מלחמת המלך ויליאם
 | ||||||||||
| רוזן פרונטנאק, מושל צרפת החדשה, סירב לדרישות האנגלית להיכנע לפני קרב קוויבק. | ||||||||||
| תאריכים |
1688–1697 (כ־9 שנים)  | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
אמריקה הצפונית | |||||||||
| תוצאה |
הסכם רייסווייק | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
מלחמת המלך ויליאם (ידועה גם בשם המלחמה הבין-קולוניאלית הראשונה, מלחמת האינדיאנים השנייה, מלחמת האב בודואן,[2] מלחמת קסטין,[3] או המלחמה הבין-יבשתית הראשונה בצרפתית[4] ) הייתה הזירה של מלחמת תשע השנים בצפון אמריקה (1688–1697), הידועה גם כמלחמת הברית הגדולה או מלחמת הליגה של אוגסבורג. זו הייתה הראשונה מבין שש מלחמות קולוניאליות (ראה ארבע המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת, מלחמת דאמר ומלחמתו של האב לה לוטר) שבהן לחמו צרפת החדשה וניו אינגלנד יחד עם בעלי בריתם הילידים, לפני שצרפת ויתרה על שטחי היבשת הנותרים שלה בצפון אמריקה ממזרח לנהר המיסיסיפי בשנת 1763.
במלחמת המלך ויליאם, לא אנגליה ולא צרפת חשבו להחליש את מעמדן באירופה כדי לתמוך במאמץ המלחמתי בצפון אמריקה. צרפת החדשה וקונפדרציית וואבנקי הצליחו לסכל את התפשטות ניו אינגלנד לתוך אקדיה, ואילו צרפת החדשה הגדירה את גבולה כנהר קנבק בדרום מיין.[5] על פי תנאי הסכם רייסווייק משנת 1697 שסיים את מלחמת תשע השנים, הגבולות והמאחזים של צרפת החדשה, ניו אינגלנד וניו יורק נותרו ללא שינוי מהותי.
המלחמה נגרמה בעיקר מהעובדה שהאמנות וההסכמים שהושגו בתום מלחמת המלך פיליפ (1675–1678) לא קוימו.[6] בנוסף, האנגלים נבהלו מכך שהאינדיאנים מקבלים סיוע צרפתי או אולי הולנדי. האינדיאנים הטריפו את האנגלים ואת הפחדים שלהם, בכך שגרמו לזה להיראות כאילו הם עם הצרפתים. הצרפתים התבדו גם הם, מכיוון שהם חשבו שהאינדיאנים עובדים עם האנגלים. התרחשויות אלו, בנוסף לעובדה שהאנגלים תפסו את האינדיאנים כנתינים שלהם, למרות חוסר נכונותם של האינדיאנים להיכנע, הובילו בסופו של דבר לשני סכסוכים, אחד מהם היה מלחמת המלך ויליאם.[6]
צפון אמריקה בסוף המאה ה-17
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים האנגלים כללו יותר מ-154,000 בתחילת המלחמה, ועלו על מספרם של הצרפתים 12 ל-1 עם זאת, הם התחלקו למספר מושבות לאורך החוף האטלנטי, אשר לא הצליחו לשתף פעולה ביעילות, והם היו מעורבים במהפכה המהוללת, מה שיצר מתח בין המתיישבים.[7] בנוסף, האנגלים היו חסרי מנהיגות צבאית והייתה להם מערכת יחסים קשה עם בני בריתם האירוקים.[7]
צרפת החדשה חולקה לשלוש ישויות: אקדיה על חוף האוקיינוס האטלנטי; קנדה לאורך נהר סנט לורנס ועד האגמים הגדולים; ולואיזיאנה מהאגמים הגדולים למפרץ מקסיקו, לאורך נהר המיסיסיפי.[8] האוכלוסייה הצרפתית הסתכמה ב-14,000 בשנת 1689.[8] למרות שמספר הצרפתים היה נמוך בהרבה, הם היו מאוחדים יותר מבחינה פוליטית והכילו מספר לא פרופורציונלי של גברים בוגרים עם רקע צבאי.[7] כשהבינו את נחיתותם המספרית, הם פיתחו יחסים טובים עם העמים הילידים על מנת להכפיל את כוחותיהם ועשו שימוש יעיל בטקטיקות פגע וברח.[7]
הגורמים למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי הודח בסוף 1688 במהפכה המהוללת, שלאחריה עלו על כס המלכות הפרוטסטנטים ויליאם השלישי ומרי השנייה. ויליאם הצטרף לליגת אוגסבורג במלחמתה נגד צרפת (שהחלה מוקדם יותר ב-1688), לשם ברח ג'יימס.
בצפון אמריקה, היה מתח משמעותי בין צרפת החדשה לבין המושבות האנגליות הצפוניות, שב-1686 אוחדו בדומיניון ניו אינגלנד. ניו אינגלנד והקונפדרציה האירוקווית נלחמו בצרפת החדשה ובקונפדרציית וואבנקי. האירוקוי שלטו בסחר הפרוות החשוב כלכלית של הימות הגדולות והיו בעימות עם צרפת החדשה מאז 1680.[9] בדחיפה של ניו אינגלנד, קטעו בני האירוקוי את הסחר בין צרפת החדשה לשבטים המערביים. כנקמה, צרפת החדשה פשטה על אדמות סנקה במערב ניו יורק. בתורה, ניו אינגלנד תמכה באירוקוי בתקיפת צרפת החדשה, דבר שהם עשו על ידי פשיטה על לאשין.[9] 44
מתחים דומים היו על הגבול בין ניו אינגלנד לאקדיה, מאחר שצרפת החדשה הגדירה את גבולה כנהר הקנבק בדרום מיין.[5] מתיישבים אנגלים ממסצ'וסטס (שהאמנה שלהם כללה את אזור מיין) הרחיבו את יישוביהם לאקדיה. כדי להבטיח את תביעתה של צרפת החדשה למיין של ימינו, צרפת החדשה הקימה משלחות קתוליות בין שלושת הכפרים הילידים הגדולים באזור: אחד על נהר קנבק (נורידג'ווק); אחד צפונה יותר על נהר Penobscot (Penobscot) ואחד על נהר Saint John (Medoctec). מצדם, בתגובה למלחמת המלך פיליפ, חמשת השבטים הילידים באזור אקדיה יצרו את קונפדרציית וואבנקי כדי ליצור ברית פוליטית וצבאית עם צרפת החדשה כדי לעצור את התפשטות ניו אינגלנד.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
זירת ניו אינגלנד, אקדיה וניופאונדלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]זירת המלחמה בניו אינגלנד, אקדיה וניופאונדלנד ידועה גם כמלחמת קסטין[3] ומלחמתו של האב ז'אן בודואן.[2]
באפריל 1688, המושל אנדרוס שדד את ביתו ואת כפרו של קסטין במפרץ פנובסקוט (קסטין, מיין).[5] מאוחר יותר באוגוסט, האנגלים פשטו על הכפר הצרפתי Chedabouctou. בתגובה, קסטין וקונפדרציית וואבנקי השתתפו במערכת החוף הצפון-מזרחי של 1688 לאורך גבול ניו אינגלנד/אקדיה. הם התחילו ב-13 באוגוסט 1688 בניו דארטמות' (ניוקאסל), והרגו כמה מתיישבים. כמה ימים לאחר מכן הם הרגו שני אנשים ב-Yarmouth בקרב הראשון. בקנבונק, בסתיו 1688, חברי הקונפדרציה הרגו שתי משפחות.
באביב שלאחר מכן, ביוני 1689, כמה מאות אינדיאנים משבטי אבנאקי ופנקוק בפיקודם של קנקמגוס ומסנדוויט פשטו על דובר, ניו המפשייר, הרגו יותר מ-20 ולקחו 29 שבויים, שנמכרו בשבי בצרפת החדשה. ביוני, הם הרגו ארבעה גברים בסאקו. בתגובה לפשיטות אלו, הוקמה משלחת של 24 גברים לחפש את הגופות ולרדוף אחרי הילידים. הם נאלצו לחזור לאחר שאיבדו רבע מאנשיהם בסכסוכים עם הילידים.[10]
באוגוסט 1689, ז'אן-וינסנט ד'אבדי דה סן קסטין והאב לואי-פייר ת'ורי[1] הובילו משלחת מלחמה של אבנאקי שכבשה והרסה את המצודה בפמקוויד (בבריסטול, מיין של היום). נפילתה של פמקוויד הייתה נסיגה משמעותית לאנגלים. והביאה לדחיקת הגבול בחזרה לקסקו (פלמות'), מיין.[11]
ניו אינגלנד נקמה על פשיטות אלה על ידי שליחת מייג'ור בנג'מין צ'רץ' לפשוט על אקדיה. במהלך מלחמת המלך ויליאם, צ'רץ' הוביל ארבע קבוצות פשיטה של ניו אינגלנד לתוך אקדיה (שכללה את רוב מיין) נגד האקאדים וחברי קונפדרציית וואבנקי. במשלחת הראשונה לאקדיה, ב-21 בספטמבר 1689, הגנו צ'רץ' ו-250 חיילים על קבוצת מתיישבים אנגלים שניסו להתבסס בפאלמות' (ליד פורטלנד, מיין של היום). שבטי קונפדרציית וואבאנקי הרגו 21 מאנשיו, אך ההגנה של צ'רץ' הצליחה והילידים נסוגו.[12] לאחר מכן חזר צ'רץ' לבוסטון, והותיר את הקבוצה הקטנה של המתיישבים האנגלים ללא הגנה. באביב שלאחר מכן, למעלה מ-400 חיילים צרפתים וילידים, בהנהגתו של קסטין, הרסו את סלמון פאלס (היום ברוויק, מיין), ואז חזרו לפאלמות' וטבחו בכל המתיישבים האנגלים בקרב פורט לויאל. כשצ'רץ' חזר לכפר מאוחר יותר באותו קיץ הוא קבר את המתים.[13] נפילת פורט לויאל (קסקו) הובילה להתרוקנות כמעט כל אוכלוסיית מיין. כוחות ילידים יכלו בעקבות כך לתקוף את גבול ניו המפשייר ללא תגמול.[11]
קרב פורט רויאל (1690)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי ניו אינגלנד, בראשות סר ויליאם פיפס, הגיבו בתקיפת פורט רויאל, בירת אקדיה. הקרב על פורט רויאל החל ב-9 במאי 1690.[14] פיפס הגיע עם 736 אנשי ניו אינגלנד בשבע ספינות אנגליות. המושל דה מנבאל נלחם במשך יומיים ולאחר מכן נכנע. חיל המצב נכלא בכנסייה, והמושל דה מנבל רותק לביתו. הניו אינגלנדרים שיטחו את הבסיס של המבצר החדש.[15] תושבי פורט רויאל נכלאו בכנסייה ונשאו שבועת אמונים למלך.[15]
פיפס עזב, אבל ספינות מלחמה מניו יורק הגיעו ביוני, מה שהביא להרס נוסף.[14] הימאים שרפו ובזזו את היישוב, כולל כנסיית הקהילה.[15] הניו אינגלנדרים עזבו שוב, ווילבון, מושל אקדיה, העביר את הבירה לטריטוריה בטוחה יותר פנימה בפורט נאשוואק (היום פרדריקטון, ניו ברונסוויק). פורט נאשוואק נותרה הבירה עד לאחר המלחמה, כאשר פורט רויאל הוחזרה כבירה בשנת 1699.[15]
במשלחת השנייה של צ'רץ' לאקדיה, הוא הגיע עם 300 איש למפרץ קאסקו ב-11 בספטמבר 1690. משימתו הייתה לכבוש בחזרה את המבצר האנגלי Pejpescot (היום ברונסוויק, מיין), שנכבש על ידי קונפדרציית וואבנקי.[13] הוא עלה במעלה נהר אנדרוסקוגין לפורט פג'פסקוט.[12] משם הוא נסע 40 מיל (64 קילומטרים) במעלה הנהר למפלי ליברמור ותקף כפר ילידים. אנשי צ'רץ' ירו בשלושה או ארבעה ילידים כאשר נסוגו. צ'רץ' גילה חמישה שבויים אנגלים בוויגוואמים. צ'רץ' טבח שישה או שבעה ילידים ולקח תשעה שבויים.[12] כמה ימים לאחר מכן, כנקמה, חברי קונפדרציית וואבנקי תקפו את צ'רץ' בכף אליזבת בפוינט פורפודוק, הרגו שבעה מאנשיו ופצעו 24 אחרים.[12] ב-26 בספטמבר, צ'רץ' חזר לפורטסמות ', ניו המפשייר.
במהלך מלחמת המלך ויליאם, העיירה וולס שהכילה כ-80 בתים ובקתות עץ שהיו פרוסות לאורך כביש הפוסט, הותקפה ב-9 ביוני 1691 על ידי כ-200 אינדיאנים בפיקודו של הסחם מוקסוס, אבל קפטן ג'יימס קונברס והמיליציה שלו הגנו בהצלחה על חיל המצב של לוטננט ג'וזף סטורר, שהיה מוקף בפליסאדה סגורה. סחם אחר, מדוקוואנדו, איים לחזור בשנה הבאה "ולהוציא את הכלב קונברס מהמאורה שלו".[16]
כשהילידים נסוגו, הם נסעו ליורק ליד קייפ נדיק שם עלו על כלי שיט, והרגו את רוב הצוות. הם גם שרפו כפר.[10]
בתחילת 1692, על פי ההערכות 150 אבנקים בפיקודו של קציני צרפת החדשה חזרו ליורק, הרגו כ-100 מהמתיישבים האנגלים ושרפו מבנים במה שייקרא טבח הקנדלמס.
המשלחת השלישית של צ'רץ' לאקדיה במהלך המלחמה הייתה ב-1692 כאשר הוא פשט על פנובסקוט (האי ההודי של היום, מיין) עם 450 איש.[13] 212צ'רץ' ואנשיו המשיכו לפשוט על טאקונוק (ווינסלו, מיין).[13]
בשנת 1693, פריגטות מניו אינגלנד תקפו שוב את פורט רויאל, ושרפו כמעט תריסר בתים ושלוש אסמים מלאים בתבואה.[15]
ב-18 ביולי 1694, פשט החייל הצרפתי קלוד-סבסטיאן דה ויליו עם כ-250 אבנקים מנורידג'ווק בפיקודו של הסגאמור (המפקד העליון) בומזין (או בומוסין) על ההתנחלות האנגלית דורהאם, ניו המפשייר, בטבח נהר האויסטר. בסך הכל, הכוח הצרפתי והילידים הרגו 104 תושבים ולקחו 27 בשבי, תוך שהם שורפים מחצית מהבתים, כולל חמישה כוחות מצב. הם גם הרסו יבולים והרגו בעלי חיים, וגרמו לרעב ולמחסור לניצולים.
המצור על פמקוויד (1696)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1696, צרפת החדשה ושבטי קונפדרציית וואבנקי, בראשות סנט קסטין ופייר לה מואן ד'איברוויל, חזרו ונלחמו בקרב ימי במפרץ פאנדי לפני שהמשיכו לפשוט על פמקוויד. לאחר המצור על פמקוויד, ד'איברוויל הוביל כוח של 124 קנדים, אקדים, מיקמק ואבנקיס במסע חצי האי אבלון. הם הרסו כמעט כל יישוב אנגלי בניופאונדלנד, למעלה מ-100 אנגלים נהרגו, כמה מאות נלקחו בשבי, וכמעט 500 גורשו לאנגליה או צרפת.[14] 84
כנקמה יצא צ'רץ' למשלחת הרביעית שלו לאקדיה וביצע פשיטה תגמול נגד קהילות אקדיות באיסתמוס של צ'יגנקטו ומבצר נאשוואק (היום פרדריקטון, ניו ברונסוויק), שהייתה אז בירת אקדיה.[13] 215הוא הוביל את חייליו באופן אישי בהריגת תושבי צ'יגנקטו, בזיזת כלי ביתם, שריפת בתיהם ושחיטת בעלי החיים.
זירת קוויבק וניו יורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1689, 1,500 בני אירוקוי, שחיפשו נקמה על מעשיו של המושל גנרל דנונוויל, תקפו את היישוב הצרפתי בלאצ'ין. הרוזן פרונטנק, שהחליף את דנונוויל כמושל הכללי, תקף מאוחר יותר את הכפר אונונדאגה של בני באירוקווי. צרפת החדשה ובעלי בריתה האינדיאנים תקפו בעקבות כל יישובי גבול אנגליים בתחילת 1690, בעיקר ב-Schenectady בניו יורק.
לאחר מכן באו שתי משלחות. האחת, ביבשה תחת גנרל המיליציה הפרובינציאלית של קונטיקט, פיץ-ג'ון ווינת'רופ, לעבר מונטריאול; השנייה, בראשותו של סר וויליאם פיפס, התמקדה בקוויבק. המשלחת של ווינת'רופ נכשלה בגלל בעיות מחלות ואספקה, ופיפס הובס בקרב קוויבק. משלחות קוויבק ופורט רויאל היו המתקפות הגדולות היחידות של ניו אינגלנד במלחמת המלך ויליאם; במשך שארית המלחמה עסקו המתיישבים האנגלים בעיקר בפעולות הגנה, התכתשויות ופשיטות תגמול.
חמשת המדינות האירוקויות סבלו מחולשתן של בעלות בריתם האנגליות.[17] בשנים 1693 ו-1696, הצרפתים ובני בריתם האינדיאנים הרסו את ערי האירוקוי והרסו יבולים בעוד שהקולוניסטים בניו יורק נותרו פסיביים. לאחר שהאנגלים והצרפתים עשו שלום ב-1697, בני האירוקוי, שננטשו כעת על ידי המתיישבים האנגלים, נשארו במלחמה עם צרפת החדשה עד 1701,[17] כאשר הוסכם שלום במונטריאול בין צרפת החדשה למספר רב של בני אירוקוי ושבטים אחרים.
זירת מפרץ הדסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה שימשה גם רקע למלחמה כלכלית מתמשכת בין האינטרסים הצרפתיים והאנגלים בצפון אמריקה הארקטית. חברת מפרץ הדסון הקימה מוצבי מסחר במפרץ ג'יימס ובאזורים הדרומיים של מפרץ הדסון בתחילת שנות ה-80. בסדרה של פשיטות, שהחלה במה שמכונה משלחת מפרץ הדסון, שאורגנה על ידי המושל דנונוויל ונמשכה במהלך מלחמת תשע השנים (1688-1697), רוב המאחזים הללו, כולל מוס פקטורי, יורק פקטורי ופורט אלבני, נכבשו על ידי פושטים צרפתים, בראשם פייר לה מוין ד'איברוויל.
אבל הכוחות הצרפתיים היו קטנים, ואחיזתם בעמדות שנכבשו הייתה חלשה למדי - יורק פקטורי נכבשה מחדש על ידי האנגלים ב-1695. בשנת 1697, בקרב מפרץ הדסון, אחד הקרבות הימיים הגדולים של המלחמה, ד'איברוויל, עם ספינה אחת, הביס שלוש ספינות אנגליות והמשיך לכבוש שוב את יורק פקטורי.
לאחר מכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם רייסווייק שנחתם בספטמבר 1697 סיים את המלחמה בין שתי המעצמות הקולוניאליות, והחזיר את הגבולות הקולוניאליים לסטטוס קוו אנטה בלום. השלום לא נמשך זמן רב; ובתוך חמש שנים, המושבות נקלעו לשלב הבא של המלחמות הקולוניאליות, מלחמת המלכה אן. לאחר הסכם השלום שלהם עם צרפת ב-1701, בני האירוקוי נותרו נייטרליים באותו עימות, ולא השתתפו בפעולות איבה אקטיביות נגד שני הצדדים. המתיחות נותרה גבוהה בין האנגלים לבין שבטי קונפדרציית וואבנקי, ששוב נלחמו לצד הצרפתים במלחמת המלכה אן, עם סכסוך שהתאפיין בפשיטות תכופות במסצ'וסטס, כולל אחת על גרוטון ב-1694, שבה נחטפו ילדים, והדירפילד. טבח בשנת 1704, בו יותר מ-100 שבויים נלקחו צפונה למונטריאול לצורך כופר או אימוץ על ידי המוהיקנים וצרפתים. בסוף המלחמה, הילידים הצליחו להרוג יותר מ-700 אנגלים ולשבות למעלה מ-250 לאורך גבול אקדיה/ניו אינגלנד.
הסכם רייסווייק לא היה משביע רצון לנציגי חברת מפרץ הדסון. מאחר שרוב תחנות המסחר שלה במפרץ הדסון אבדו לצרפתים לפני תחילת המלחמה, שלטון הסטטוס קוו גרם לכך שהם נשארו בשליטה צרפתית. החברה קיבלה את שטחיה בחזרה ליד שולחן המשא ומתן כאשר הסכם אוטרכט סיים את מלחמת המלכה אן.
חוקרים מתווכחים אם המלחמה הייתה גורם תורם לציד המכשפות בסיילם. מלחמת המלך ויליאם כמו גם מלחמת המלך פיליפ (1675–1678) הובילו לעקירת פליטים רבים במחוז אסקס. הפליטים נשאו עימם פחדים מהאינדיאנים, שעל פי הוויכוח הוביל לפחדים מכישוף, במיוחד מכיוון שלטענתם השטן היה קשור קשר הדוק לאינדיאנים ולכישוף. כמובן, קוטון מת'ר גם כתב שזה הולך להוביל לעידן של עגמומיות, והוא ללא ספק תומך בהובלת סיילם למשבר הכישוף של 1692. חוקרים מתווכחים על תיאוריה זו וחוקרת אחת, ג'ני הייל פולסיפר, טוענת שמלחמת המלך ויליאם הייתה יותר מאשר סיבה לכך.[6] חוקרים אחרים שכתבו על התיאוריה של המלחמות שהן הגורם המוביל למשפטי הכישוף של סיילם כוללים את מרי בת' נורטון, ג'יימס קנסס ואמרסון בייקר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת המלך ויליאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Baudry, René (1979) [1966]. "Thury, Louis-Pierre". In Brown, George Williams (ed.). Dictionary of Canadian Biography. Vol. I (1000–1700) (online ed.). University of Toronto Press.
- ^ 1 2 Williams, Alan F. (1987). Father Baudoin's War: D'Iberville's Campaigns in Acadia and Newfoundland, 1696, 1697. Department of Geography, Memorial University of Newfoundland. ISBN 978-0-88901-144-1.
- ^ 1 2 Sylvester, Herbert Milton (1910). Indian Wars of New England: The Land of the Abenake. The French Occupation. King Philip's War. St. Castin's War. Vol. I. Boston: W.B. Clarke Company. p. 54.
- ^ Lacoursière, Jacques; Provencher, Jean; Vaugeois, Denis (2001). Canada-Québec 1534-2000. Les éditions du Septentrion. p. 92. ISBN 978-2-89448-186-8.
- ^ 1 2 3 Williamson, William D. (1832). The History of the State of Maine: From Its First Discovery, A. D. 1602, to the Separation, A. D. 1820, Inclusive. Vol. II. Glazier, Masters & Smith.
- ^ 1 2 3 Pulsipher, Jenny Hale (בדצמבר 2007). "Dark Cloud Rising from the East". The New England Quarterly. 80 (4): 588–613. doi:10.1162/tneq.2007.80.4.588. JSTOR 20474581. S2CID 57560166.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Tucker, Spencer (2013). Almanac of American Military History. Vol. I: 1000-1830. ABC-CLIO. pp. 10–11. ISBN 978-1-59884-530-3.
- ^ 1 2 Chartrand, René (2013). French Fortresses in North America 1535–1763: Québec, Montréal, Louisbourg and New Orleans. Bloomsbury. p. 4. ISBN 978-1-4728-0317-7.
- ^ 1 2 Aquila, Richard (1997) [1983]. The Iroquois Restoration: Iroquois Diplomacy on the Colonial Frontier, 1701-1754. University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-5932-4.
- ^ 1 2 Clayton, W. Woodford (1880). History of York County, Maine: With Illustrations and Biographical Sketches of Its Prominent Men and Pioneers. Philadelphia: Everts & Peck. p. 51. ISBN 9780832800375.
- ^ 1 2 Chet, Guy (2003). Conquering the American Wilderness: The Triumph of European Warfare in the Colonial Northeast. University of Massachusetts Press. ISBN 978-1-55849-382-7.
- ^ 1 2 3 4 Drake, Samuel Adams (1897). The Border Wars of New England: Commonly Called King William's and Queen Anne's Wars. New York: Charles Scribner's Sons.
- ^ 1 2 3 4 5 Church, Benjamin; Church, Thomas; Drake, Samuel G. (1845). The History of the Great Indian War of 1675 and 1676: Commonly Called Philip's War : Also the Old French and Indian Wars, from 1689 to 1704. New York: H. Dayton. ISBN 9780659114822.
- ^ 1 2 3 Reid, John G. (1994). "1686–1720: Imperial Intrusions". In Phillip Buckner; John G. Reid (eds.). The Atlantic Region to Confederation: A History. University of Toronto Press. p. 82. ISBN 978-1-4875-1676-5. JSTOR j.ctt15jjfrm.
- ^ 1 2 3 4 5 Dunn, Brenda (2004). A History of Port-Royal-Annapolis Royal, 1605-1800. Nimbus. ISBN 978-1-55109-740-4.
- ^ Roach, Marilynne K. (2002). The Salem Witch Trials: A Day-by-day Chronicle of a Community Under Siege. Taylor Trade Publications. p. 163. ISBN 978-1-58979-132-9.
- ^ 1 2 Taylor, Alan (2002). American Colonies. Penguin Books. ISBN 978-0-14-200210-0.