המרד ההולנדי

המרד ההולנדי
	קרב גיברלטר, 1607.
	מלחמה: מלחמות הדת באירופה ומלחמת שלושים השנים (1621–1648)
תאריכים	1 באוגוסט 1566 – 30 בינואר 1648 (81 שנים)
קרב לפני	Compromise of Nobles
מקום	ארצות השפלה (כיום בלגיה, לוקסמבורג, הולנד, וחלק ממערב גרמניה וצפון צרפת), האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון, אמריקה ואיי הודו המזרחיים
עילה	הכנסייה הפרוטסטנטית של הולנד
תוצאה	שלום מינסטר ספרד הכירה בעצמאות הרפובליקה ההולנדית; ספרד החזירה את שלטונה על ארצות השפלה הדרומיות; הקמת האימפריה ההולנדית;
הצדדים הלוחמים
הרפובליקה ההולנדית; ; ממלכת אנגליה; (1585–1604, 1625–1630); ; ממלכת צרפת; (1589–1598, מ-1635);	ספרד ההבסבורגית ; פורטוגל; ממלכת הבסבורג
מפקדים
וילם השתקן; ; מאוריץ מאורנז'; ; פרדריק הנדריק; ; ואן אולדנברנפלט; ; וילהלם לודוויג; ; מרטן טרומפ; ; אליזבת הראשונה; ; רוברט דאדלי; ; ג'יימס הראשון והשישי; ; צ'ארלס הראשון; ; סר פרנסיס ויר; ; אנרי הרביעי; ; דוכס בויון; ; לואי השלושה עשר; ; הקרדינל רישלייה;	פליפה השני; ; פליפה השלישי; ; פליפה הרביעי; ; מרגרטה מפארמה; ; דוכס אלבה; ; אלווארס דה טולדו; ; חואן מאוסטריה; ; אלסנדרו פארנזה; ; הארכידוכס אלברכט; ; איזבלה, נסיכת ספרד; ; אמברוסיו ספינולה; ; הקרדינל פרדיננד; ; פדריקה דה טולדו; ; אנטוניו דה אוקנדו;
אבדות
כ-100,000 הולנדים הרוגים (1568–1609)	לא ידוע

המרד ההולנדי או מלחמת שמונים השנים, אשר התרחש בין השנים 1568 ל-1648 הוא כינוי להתקוממות שבע-עשרה הפרובינציות שב"ארצות הנמוכות" או "ארצות השפלה" (Nederlanden), המכונות בשפה העברית כיום "הולנד" נגד האימפריה הספרדית (בית הבסבורג) ששלטה באזור. ארצות השפלה הן למעשה הפרובינציות המאוחדות של ארצות השפלה, אזור שזכה בעצמאותו מספרד לאחר מרד זה.

שלטונו של קרל החמישי ובנו פליפה השני

קרל החמישי (1500 עד 1558), מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, היה למעשה פלמי (יוצא חבל פלנדריה) מלידה. סדרת אירועי ירושה הביאו לכך שזכה בכתרי ספרד, גרמניה ופלנדריה (נחלות בורגונדיה).

בשנים בהן שלט קרל בספרד (1520 עד 1556), הרחיבו כובשים כמו הרנן קורטס (1485-1547), פרנסיסקו פיזרו (1470-1541) ואחרים את השליטה הספרדית בעולם החדש. קרל ויתר על כס המלוכה בשנת 1556 והעניק את נכסיו העצומים לבנו פליפה השני (1527-1598). פליפה שהתחנך בספרד לא היה רגיש כלפי נתיניו הפלמים וההולנדים כפי שהיה אביו, ונהג בתושבי האזור ביד קשה, בין היתר בגלל התחזקות מגמת הרפורמציה הפרוטסטנטית בקרב תושבי האזור אותה שאף פליפה, כמו אביו, לקעקע מממלכתו. הדבר גרם להתנגדות גוברת בקרב האצולה והאוכלוסייה המתונה (הן הקתולית והן הפרוטסטנטית) של הולנד. הלך הרוח הזה של התנגדות הוביל תחילה להפגנות שלוות (כבר מפשרה של האצילים), אך בקיץ 1566 פרצו הפגנות אלימות של קלוויניסטים, המכונות הזעם האיקונוקלסטי, או (בהולנדית: Beeldenstorm) ברחבי הולנד. מושלת ארצות השפלה ההבסבורגיות, מרגרט מפארמה, כמו גם רשויות בדרגים נמוכים יותר, חששו מהתקוממות ועשו ויתורים נוספים לקלוויניסטים, כמו ייעוד כנסיות מסוימות לפולחן קלוויניסטי, אך בדצמבר 1566 ובתחילת 1567 הקרבות הראשונים בין הקלוויניסטים מורדים וכוחות ממשלתיים הבסבורגיים התרחשו, והחלו במה שנודע כמלחמת שמונים השנים.

בשנת 1568 התאחדו הפרובינציות של ארצות השפלה תחת הנהגתו של הנסיך וילם מאורניה (נסיכות אורנז'), והרוזן לאמורל פון אגמונט, שהיה מראשי הצבא.

התקוממות, דיכוי ופלישה (1566–1572)

התקופה שבין תחילת ה-Beeldenstorm באוגוסט 1566 ועד תחילת 1572 (לפני לכידת בריאל ב-1 באפריל 1572) הכילה את האירועים הראשונים של סדרה שלימים נודעה כמלחמת שמונים השנים בין האימפריה הספרדית לקבוצות שונות של המורדים בארצות השפלה ההבסבורגיות. כמה מהקרבות והמצורים הראשונים שהתחוללו בין קלוויניסטים רדיקליים לכוחות הממשל ההבסבורגיים התרחשו בשנים 1566–1567, ולאחר מכן הגעתו והשתלטות הממשלה על ידי פרננדו אלווארז דה טולדו, הדוכס השלישי מאלבה (הידוע בפשטות כ"אלבה") עם צבא של 10,000 חיילים ספרדים ואיטלקים. לאחר מכן, פלישה מבשרת רעות של האציל החזק ביותר בארצות השפלה, וילם הראשון, נסיך אורנז', לא הצליחה לעורר מרד כללי נגד הממשלה. למרות שהמלחמה נראתה כי הסתיימה עוד לפני תחילתה, בשנים 1569–1571, הדיכוי של אלבה הלך וגבר, וההתנגדות נגד משטרו עלתה לגבהים חדשים והפכה לרגישה למרד. למרות שלמעשה כל ההיסטוריונים מציבים את תחילת המלחמה אי שם בתקופה זו, אין הסכמה היסטורית לגבי האירוע המדויק שיש לראות בו כמי שהחל את המלחמה. כתוצאה מכך, אין הסכמה אם המלחמה באמת נמשכה שמונים שנה בדיוק. מסיבה זו ומסיבות אחרות, כמה היסטוריונים השתדלו להחליף את השם "מלחמת שמונים שנה" ב"מרד הולנדי", אך גם אין הסכמה לאיזו תקופה צריך לחול המונח "מרד הולנדי" (תהיה זה הקדמה ל- המלחמה, השלב (ים) הראשוניים של המלחמה, או המלחמה כולה).

מול חיל הרגלים הספרדי עמדו המיליציות של אנשי ארצות השפלה, אשר כרעו תחת נטל המיסים הספרדיים וקיוו נואשות להציל את מולדתם ולזכות בחירותם. כדי לבלום את התקדמות הספרדים, פתחו אנשי ארצות השפלה את הסכרים אשר הגנו על המישורים הנמוכים מהים, והציפו שטחים נרחבים בנתיב הצבא הספרדי. בסופו של דבר, הצליחו המורדים להדוף את הספרדים.

מרד (1572–1576)

לאחר ש-Watergeuzen ("קבצני הים") השתלטו על כמה ערים וערים מוגנות בצורה גרועה בהולנד ובזיילנד באפריל 1572, פתח וילם "השתקן" מאורנז' את הפלישה השנייה שלו להולנד ממזרח בניסיון נוסף ליצור התקוממות כללית נגד משטר הדיכוי של הגנרל-מושל הספרדי פרננדו אלווארז דה טולדו, הדוכס השלישי מאלבה אשר פעל לפי פקודות פליפה השני, מלך ספרד, ביקש להכחיד את כל גילויי הפרוטסטנטיות והאי ציות באמצעות אינקוויזיציה והוצאות להורג פומביות, כמו גם ביטול כמה זכויות היתר של האצולה ההולנדית והאוטונומיה של הערים, ולהנהיג מיסים מחמירים יותר.

לפלישה השנייה של וילם ב-1572 היו תוצאות מעורבות, ובנו של אלבה דון פאדריקה יצא למסע בזק כדי להשתלט מחדש על כל הערים שנכבשו על ידי כוחות אורנג'יסטים והקבצנים באוקטובר 1572. מספר ערים (כולל מכלן, צוטפן ונארדן) שסירבו להיכנע נרדפו באכזריות על ידי כוחותיו של פאדריקה בניסיון להפחיד אחרים שייכנעו מחדש לממשלת המלוכה, והגיעו לשיאן במצור שנמשך שבעה חודשים על הארלם לפני שנכבשה ביולי 1573. בשלב זה, שטח המורדים הצטמצם לרוב הערים בהולנד (בעיקר למעט אמסטרדם המלכותית) וזיילנד, ושתי ערים בחלרה; מתוך ידיעה שדיכוי אלים ייגרם כתוצאה מהתנגדות, ערים אלו החליטו להילחם עד הסוף המר, בעוד האחרות נכנעו. המתקפה הספרדית נעצרה אחרי הארלם, כאשר המורדים ההולנדים כבשו את גרטרוידנברג, ניצחו במצור על אלקמאר ובקרב דלפט, והשיגו עליונות ימית. בשל בריאות לקויה, אלבה התפטר וחזר לספרד בדצמבר 1573.

יורשו רקסנס היה פייסני יותר, אך לא הצליח לכפות או לשכנע מקומות רבים לחזור לשליטה ממשלתית, והפסיד את המצור על ליידן (1573–1574). לאחר מותו במרץ 1576, שהוחמרה עקב פשיטת הרגל של ספרד בנובמבר 1575, החל להתפשט מרד בין החיילים הספרדים שנותרו ללא שכר למה שנודע בשם "הזעם הספרדי", והם שדדו ערים וכפרים רבים אפילו בשטחים נאמנים של הולנד. מול זוועות המרד, במיוחד הביזה של אנטוורפן, כל הפרובינציות מלבד לוקסמבורג התקוממו במרד בנובמבר 1576 עם הפיוס של גנט, בדרישה מפליפה השני להסיג את כל הכוחות הזרים מהולנד, להשעות את רדיפת הפרוטסטנטים ולהתייעץ עם הפרלמנט של הולנד לטיפול בממשל מקומי ולא בפעולות אוטוקרטיות חד צדדיות.

מהפיוס של גנט לאיחוד אוטרכט (1576–1579)

מ-8 בנובמבר 1576 עד 23 ביולי 1577, המושל הכללי הספרדי החדש של הולנד חואן מאוסטריה (הידוע בהיסטוריה כ"דון חואן") עסק במשא ומתן לשלום עם הפרלמנט ההולנדי. האיחוד הראשון של בריסל (9 בינואר 1577) אישר את הפיוס, והוסיף כי המדינות ישמרו על הדת הקתולית במחוזותיהן. על ידי חתימת הצו ב-12 בפברואר 1577 ב-Marche-en-Famenne, קיבל דון חואן באופן נומינלי את כל דרישות הפיוס. רוב הכוחות הזרים נסוגו לשטח לוקסמבורג, שלא הצטרפה לדרישות הפיוס. אמנם התרחשו כמה מצורים על ערים עם כוחות מצב ספרדיים שסירבו לסגת, אך אלה נפתרו ברובם במהירות על ידי תשלום עבורם; באופן כללי, למצב היה פוטנציאל לשים קץ למלחמה אם ניתן יהיה להגיע להסכמות שיכובדו בין הצדדים.

מ-24 ביולי 1577 עד 6 בינואר 1579, החל עם כיבוש מצודת נאמור, דון חואן וסגנו ויורשו אלכסנדר פארנזה, דוכס פארמה פתחו במתקפה צבאית נגד המחוזות המאוחדים, תוך שהוא מבקש לפייס מחוזות שהיו מוכנים להכפיף את עצמם בחזרה תחת ממשלת המלוכה הספרדית בתנאים מסוימים. בתגובה, האיחוד השני של בריסל של הפרלמנט ההולנדי (10 בדצמבר 1577) גילה התנגדות חריפה ונחושה יותר לממשלת ספרד, ודרש כעת (ועצמם להבטיח) הגנה שווה לקתולים ולפרוטסטנטים בכל מחוזות הולנד. וילם "השתקן" מאורנז' הפך למנהיג הפוליטי בפועל של המחוזות המאוחדים, בעוד מתיאס מאוסטריה הובא להחליף את דון חואן כמושל-גנרל.

אולם קרב גמבלו (31 בינואר 1578) היה תבוסה הרסנית עבור המורדים, ורבים החלו לדבר על כניעה. יתר על כן, קלוויניסטים רדיקליים תפסו את השלטון בערים שונות בפלנדריה ובבראבנט, בעיקר מה שנקרא הרפובליקה הקלוויניסטית של גנט, רדפו קתולים והרחיקו בעלי ברית קתוליים רבים שעד לאותה נקודה תמכו במרד, אך כעת נודעו בשם "המלקוננטים". פארמה הצליח להפעיל בהצלחה את כישוריו הדיפלומטיים על כמה מבני נפש אלה, וניהל משא ומתן עם כמה אצילים ועוצרי עצר קתולים במחוזות דרום שונים תוך הבטחות לכבד את האינטרסים שלהם בתמורה לנטישת המרד. לבסוף, החזית המאוחדת של המדינות הכלליות קרסה ב-6 בינואר 1579 כאשר רוזנות ארטואה, רוזנות אנו והעיר דואי חתמו על איחוד אראס, בשאיפה לחזור לקתוליות ולממשלת ספרד תחת דרישות מתונות יותר מאשר הפסיפיקציה. ב-17 במאי 1579 הם חתמו על הסכם שלום נפרד עם המלך. בתגובה, רוב המחוזות והערים האחרות (כמעט רק בחלקים דוברי ההולנדית של ארצות השפלה) ביקשו לאשר מחדש את מחויבותם לפסיפיקציה, כמו גם לאיחוד השני של בריסל, ולגבש איחוד פוליטי וצבאי קרוב עוד יותר על ידי סיכום איחוד אוטרכט ב-23 בינואר 1579.

התנתקות וכיבוש מחדש (1579–1588)

לאחר שרוב המחוזות סיכמו את איחוד אוטרכט ב-23 בינואר 1579, המשיכה הקמת הרפובליקה ההולנדית העצמאית מתוך ארצות השפלה ההבסבורגיות. לאחר שרוזונויות ארטואה, אנו והעיר דואי חתמו על איחוד אראס ב-6 בינואר 1579, וחזרו לקתוליות ולנאמנות לכתר הספרדי, רוב המחוזות והערים הנותרות של המורדים גיבשו או הצטרפו מאוחר יותר לאיחוד אוטרכט, הסכם ברית צבאית קרובה יותר שיהפוך לחוק היסוד החשוב ביותר של המחוזות המאוחדים. ב-26 ביולי 1581 הכריזו המחוזות על שבועת ההתכחשות, שבה "התנערו" הפוליטיקאים והסוחרים ההולנדים החשובים באופן חגיגי מפליפה השני כמלכם, כשהם מונים את פגיעותיו באנשיהם. הם הכריזו על שבע פרובינציות מארצות השפלה כעצמאיות וריבוניות. יש הגורסים כי מרד זה, אשר הונהג על ידי הסוחרים החופשיים אנשי הגילדות ועל ידי האצולה הזוטרה, שימש השראה להתקוממויות שאירעו באנגליה בשנת 1642, בצפון אמריקה 1775 ובצרפת בשנת 1789.

פליפה השני הציב פרס על ראשו של נסיך אורנז', ואכן הלה נרצח ביריות אקדח ב-10 ביולי 1584 ב"פרינסנהוף" שבדלפט בידי אציל מקומי זוטר, תומך בית המלוכה הספרדי. הפוליטיקאים במדינה המתהווה נאבקו למצוא ראש מדינה ריבוני חדש, כולל מתיאס מאוסטריה, פרנסואה מאנז'ו, וילם "השתקן" מאורנז' ורוברט מלסטר, אולם ללא הצלחה. אחרי ההתנקשות בחיי וילם השתקן (יולי 1584), סירבו גם אנרי השלישי מצרפת וגם אליזבת הראשונה מאנגליה להפוך לריבוני הישות החדשה. עם זאת, אליזבת הסכימה להפוך את המחוזות המאוחדים לפרוטקטוראט של אנגליה (ברית נונסאץ', 1585), ושלחה את רוברט דאדלי, רוזן לסטר, כמושל כללי. גם הוא לא זכה להצלחה, וב-12 באפריל 1588 הפכו "שבעת המחוזות" לרפובליקה.

הדוכס מפארמה המשיך במתקפה הצבאית והדיפלומטית המוצלחת שלו, והחזיר יותר ויותר מחוזות וערים בחלקים הדרומיים, המזרחיים והצפון-מזרחיים של ארצות השפלה לידיים מלכותיות. הכיבושים המחודשים של פארמה נעצרו פחות או יותר לאחר נפילת אנטוורפן (1585), ולבסוף הגיעו לסיומם עם כישלונה של הארמדה הספרדית (יולי-אוגוסט 1588) וכאשר פליפה השני הורה לו להתערב במלחמות הדת בצרפת (ספטמבר 1589) כדי למנוע מצרפת תחת אנרי הרביעי להפוך לממלכה פרוטסטנטית. התפתחויות אלו הולידו שלב חדש, עשר השנים (1588–1598), שבהן היו כיבושים משמעותיים על ידי צבא המדינות ההולנדיות בהנהגתם של מאוריץ מנסאו ווילהלם לודוויג מנאסאו-דילנבורג, והרפובליקה ההולנדית. התפתחה כמעצמה גדולה מסחרית.

עשר השנים (1588–1598)

בתקופת "עשר השנים" (בהולנדית: Tien jaren) שנמשכה בין השנים 1588 עד 1598, מאוריץ מנסאו, נסיך אורנז' לעתיד ובנו של וילם "השתקן" מאורנז', ובן דודו וילהלם לודוויג, רוזן נסאו-דילנבורג וכן הגנרל האנגלי פרנסיס ור, הצליחו להפוך את גל המלחמה נגד האימפריה הספרדית לטובת הרפובליקה ההולנדית. הם השיגו ניצחונות רבים על הצבא הספרדי של פלנדריה, וכבשו שטחים גדולים בצפון ובמזרח ארצות השפלה ההבסבורגיות ששולבו ברפובליקה ונשארו חלק מהולנד עד היום. החל מהביצור החשוב של ברגן אופ זום (1588), מאוריץ ווילהלם לודוויג כבשו לאחר מכן את ברדה (1590), צוטפן, דבנטר, דלפסיל וניימכן (1591), סטינוויק, קויורדן (1592) גרטרוידנברג (1593), חרונינגן (1594), גרול, אנשדה, אוטמרסום ואולדנזאל (1597), טריטוריות שאבדו ב-1580 בגלל בוגדתו של גאורך דה לאלאינג. השנים המוצלחות ביותר של מאוריץ היו 1591 ו-1597, שבהן מסעותיו הביאו לכידת ערים מבוצרות חיוניות רבות, שחלקן נחשבו כ"בלתי ניתנות לחדירה". הטקטיקות הצבאיות החדשות שלו זיכו אותו בתהילה בקרב בתי המלוכה באירופה, וגבולות הולנד של ימינו הוגדרו בעיקר על ידי מסעותיו של מאוריץ מאורנז' במהלך עשר השנים.

לקראת הפסקת האש (1599–1609)

לאחר עשר השנים (1588–1598) שבהן היו כיבושים משמעותיים על ידי צבא המדינות ההולנדיות בהנהגתם של מאוריץ מנסאו ווילהלם לואי מנסאו-דילנבורג, בין השנים 1599–1609 המלחמה התאפיינה בדרך כלל בקיפאון; קרב ניופורט הידוע (1600) הביא להולנדים ניצחון טקטי ללא רווח ארוך טווח, בעוד כיבושי ספרד במצור על אוסטנד (1601–1604) ובמערכה של ספינולה 1605–1606 התאזנו למעשה על ידי ניצחון הצי ההולנדי בקרב על גיברלטר (1607) ופשיטת הרגל של המדינה הספרדית באותה שנה. צרות כלכליות היו בין המניעים העיקריים שהניעו את ההולנדים, ועוד יותר את הספרדים, ללכת לשולחן המשא ומתן להפסקת אש.

שתים עשרה שנות שביתת נשק (1609–1621)

החזקת הצבאות וצמצום הסחר הכניסו גם את ספרד וגם את הרפובליקה ההולנדית למתח כלכלי. כדי להקל על התנאים, נחתמה הפסקת אש באנטוורפן ב-9 באפריל 1609, שסימנה את סיום המרד ההולנדי ותחילתן של שתים עשרה שנות ההפוגה. מסקנתה של הפסקת אש זו הייתה הפיכה דיפלומטית גדולה עבור פרקליטה של הולנד יוהאן ואן אולדנברנוולט, שכן ספרד על ידי כריתת האמנה הכירה רשמית בעצמאות הרפובליקה. בספרד ההפוגה נתפסה כהשפלה גדולה - היא ספגה תבוסה פוליטית, צבאית ואידאולוגית, והפגיעה ביוקרתה הייתה עצומה. סגירת הנהר סכלדה לתנועה באנטוורפן וממנה, והסכמה לפעילות מסחרית הולנדית בנתיבים הימיים הקולוניאליים הספרדיים והפורטוגזים היו רק כמה נקודות שהספרדים מצאו בהם התנגדות.

למרות שהיה שלום ברמה הבינלאומית, אי שקט פוליטי השתלט על ענייני הפנים של הולנד. מה שהתחיל כמריבה תאולוגית הביא להתפרעויות בין רמונסטרנטים (ארמיניאנים) לקונטר-רמונסטרנטים (גומאריסטים). באופן כללי, העוצרים תמכו בראשונים והאזרחים באחרונים. אפילו הממשלה הסתבכה, כאשר אולדנברנוולט לקח את הצד של הרמונסטרנטים והסטאדהאודר מאוריץ מנסאו נעמד לצד מתנגדיהם. בסופו של דבר, הסינוד של דורט גינה את הרמונסטרנטים על כפירה והרחיק אותם מהכנסייה הציבורית הלאומית. ואן אולדנברנבולט נידון למוות, יחד עם בן בריתו ז'יל ואן לדנברג, בעוד שני בעלי ברית רמונסטרנטים נוספים, רומבוט הוגרבטס והוגו גרוטיוס קיבלו מאסר עולם.

השלב הסופי של המלחמה (1621–1648)

למרות שההולנדים והספרדים היו מעורבים שניהם בצדדים מנוגדים של מלחמת הירושה של ייליך (יוני 1609 – אוקטובר 1610; מאי-אוקטובר 1614) בייליך-קלווה-ברג, הם נמנעו בזהירות זה מזה, ולפיכך מעשי האיבה מעולם לא התפשטו בחזרה לתוך ארצות השפלה ההבסבורגיות, וההפוגה נשמרה. עם זאת, גם הניסיונות לשאת ולתת על שלום סופי כשלו, והמלחמה התחדשה כצפוי בשנת 1621. בעיקרו של דבר, היא הפכה לזירה צדדית של מלחמת שלושים השנים הרחבה יותר שכבר פרצה עם המרד הבוהמי ב-1618 בחלקים המזרחיים של האימפריה הרומית הקדושה (בוהמיה ואוסטריה), ומשכה לקרב במרכז אירופה את האיחוד הפרוטסטנטי נגד הליגה הקתולית, למרות ששני הסכסוכים מעולם לא התאחדו במלואם. עם שינוי קווי החזית הלוך ושוב - בעיקר, הספרדים כבשו את ברדה ב-1625, אך ההולנדים כבשו אותה בחזרה ב-1637 - הצליחה הרפובליקה ההולנדית לכבוש את מבצרי הגבול המזרחיים של אולדנזאל (1626) וגרונלו (1627), העיר הבראבנטית הגדולה של הרטוגנבוש (1629), הערים המבוצרות פנלו, רורמונד ומאסטריכט לאורך המז (1632) וסאס ואן גנט (1644) והולסט (1645) בפלנדריה הזיילנדית. אף על פי כן, שיחות השלום בשנים 1629–1630 עלו בתוהו, תוכניות שאפתניות יותר לכבוש את בריסל בשנים 1632–1633 בעזרת אצולה אנטי ספרדית בדרום הולנד מעולם לא יצאו לפועל, וכמה ניסיונות הפתעות רפובליקניות צפוניות ומצור על אנטוורפן נערך על ידי הצבא המלכותי הספרדי של פלנדריה. גם הברית הצרפתית-הולנדית משנת 1635 לא הביאה לשינויים משמעותיים במצב בשטח, במיוחד בשל הזוועות שבוצעו במהלך החרבת טיינן, שהביאו תוצאות הפוכות ועלו להם באהדת האוכלוסייה הדרומית. עם זאת, התערבות צרפתית ואי שביעות רצון פנימית במחיר המלחמה בארצות השפלה הביאו לשינוי במדיניות "הולנד תחילה" של ספרד ולהתמקדות בדיכוי המרד הקטלוני שנתמכה על ידי צרפת. הקיפאון והצרות הפיננסיות שנוצרו כתוצאה מכך, בתוספת תשישות הצבא הספרדי והרצון ההולנדי להכרה פוליטית רשמית, שכנעו בסופו של דבר את שני הצדדים באמצע שנות ה-40 של המאה ה-17 לקיים שיחות שלום. התוצאה הייתה השלום של מינסטר משנת 1648, שאישר את רוב ההסכמות שכבר הושגו עם הפסקת האש של 1609.

שלום מינסטר

ערך מורחב – הסכם מינסטר

המשא ומתן בין ספרד לרפובליקה החל רשמית בינואר 1646 כחלק ממשא ומתן השלום הכללי יותר בין הצדדים הלוחמים במלחמת שלושים השנים. המדינות הכלליות שלחו שמונה צירים מכמה מהמחוזות, מאחר שאיש לא סמך על האחרים שייצגו אותם בצורה נאותה. הם היו וילם ואן ריפרדה (אוברייסל), פרנס ואן דוניה (פריזלנד), אדריאן קלאנט טוט סטדום (חרונינגן), אדריאן פאו ויאן ואן מתנסה (הולנד), ברתולד ואן גנט (חלרה), יוהאן דה קנויט (זיילנד) וגודרט ואן ריד (אוטרכט). המשלחת הספרדית הובלה על ידי גספר דה ברקאמונטה, הרוזן השלישי של פניארנדה. המשא ומתן נערך במבנה המוכר כיום כהאוס דר נידרלנד במינסטר.

המשלחות ההולנדית והספרדית הגיעו עד מהרה להסכם, המבוסס על הנוסח של שתים עשרה שנות שביתת הנשק. ההסכם אישר את ההכרה של ספרד בעצמאות הולנד. הדרישות ההולנדיות (סגירת הסכלדה, ויתור על Meierij, ויתור רשמי של כיבושים הולנדים באיי הודו ובאמריקה והסרת האמברגו הספרדי) נענו בדרך כלל. עם זאת, המשא ומתן הכללי בין הצדדים העיקריים נמשך, משום שצרפת המשיכה לנסח דרישות חדשות. בסופו של דבר הוחלט לפיכך לפצל את השלום בין הרפובליקה וספרד ממשא ומתן השלום הכללי. זה איפשר לשני הצדדים להגיע לשלום נפרד מבחינה טכנית (לצערה של צרפת, שטענה שהדבר נוגד את הסכם הברית משנת 1635 עם הרפובליקה).

נוסח האמנה (ב-79 מאמרים) נקבע ב-30 בינואר 1648. לאחר מכן הוא נשלח לריבונים (פליפה הרביעי, מלך ספרד והמדינות הכלליות) לאשרור. חמישה מחוזות הצביעו לאשרר (בניגוד לעצתו של הסטאדהאודר וילם השני, נסיך אורנז') ב-4 באפריל (זיילנד ואוטרכט התנגדו). אוטרכט נכנעה לבסוף ללחץ מצד המחוזות האחרים, אך זיילנד החזיקה מעמד וסירבה לחתום. בסופו של דבר הוחלט לאשרר את השלום ללא הסכמתה של זיילנד. הנציגים לוועידת השלום אישרו את השלום בשבועה ב-15 במאי 1648 (אם כי הנציג של זיילנד סירב להשתתף, והנציג של אוטרכט סבל ממחלה דיפלומטית אולי).

בהקשר הרחב יותר של האמנות בין ממלכת צרפת והאימפריה הרומית הקדושה, לבין שוודיה והאימפריה הרומית הקדושה מ-14 ו-24 באוקטובר 1648, הכוללים את שלום וסטפאליה, אך לא נחתמו על ידי הרפובליקה, הרפובליקה זכתה כעת גם "עצמאות" רשמית מהאימפריה הרומית הקדושה, בדיוק כמו הקנטונים השווייצריים. בשני המקרים זו הייתה רק פורמליזציה של מצב שכבר היה קיים זמן רב. צרפת וספרד לא חתמו על הסכם ולכן נותרו במלחמה עד להסכם הפירנאים של 1659. השלום נחגג ברפובליקה בחגיגות מפוארות. הוא הוכרז חגיגית ביום השנה ה-80 להוצאה להורג של הרוזנים של אגמונט והורן ב-5 ביוני 1648.

לאחר מכן

למלחמת שמונים השנים (בערך 1568–1648) היו השפעות צבאיות, פוליטיות, חברתיות-כלכליות, דתיות ותרבותיות מרחיקות לכת על ארצות השפלה, האימפריה הספרדית, האימפריה הרומית הקדושה, כמו גם אזורים אחרים של אירופה ומושבות אירופאיות מעבר לים. בשלום מינסטר (15 במאי 1648), ארצות השפלה ההבסבורגיות פוצלו לשניים, כאשר ארצות השפלה הצפוניות הנשלטות על ידי פרוטסטנטיים הפכו לרפובליקה ההולנדית, בלתי תלויה באימפריה הספרדית ובאימפריה הרומית הקדושה, ואילו ארצות השפלה הספרדיות הדרומיות שנשלטו על ידי הקתולים, נשארו תחת ריבונות הבסבורגית ספרדית. בעוד שהאימפריה הספרדית וארצות השפלה הדרומיות יחד איתה נהרסו כלכלית ודמוגרפית, והידרדרו פוליטית וכלכלית, הרפובליקה ההולנדית הפכה למעצמה מסחרית עולמית והשיגה רמת שגשוג גבוהה עבור המעמדות הגבוהים והבינוניים שלה הידועים כתור הזהב ההולנדי, למרות אי-שוויון ובעיות סוציו-אקונומיים, גאוגרפיים ודתיים מתמשכים, כמו גם סכסוכים פוליטיים, צבאיים ודתיים פנימיים וחיצוניים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המרד ההולנדי בוויקישיתוף

המרד ההולנדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הולנד, היסטוריה, מלחמת שמונים שנה, 1568-1648, דף שער בספרייה הלאומית

ביאורים

^ המלחמה הסתיימה עם שלום מינסטר, אשר נחתם ב-30 בינואר 1648, ואושר על ידי הפרלמנט של הולנד ב-15 במאי 1648.

הערות שוליים

^ פורטוגל הייתה חלק מאיחוד שושלתי עם ספרד עד 1640. פורטוגל והולנד נאבקו על השליטה בשטחי פורטוגל מעבר לים.
^ Clodfelter, M. Warfare and Armed Conflicts: A Statistical Encyclopedia of Casualty and Other Figures, 1492–2015 (4th ed.). p. 17.

[1] המלחמה הסתיימה עם שלום מינסטר, אשר נחתם ב-30 בינואר 1648, ואושר על ידי הפרלמנט של הולנד ב-15 במאי 1648.

[Portugal-2] פורטוגל הייתה חלק מאיחוד שושלתי עם ספרד עד 1640. פורטוגל והולנד נאבקו על השליטה בשטחי פורטוגל מעבר לים.

[3] Clodfelter, M. Warfare and Armed Conflicts: A Statistical Encyclopedia of Casualty and Other Figures, 1492–2015 (4th ed.). p. 17.

[א]

[1]

[2]