מלחמת רוסיה–פרס (1804–1813)
 | ||||||||||||||
| חיילי הצבא הרוסי יוצרים "גשר חי" כך ששני תותחים יכולים לעבור על גופם וכך הצליחו 493 חיילים לעצור כוח של 20,000 פרסים במשך שבועיים. ציור של פרנץ רואובאוד | ||||||||||||||
| תאריכים | 1804–1813 (כ־9 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת רוסיה–פרס (1722–1723) | |||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת רוסיה–פרס (1826–1828) | |||||||||||||
| מקום | אזרבייג'ן וארמניה של היום | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת רוסיה–פרס (1813–1804) הייתה מלחמה שהתנהלה בין רוסיה הצארית לבין פרס הקג'ארית סביב השליטה באזורי הקווקז, ובעיקר בשטח בו כיום נמצאת גאורגיה. היא התנהלה על ידי הרוסים במקביל למספר מלחמות אחרות בהם נלחמו, כתוצאה מכך הם לא יכלו להקצות לעימות זה כוח צבאי גדול. למרות זאת, בעקבות יתרונם המשמעותי בטכנולוגיה צבאית ומיומנות צבאית הרוסים הצליחו להגיע לניצחון במלחמה ולהרחיב באופן משמעותי את השטחים שבשליטתם : גאורגיה, השטחים הפרסיים בדגסטאן, רוב אזרבייג'ן דהיום וחלקים מארמניה.
באופן רשמי הסיבה למלחמה הייתה סיפוח של גאורגיה המזרחית לרוסיה שבוצע עוד על ידי פאבל הראשון ב-18 בינואר 1801. ב-12 בספטמבר אלכסנדר הראשון חתם על צו לפיו הממלכה הגאורגית הפכה להיות גוברניה רוסית. בהמשך, במהלך השנים 1803-1802 לאימפריה רוסית התווספו מדינות נוספות באזור שהיו עד כה תחת חסות הממלכה הפרסית. בינואר 1804 גנג'ה נכבשה לאחר מצור וקרבות עזים. חאנות גנג'ה צורפה לאימפריה הרוסית.
.
ביוני 1804 מצב מלחמה הוכרז באופן רשמי. ב-8 ביוני 1804 כוח רוסי בפיקוד פאבל ציציאנוב יצאה לכיוון ירוואן. הקרבות סביב המצודה נמשכו כל הקיץ, אך הרוסים לא הצליחו לכבוש אותה. ב-4 בספטמבר 1804 לאור האבדות הגדולות הרוסים הפסיקו את המצור וחזרו לגאורגיה.
בתחילת 1805 הרוסים כבשו את חאנות שורגל. ב-14 במאי 1805 השליט של חאנות קאראבך חתם על הסכם עם הרוסים. לפי ההסכם שטח החאנות עברה לחסות רוסיה. ביוני אותה שנה כוחות של הפרסים כבשו את מצודת אסקרן והמשיכו להתקדם צפונה. למרות הניסיונות של הפרסים להביא להכרעה בקרבות הם לא הצליחו בכך. במהלך הקיץ התרחשו מספר קרבות עם הצלחות לשני הצדדים. ב-30 בנובמבר 1805 כוח רוסי בפיקוד פאבל ציציאנוב חצה את נהר קורה ונכנס לשטח חאנות שירוואן. ב-27 בדצמבר 1805 השליט המקומי חתם על הסכם סיפוח לרוסיה.
במקביל, הצי הרוסי בים הכספי התקדם לחופי באקו. השליט המקומי לא הסכים לעבור לחסות רוסית והחל מצור על העיר. למרות ההפגזות מהים והצלחות בנחיתות הכוחות הרוסים לא הצליחו לכבוש את העיר. לקראת 9 בספטמבר 1805 כוחות הצי עזבו את סביבות העיר.
ב-30 בינואר 1806 פאבל ציציאנוב עם כוח יבשתי של 2000 חיילים הגיע לסביבות באקו. גם הצי הרוסי חזר לפעילות בסביבה. לאחר קרבות סביב העיר, סוכם לכאורה על העברת העיר לחסות רוסית. אומנם, ב-8 בפברואר 1806 במהלך פגישה עם שליטי העיר, פאבל ציציאנוב וסגנו נהרגו בהתנקשות. הצי הרוסי החליט לעזוב את העיר ולחזור צפונה.
במהלך קיץ 1806 איוואן גודוביץ' שקיבל פיקוד על הכוחות באזור ניצח את הפרסים במספר קרבות והשלים כיבוש אזור דרבנט, באקו וקובה. בנובמבר 1806 החלה מלחמה עם הטורקים ולכן הרוסים היו מעוניינים בהפסקת הלחימה באזור. במהלך חורף 1806/7 אכן נחתם הסכם אי-לחימה זמנית.
בשנת 1808 הלחימה חודשה. הרוסים הביסו את הפרסים בקרב באזור ימת סוואן וכבשו את העיר נחצ'יבאן. ניסיון חדש לכבוש את ירוואן לא הצליח. בתחילת 1809 איוואן גודוביץ' הוחלף באלכסנד טורמסוב. הוא הצליח לייצב את המצב. ניצחונות של הרוסים במספר קרבות הצליחו למנוע מהפרסים להגיע למגע יבשתי עם הטורקים, דבר שהיה מקשה מאוד על הרוסים להמשיך בלחימה נגד מדינות אלו.
לאחר שבשנת 1812 הטורקים סיכמו עם הרוסים על סיום המלחמה, גם הפרסים רצו לסיימה. אומנם ידיעות על כך שנפולאון נכנס למוסקבה חיזקו מאוד את רוח הלחימה בחצר הסולטאן הפרסי והוא החליט בהמשך הלחימה.
במהלך אוקטובר 1812 כוח רוסי הצליח להביס את הפרסים למרות העודף המספרי הגדול של הפרסים ולכבוש את סביבת לנצ'ראן.
ב-24 באוקטובר 1813 בגוליסטן נחתם הסכם שלום שסיים את המלחמה.
