מלחמת האזרחים הכורדית
 | ||||||
| מפת אזורי השליטה של ה-KDP (ירוק) ושל ה-PUK (צהוב) בכורדיסטן העיראקית | ||||||
| תאריכים | 1994–1997 (כ־3 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
 כורדיסטן העיראקית | |||||
| ||||||
|
5,000-8,000 הרוגים | ||||||
.svg){kind=small}
מלחמת האזרחים הכורדית (בכורדית: شەڕی براکوژی; תעתיק: שַׁרִי בְּרַאקוֹזִ'י; תרגום מילולי: "סכסוך האחים") הייתה עימות צבאי רחב בין פלגים כורדים יריבים, בעיקר בין המפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP) בהנהגתו של מסעוד בארזאני לבין מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK) בהנהגתו של ג'לאל טאלבאני, שהתרחש משנת 1994 עד חתימת הסכם וושינגטון, הסכם הפסקת אש בתיווך אמריקאי שהסדיר את יחסי הכוחות בין הפלגים הכורדיים, בספטמבר 1998. בעימות לקחו חלק מיליציות כורדיות נוספות ובנוסף גם כוחות טורקיים, עיראקיים, איראניים ואמריקאיים שניצלו את העימות בצפון עיראק על מנת לפעול באזור. כמו כן, העימות עיצב במידה רבה את יחסי הכוחות הפנימיים בין הפלגים הכורדים השונים ואת היחסים למול הממשל העיראקי, המדינות השכנות והקהילה הבינלאומית עד היום.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיצול ה-KDP, פרישתו של טאלבאני והקמת ה-PUK
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקמת מפלגת ה-KDP בשנת 1946 החל מאבק פנים-מפלגתי על משרת המזכיר הכללי בין חמזה עבדאללה, המזכיר הכללי של המפלגה שנבחר לתפקיד עם הקמת המפלגה ב-1946, לבין אבראהים אחמד שהצטרף למפלגה לאחר שעזב את ה-KDPI, המפלגה המייצגת את המיעוט הכורדי באיראן.[1] המאבק יצר פילוג במפלגה בין המחנה השמרני של ה-KDP שהיה מזוהה עם מוסטפא בארזאני, נשיא המפלגה שתמך בעבדאללה, לבין המחנה האינלקטואלי-מרקסיסטי בהנהגתו של אחמד וחתנו טאלבאני. מחנה בארזאני היה מזוהה עם הכורדים בצפון ההררי, בעוד שמחנה אחמד-טאלבאני היה משויך לכורדים של אזור סולימאניה הדרומי יותר, שנחשבו ממעמד חברתי גבוה יותר. שתי הקבוצות הללו החזיקו בדעות קדומות האחת על השנייה, מטען אשר העמיק את הקרע בין המחנות.[2]
בזמן שהותו של בארזאני בברית המועצות לאורך מרבית שנות ה-50, ביצע אחמד השתלטות על המפלגה, ולאחר שובו של בארזאני החל מאבק עיקש ביניהם על השליטה במפלגה שנגמר בגירושם של תומכי אחמד-טאלבאני לאיראן, מהלך שלאחריו איראן העבירה את תמיכתה מאחמד לבארזאני, מה שאפשר לאחרון לחזק את שליטתו במפלגה. בתגובה לכך, כמו גם מתוך הזדהות אידאולוגית מסוימת, מחנה אחמד-טאלבאני יצר קשרים עם מפלגת הבעת' העיראקית. לאחר שהשיג את השליטה בעיראק ב-1968, הגיע משטר הבעת' העיראקי להסדר עם טאלבאני שלפיו תועבר לידיו השליטה באזורים סולימאניה-כירכוכ. יתרה מכך, הפשמרגה שהיו תחת שליטתו של טאלבאני שיתפו פעולה פעמים רבות עם כוחות המשטר בלחימה נגד תומכיו של בארזאני, דבר שגרר ביקורת חריפה וטענות כי טאלבאני בוגד בעם הכורדי.[2]
לאחר תבוסתו של בארזאני לכוחות המשטר במרץ 1975 בלחימה שפרצה לאחר כישלון המשא ומתן סביב יישום "המניפסט של מרץ", שהיה הסכם בין הכורדים למשטר העיראקי שנועד להסדיר את מעמדם במדינה תמורת קבלת אוטונומיה בצפון עיראק, המפלגה התפצלה למספר פלגים. גלגולה הישיר של המפלגה המקורית הפך ל-KDPPC (ר"ת KDP Provisional Command) שהוקמה על-ידי שני בניו של מלא מוסטפא, מסעוד ואידריס, יחד עם מוחמד עבד אל-רחמאן בנובמבר 1975 ובשנת 1979 שינתה את שמה ל-KDP. לאחר מותו של אידריס בשנת 1987, הפך מסעוד למנהיגה הבלעדי של המפלגה.[3] הפלג המשמעותי הנוסף הוא ה-PUK בהנהגתו של ג'לאל טאלבאני שהוקם בדמשק ב-1975, ושנתיים לאחר מכן העביר את המטה שלו לאזור סולימאניה. כבר בשלב זה התקיים מאבק מזוין בין הפלגים כאשר לוחמי KDP נשלחו לסכל משלוחי נשק שיועדו ל-PUK. לאחר פרוץ מלחמת איראן-עיראק, כל אחד מהצדדים תמך במיליציות הכורדיות שלחמו במיליציות של הצד האחר וכך המאבק בין הפלגים הכורדיים הסלים לכדי לחימה כוללת כבר בשנת 1981 שנמשכה לעד חתימת הסכם הפסקת האש בין הצדדים בשנת 1986 והקמת ארגון גג משותף בשם החזית הכורדית העיראקית (IKF). המטרה המוצהרת של ה-IKF הייתה הפלת שלטונו של סדאם חוסיין, כינון שלטון דמוקרטי בעיראק והסדרת מצבם המדיני של הכורדים. טאלבאני ומסעוד בארזאני כיהנו שניהם כנשיאי הארגון.[3]
בחירות והקמת ממשלת החבל הכורדי (KRG)
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מלחצים הולכים וגוברים על משטר צדאם, הן עקב האינתיפאדה הכורדית של 1991 והן עקב האמברגו האווירי שהטילו האמריקאים, התקיימו במאי 1992 בחירות ב-IKF שהובילו להרכבת פרלמנט ביוני וממשלה, ה-KRG, ביולי. יחסי הכוחות בין ה-KDP ל-PUK התחלקו שווה בשווה ושתיהן החזיקו ב-50% מהקואליציה שישבה בארביל.[4] בשנת 1993 התחוללו תמורות פוליטיות וכלכליות משמעותיות שהגבירו את המתח בין מחנות ה-KRG:
- בזירה הפוליטית התרחשו שני אירועים משמעותיים: ראשית, התקיימו חילופי משרות ב-PUK במסגרתם קוסרת רסול, שהיה מבכירי המפלגה, נכנס למשרת ראש הממשלה במקומו של פואד מעסום. כמו כן, מפלגת ה-KUP, שהייתה איחוד של שלוש מפלגות קטנות שהשתייכו בעבר ל-IKF, הצטרפה אל ה-KDP. המהלך שביצעה ה-KUP שינה את מאזן ה-50/50 בין המפלגות ויצר חשש בקרב ה-PUK.[3]
- מבחינה כלכלית, מבצע אל-אנפאל שהוביל סדאם חוסיין בשלהי מלחמת איראן-עיראק הותיר את האוכלוסייה הכורדית בחורבן כלכלי מוחלט והנסיבות הכלכליות הקשות הובילו את שתי המפלגות למאבק על משאבים ועל כסף. בהיעדר כלכלה מתפקדת, מרבית התפוקה הכלכלית נבעה מסחר והברחות בגבול הצפוני של עיראק. ואמנם, הגבול היה בשליטה כמעט בלעדית של ה-KDP ולכן הרוב המוחלט של הרווחים הגיע לידיהם, מה שהגביר את המתיחות בין המפלגות.[5]
העימותים של שנת 1994
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1993 החלה לחימה בין ה-PUK ל-IMK, קבוצה כורדית שנתמכה על-ידי איראן. על אף בקשותיו של בארזאני להרגעת הרוחות, הפשמרגה (כוחות מיליציה כורדיים) של ה-PUK תקפו את מעוזי ה-IMK בחלבג'ה.[6] הלחימה נמשכה כחודש ובמהלכה נהרגו כ-200 איש. התגובה החריפה של ה-PUK הובילה לקרע ביניהם לבין ה-KDP, וכך, התפצל החבל הכורדי בצפון עיראק בין אזור סולימאניה שהיה בשליטת ה-PUK ובין אזור ארביל שהיה בשליטת ה-KDP. במאי 1994 החל עימות צבאי בין שתי המפלגות שבמהלכו ה-PUK השתלטה על בניין הפרלמנט בארביל. עד לתחילת חודש יוני, כ-600 איש נהרגו בעימות.[3] ארצות הברית ניסתה לתווך כדי להשיג הפסקת אש בין הצדדים, אך מאמצים אלה העלו חרס ובמהלך שנת 1995 מניין ההרוגים עלה ל-2,000.[4]
הקרב בארביל
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מתחילת שנות ה-90' סדאם היה נתון ללחצים בינלאומיים כבדים, בפרט מצדן של ארצות הברית והאו"ם, שהטילו אמברגו על ייצוא הנפט מהמדינה, בנוסף להכרזה על חלקים נרחבים בצפונה ודרומה של המדינה כאזורים אסורים לטיסה. בפרט, החלטה 968 של האו"ם, המוכרת כתוכנית "נפט תמורת מזון", שאיפשרה לממשל העיראקי לייצא נפט בתמורה לרכישת מזון לאזרחיו, במטרה להקל על המשבר ההומניטרי במדינה – סימלה את הניצחון האסטרטגי שהשיגה ארצות הברית באמצעות פגיעה בריבונותו של סדאם ושלילת מנוף הלחץ של המשבר ההומניטרי למול הסנקציות שהטיל עליו המערב. לכן, על מנת לשפר את מעמדו בזירה הבינלאומית, סדאם שאף לחתור תחת האינטרס האמריקאי.[5]
בשנת 1996 כוחות ה-PUK פלשו לצפון עיראק בסיוע איראני וכבשו את ארביל, העיר הכורדית הגדולה בצפון המדינה. בתגובה, בארזאני פנה לסדאם וביקש ממנו סיוע צבאי לטובת כיבוש מחדש של ארביל מידי ה-PUK. סדאם, שזיהה הזדמנות לבצע מהלך משמעותי למול מדינות המערב, נענה לבקשה. ב-31 באוגוסט 1996 כוחותיו של בארזאני, מגובים בכ-30,000 חיילים עיראקים, ביצעו מהלך צבאי נרחב במהלכו כבשו את ארביל, סולימאניה וקוי סנג'ק, עיר הולדתו של טאלבאני. לאחר המהלך נסוגו כוחותיו של סדאם מצפון המדינה.[4] כוחות ה-PUK ברחו להרים על מנת להיערך מחדש לאחר תבוסתם, ובאוקטובר שיגרו מתקפת נגד בה החזירו לידיהם את מרבית השטחים שכבשו מהם כוחות ה-KDP, למעט ארביל.[5]
התמרון העיראקי לצפון המדינה העלה חששות בארצות הברית מפני פגיעה באינטרס האמריקאי באזור, בפרט פגיעה ודיכוי של האוכלוסייה הכורדית בניגוד להחלטה 688 של מועצת הביטחון ופעולות תוקפנות נוספות מצד משטר סדאם. בתגובה, הוחלט בארצות הברית על מבצע Desert Strike. המבצע כלל מתקפת טילי שיוט על תשתיות הגנה אווירית של צבא עיראק, בפרט אתרי שיגור של טילי קרקע-אוויר ותאי שליטה. כמו כן, ארצות הברית ובריטניה הכריזו על שינוי גבולות האמברגו האווירי, בפרט העברת הגבול הצפוני מקו רוחב 32 צפון לקו רוחב 33 צפון.[7]
ההתערבות הטורקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלחימה בין הצדדים נמשכה לאורך שנת 1997, כאשר במקביל ארגון ה-PKK, מיליציה כורדית טורקית המתנגדת לשלטון הטורקי החל משנות ה-80 המוקדמות, ביצע פעולות טרור נגד מיעוטים תומכי KDP ונגד אזרחים טורקים. טורקיה ראתה במלחמת האזרחים הכורדית הזדמנות להנחיל מכה ניצחת ל-PKK, וחברה לכוחות ה-KDP לשתי מתקפות משותפות על כוחות ה-PKK וה-PUK בחבל הכורדי במהלך מאי ואוקטובר 1997, כאשר המטרה הייתה לפגוע בלוחמי ה-PKK ולחזק את שליטת ה-KDP באזור הן מתוך תקווה שתרסן את ה-PKK ותמנע את הוצאתם של פיגועי טרור בתוך שטחיה של טורקיה והן על מנת לשנות את מאזן הכוחות האזורי מול איראן, שהייתה הפטרון הראשי של ה-PKK.[8] המבצע הסב אבדות כבדות ל-PUK ול-PKK, ונהרגו במהלכו כ-1,200 לוחמים ועוד מספר בלתי ידוע של אזרחים. ב-24 בנובמבר באותה שנה נחתמה הפסקת אש שהביאה לסיום הלחימה, למעט מספר אירועים נקודתיים ומצומצמים.[9]
הסכם וושינגטון וסיומה של מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנת 1998 החליפו טאלבאני ובארזאני מכתבים שהיוותה בסיס לשיחות שלום שהתקיימו עד ספטמבר של אותה שנה, שבו נחתם בוושינגטון הסכם הפסקת אש בתיווך אמריקאי שלאחריו הגיע העימות לסופו. הנקודות המרכזיות בהסכם היו חלוקת הרווח הכלכלי מנתיבי הסחר וההברחה; חלוקה שוויונית של הכוח הפוליטי; מניעת פעילות PKK בשטחי צפון עיראק ומניעת גישה של הצבא העיראקי לאזורים הכורדיים. כמו כן, ארצות הברית התחייבה להגן על האוכלוסייה הכורדית מפני המשטר העיראקי, אשר במקביל הסתייעה בתוכנית נפט תמורת מזון של האו"ם ששיפרה באופן ניכר את תנאי המחיה בתחומי האוטונומיה הכורדית.[10]
תוצאות המלחמה והשלכותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במובנים רבים, מלחמת האזרחים שימשה כמעין ניסוי כלים עבור הפלגים הכורדיים בזירה המקומית והבינלאומית, והקשרים שנוצרו במהלכה בין המפלגות הכורדיות השונות לבין המדינות השכנות והקהילה הבינלאומית נותרו במידה רבה בעינם עד לימינו – מפלגת ה-PUK נמצאת עד היום בקשרים הדוקים עם איראן, שבאו לידי ביטוי בסירובה לשתף פעולה עם ה-KDP לאחר משאל העם על עצמאות כורדיסטן ב-2017;[11] מפלגת ה-KDP עומדת בקשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם טורקיה, שאף יוצרים תלות של הכורדים בייצוא הטורקי;[12] ה-PKK עדיין נוכח ופעיל בצפון עיראק, המשמש כבסיס מבצעים ממנו מנהל את המאבק האלים מול טורקיה;[13] הממשל העיראקי עדיין נמנע מהתערבות ישירה בנעשה בחבל - גם אם עקב השינוי במעמד החוקי של החבל הכורדי ולא מתוך חשש מהתגובה הבינלאומית - למעט מקרים בהם ההנהגה הכורדית מערערת את הסטטוס קוו, כפי שקרה למשל עם כיבוש כרכוכ לאחר משאל העם על עצמאות כורדיסטן ב-2017;[14] וארצות הברית עדיין זכורה במידה מסוימת כאחראית ליציבות החבל ושלומם של תושביו הכורדים.[15] השינוי העיקרי שהתרחש מאז המלחמה הוא במאזן הכוחות בין שתי המפלגות הגדולות, שינוי שהגיע לשיאו כאשר ב-2005 טאלבאני, שהבין את עמדת הנחיתות הפוליטית בה היה מצוי למול בארזאני, נטש את הזירה הפוליטית הפנים-כורדית והושבע כנשיא עיראק. חותמת רשמית למאזן הכוחות בין המפלגות ניתנה בבחירות 2009 לממשלת החבל האוטונומי (KRG), בהן בארזאני זכה ב-70% מקולות המצביעים במרוץ לנשיאות.[9]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ McDowall, David, 1945-, A modern history of the Kurds, I.B. Tauris, 2007, ISBN 978-600-00-2948-7
- ^ 1 2 Martin van Bruinessen, The Kurds between Iran and Iraq, MERIP Middle East Report, 1986-07, עמ' 14 doi: 10.2307/3011925
- ^ 1 2 3 4 Michael M. Gunter, The KDP-PUK Conflict in Northern Iraq, Middle East Journal 50, 1996, עמ' 224–241
- ^ 1 2 3 David Plotz, The Kurds, Slate Magazine, 1996-09-28 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Kurdish geopolitics - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
- ^ © Stanford University, Stanford, California 94305 Copyright Complaints, MMP: Islamic Movement of Kurdistan, cisac.fsi.stanford.edu (באנגלית)
- ^ Operation Desert Strike, www.globalsecurity.org
- ^ Michael M. Gunter, Turkey and Iran Face off in Kurdistan, Middle East Quarterly, 1998-03-01
- ^ 1 2 Patriotic Union of Kurdistan (PUK), www.globalsecurity.org
- ^ Brigitte Hugh, Perpetuating Peace: Context Versus Contents of the Power-Sharing Agreements Between the KDP and PUK of the Kurdistan Region of Iraq in 1992 and 1998, All Graduate Theses and Dissertations, 2020-08-01 doi: 10.26076/d005-191a
- ^ "Jalal Talabani's mediating skills will be much missed". The Economist. 2017-10-05. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-09-05.
- ^ Ranj Alaaldin, Why the Turkey-KRG alliance works, for now, Brookings, 2016-11-08 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Turkey and the Kurdish Factor in the Middle East, GMFUS (באנגלית)
- ^ Kurdish forces abandon long-held lands to Iraqi army and Shia fighters, the Guardian, 2017-10-17 (באנגלית)
- ^ Kurdistan Democratic Party (KDP), www.globalsecurity.org