הגיע לקיצו הסכם השלום שנחתם בין ממלכת ירושלים לדמשק, הסכם אשר איפשר את קיומה של הממלכה הנוצרית ואשר מביטולו לא הצליחה הממלכה הנוצרית להתאושש לעולם. אחד עשר חודשים לאחר תחילת מסע הצלב שבו המלך הצרפתי ואשתו לצרפת, ובכך הגיע מסע הצלב לסיומו.

השלטון המשותף עם בלדווין השלישי ומלחמת האזרחים

בלדווין השלישי הוכרז כשליט משותף עם מליסנדה ביום חג המולד שנת 1143, בעודו קטין ומשולל זכות שלטון עצמאי. מליסנדה, שהכירה את תכונותיו של בנה, נמנעה מלהעביר לידיו כל סמכות ממשית, וטקס ההכתרה המשותף נערך, בדומה לטקס אותו ערך בלדווין השני למליסנדה עצמה, על מנת להכיר בו כיורש החוקי של המלכה.

בימי נערותו לא הביע המלך הצעיר עניין בשלטון, ועל המלכה לא הופעלו כל לחצים לשתפו במלאכה, אולם עם התבגרותו הוא סיגל לעצמו תכונות של מצביא מוכשר, מה שהביאו לכלל מסקנה כי הוא כשיר להצטרף אל אימו בתהליכי קבלת ההחלטות הממלכתיים, ואף ליטול חלק מההחלטות הללו לבעלותו הבלעדית. מליסנדה, שנמנעה במודע מלשתף את בנה בשלטון, סירבה בתחילה לאפשר לו לקחת חלק בניהול הממלכה, ובשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-12 התדרדרו היחסים בין המלכה והמלך בנה עד שבשנת 1152 האשים את אחד מעושי דבריה של המלכה בניסיון לשכנעה בצורך לנשלו מתפקיד המלך. זמן קצר מאוחר יותר פנה בלדווין לפטריארך הירושלמי בבקשה להמליכו כמלך יחיד בכנסיית הקבר, אולם הפטריארך סירב לעשות כך. כתגובה לסירוב יצא בלדווין לתהלוכת הכתרה עצמית ברחובות ירושלים, כשלראשו זר עלי דפנה.

לאחר פעולתו זו של בלדווין הסכימה המלכה להעביר את ההכרעה בנושא חלקו של בלדווין בשלטון לידי המועצה הפאודלית. המועצה, שהורכבה מנציגים פאודלים ומאנשי משפט, החליטה על חלוקת הממלכה לשני חלקים, אשר בצפוני מביניהם ישלוט בלדווין ואילו על החלק הדרומי, החשוב והעשיר יותר, המשתרע בתחומי יהודה ושומרון ובכלל זה ירושלים, תשלוט מליסנדה. מליסנדה, שהתנגדה לתוכנית המופרכת, קיבלה אותה לבסוף וזאת כדי למנוע פילוג וקרע בעם.

בלדווין מצידו היה מאוכזב מ"תוכנית החלוקה" לא פחות מאשר אימו. אולם במקום להשיב את ההצעה אל המועצה הפיאודלית לדיון נוסף, החליט המלך הצעיר והמתלהם לאסוף את צבאו ולתקוף את חלק הממלכה שבידי אימו. בלדווין, אשר ירש את עורמתו הצבאית של אביו, כבש במהרה את שכם וירושלים, בעוד מליסנדה ובנה הצעיר אמלריך מוצאים מקלט במצודת ירושלים.

בהתערבות הכנסייה הגיעו הצדדים להסכם לפיו המלכה ופמלייתה יעברו לעיר שכם, שם תשלוט מליסנדה עד יום מותה, ואילו בלדווין מצידו התחייב שלא לצאת נגדה יותר לעולם. הסכם זה מוכיח כי מליסנדה, על אף היותה ראש הצד המפסיד במלחמת האזרחים, הייתה שליטה בעלת עוצמה רבה אשר זכתה לתמיכת הכנסייה. יש להניח כי לולא תמיכה זו הייתה המלכה מחויבת להקדיש את חייה לדת ולהפוך לנזירה לאחר מפלה שכזו.

השיבה לשלטון

בשנת 1153 נערך פיוס בין בלדווין ומליסנדה. לאחר תום מלחמת האזרחים והחתימה על הסכם השלום הפגין בלדווין נדיבות וכבוד רב כלפי אימו, וזאת משום שקשריה עם אחותה הודיירנה ואחייניתה קונטנצה מנסיכות אנטיוכיה, הבטיחו את הקשר החזק בין ממלכת ירושלים לבין המדינות הצלבניות בצפון סוריה, קשר חשוב ביותר לאור העובדה שבלדווין עצמו החריב את הברית עם שליטי דמשק שהבטיחה את השקט בגבולותיה הצפוניים של הממלכה.

בלדווין, שבילה את מרבית זמנו בראש צבאו מחוץ לגבולות הממלכה, הכיר בעובדה כי הוא מתקשה לנהל בצורה זו את ענייני השלטון. החל משנת 1154 שותפה מליסנדה במרביתם של תהליכי קבלת ההחלטות בממלכה והופיעה לצד בנה בטקסים הרשמיים. בשנת 1156 היא הגיעה לידי הסכם שותפות עם צי הסוחרים של פיזה ובשנת 1157, בעוד בולדווין וצבאו שוהים באנטיוכיה, היא ניהלה קרבות לכיבוש נקודות שולטות בעבר הירדן. באותה שנה מת הפטריארך הירושלמי ומליסנדה, יחד עם אחותה למחצה, הייתה זו שהביאה לבחירתו של פטריארך חדש שהיה ממקורביה, ואשר מספר שבועות לאחר תחילת כהונתו השיא את בנה של מליסנדה, אמלריך, לבחירת ליבו אגנס מקורטניי. בשנת 1160 התירה מליסנדה לאמלריך לשפץ את כנסיית הקבר, ככל הנראה לרגל הולדת בתו הבכורה.

מותה ומורשתה

הקפלה בה נקברה מליסנדה

בשנת 1161 חוותה מליסנדה ככל הנראה שבץ מוחי. זכרונה נפגע באופן אנוש והיא לא יכלה להמשיך ולקחת חלק בענייני השלטון. אחיותיה, הודיירנה רוזנת טריפולי ואיובטה הנזירה, סעדו אותה עד מותה ב-11 בספטמבר של אותה השנה. מליסנדה נקברה לצד אימה בקבר מרים שם מצוי קברה עד היום. בדומה לאימה, הורישה מליסנדה את כל רכושה האישי לידי הנזירים במנזר מר סבא.

ויליאם מצור כתב על תקופת שלטונה של מליסנדה: "היא הייתה אשה נבונה ביותר, מלאת ניסיון כמעט בכל ענייני המדינה, אשר התגברה לחלוטין על הנכות של היותה אישה ויכלה לקחת אחריות על עניינים חשובים ביותר... בנסותה לחקות את תהילתם של מיטב הנסיכים, (מליסנדה) שלטה בממלכה ביד רמה, כך שאף ניתן להשוותה לקודמיה בתפקיד". הערותיו של ויליאם מצור עלולות להתפרש כמתנשאות, אולם בתקופה בה נכתבו היו גילוי כבוד עצום בחברה בה נשים נחשבו לבעלות זכויות ויכולות פחותות מאלו של בעליהן, אחיהן ואפילו בניהן.

מספר היסטוריונים בתקופה שלאחר מותה של מליסנדה מתחו ביקורת על רצונה להישאר על כס המלכות וחוסר הסכמתה לפרוש מתפקיד המלכה לטובת בנה, מהלך שהביא לבסוף למלחמת אחים ולשבר כבד ממנו לא הצליחה הממלכה להתאושש לעולם. אולם בהתחשב ביכולותיו השלטוניות הפחותות של בלדווין השלישי, יחד עם התמיכה הנרחבת לה זכתה מליסנדה הן בקרב ראשי הכנסייה והן בקרב השליטים הפאודלים המקומיים ושליטי שאר המדינות הצלבניות, נראה שדווקא השארת השלטון בידיה ונישולו של בלדווין מסמכויותיו היו תורמים לחוזקה של הממלכה יותר מאשר פרישתה של המלכה.

במשך שנים היה אחד מרחובותיה של ירושלים קרוי על שם מליסנדה. במהלך שנות ה-50 הוסב שמו לרחוב הלני המלכה, במסגרת שינוי שמות רחובות שנקראו על שם גויים לשמות יהודיים. במחצית השנייה של שנות ה-50 עוד שמשו השמות "הלני המלכה" ו"מליסנדה המלכה" לסירוגין, אך במהלך שנות ה-60 דבק השם הלני המלכה ושימש כמעט באופן בלעדי.

ראו גם

• היסטוריה של ממלכת ירושלים

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

• Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
• Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מליסנדה, מלכת ירושלים בוויקישיתוף

הערות שוליים

הקודם: בלדווין השני

מלכי ירושלים עם בלדווין השלישי 1143–1153

הבא: בלדווין השלישי