לדלג לתוכן

מלחמת האוקיינוס השקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האוקיינוס השקט
מפה המראה את שינויי הטריטוריות בין צ'ילה, פרו ובוליביה כתוצאה ממלחמת האוקיינוס השקט. בצבעים: תחומי המדינות המעורבות לפני פרוץ המלחמה; קו שחור: גבולות מתוקנים מאז 1929
מפה המראה את שינויי הטריטוריות בין צ'ילה, פרו ובוליביה כתוצאה ממלחמת האוקיינוס השקט. בצבעים: תחומי המדינות המעורבות לפני פרוץ המלחמה; קו שחור: גבולות מתוקנים מאז 1929
מפה המראה את שינויי הטריטוריות בין צ'ילה, פרו ובוליביה כתוצאה ממלחמת האוקיינוס השקט. בצבעים: תחומי המדינות המעורבות לפני פרוץ המלחמה; קו שחור: גבולות מתוקנים מאז 1929
מלחמה: מלחמת האוקיינוס השקט
תאריכים 5 באפריל 187920 באוקטובר 1883 הסכם שלום בין פרו לצ'ילה; ב-1884 נחתם הסכם שביתת נשק בין בוליביה לצ'ילה; הסכם שלום נחתם ב-20 באוקטובר 1904
מקום דרום אמריקה
תוצאה ניצחון צ'יליאני
שינויים בטריטוריות בוליביה איבדה את המוצא לאוקיינוס השקט
מחוז אנטופגסטה סופח על ידי צ'ילה מבוליביה ב-1904
מחוז טאראפאקה סופח לצ'ילה מפרו ב-1884
פונטה דה אטקמה נמסרה מבוליביה לצ'ילה וארגנטינה ב-1899
טאקנה הוחזרה לפרו ואריקה סופחה לצ'ילה ב-1929
הצדדים הלוחמים

צ'ילהצ'ילה צ'ילה

מנהיגים
אניבל פינטו (1876–1881)
דומינגו סנטה מריה (1881–1886) 
נשיאי בוליביה:
הילריון דאסה (1876–1879)
פדרו חוסה דומינגו דה גרה (1879)
נרסיסו קמפרו (1879–1884)
נשיאי פרו:
מריאנו איגנסיו פראדו (1876–1879)
לואיס לה פוארטה (1879)
ניקולס דה פיירולה (1879–1881)
פרנסיסקו גרסיה קלדרון (1881)
ליסרדו מונטרו פלורס (1881)
אנדרס אבלינו קסארס (1881–1882)
מיגל איגלסיאס (1882–1885) 
כוחות

1879 (לפני פרוץ המלחמה):
צבא:
2,440
צי:
2 אוניות מלחמה מחופות שריון
9 אוניות מלחמה מעץ
3 סירות טורפדו

1880:
צבא: 41,000
צי: 3 אוניות מלחמה מחופות שריון
8 אוניות מלחמה מעץ
10 סירות טורפדו

1879 (לפני פרוץ המלחמה):
צבא בוליביה: 1,687
צבא פרו: 5,557
הצי הפרואני (לבוליביה אין צי):
4 אוניות מלחמה מחופות שריון
7 אוניות מלחמה מעץ
2 סירות טורפדו

1880 (בוליביה אינה פעילה צבאית):
צבא פרו: 25,000–35,000
צי:
3 אוניות מלחמה מחופות שריון
7 אוניות מלחמה מעץ
2 סירות טורפדו

אבדות

הרוגים: 2,425–2,791
פצועים: 6,247–7,193[1]

הרוגים: 12,934–18,213
פצועים: 7,891–7,896
הרוגים ופצועים בקרב: 4,367–10,467[2]

מלחמת האוקיינוס השקטספרדית: Guerra del Pacífico) התחוללה בין השנים 1879 ו-1883 בין צ'ילה ובין הברית הבוליביאנית-פרואנית ונסובה סביב שאלת הריבונות על מדבר אטקמה העשיר במרבצי מלחת ואשר היווה, טרם כיבושו בידי צ'ילה, המוצא היחיד של בוליביה לים. משום כך נקראת המלחמה גם מלחמת המלחת.

במהלך השליש השלישי של המאה ה-19, פעלו חברות צ'יליאניות במדבר אטקמה, כולל בחלקיו הבוליביאניים והפרואניים, והפיקו מלחת וגואנו בהתאם להסכמים בין המדינות. פרו ובוליביה לא ראו את ההתפשטות הצ'יליאנית בעין יפה ובשנת 1873 כרתו ברית סודית. בשנת 1875 הלאימה פרו את תעשיית המלחת, ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות, ובשנת 1878 הפרה בוליביה את הסכמיה עם צ'ילה והעלתה את המיסים על ייצוא המלחת. בראשית 1879 אסרה בוליביה את ייצוא המלחת בידי הצ'יליאנים. צ'ילה שלחה את הצי לאזור, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בוליביה, וב-14 בפברואר כבשה את העיירה אנטופגסטה, שלמעלה משלושת רבעי תושביה היו צ'יליאנים, והכריזה חד צדדית על קו גבול חדש בין המדינות. שבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין הנצים אולם כאשר נודע לצ'ילה אודות ההסכם הבוליביאני-פרואני הסודי, היא סרבה לתיווך, תבעה את שבירת ההסכם, וכשלא נענתה – הכריזה מלחמה גם על פרו.

על מנת להגיע לפרו נזקקה צ'ילה לשליטה בים, אולם בחודשי המלחמה הראשונים נמנע מהם הדבר. במאי הצליחו הפרואנים להנחיל תבוסה לצ'יליאנים בקרב על איקיקה, בו נהרג ארתורו פראט והפך לאחד מסמלי המלחמה הצ'יליאניים. אולם באוקטובר עלה בידי הצ'יליאנים לתפוס את ספינת המוניטור הפרואנית ואסקאר (אנ') ולהנחית בנובמבר כוח משלוח שהביס את הפרואנים ותפס את איקיקה. בכך הצליחה צ'ילה לשלוט בכל מדבר אטקמה ובמחוז הפרואני טרפקה (Trapacá), מצב שהוביל לנפילת הממשלות בפרו ובבוליביה. במאי 1880 תפסו הצ'יליאנים את טאקנה ואת גבעת אריקה (Arica), שגורלן נחתם רק בהסכם לימה משנת 1929.

בסוף 1880 הנחיתה צ'ילה כוח משלוח בן כ-25,000 חיילים בסמוך ללימה, וכבשה את העיר ב-17 בינואר 1881. כוחות פרואנים המשיכו במלחמת גרילה כנגד הצ'יליאנים, אולם נשיא פרואני חדש, שמונה בחסות הצ'יליאנים, חתם על הסכם אנקון (Tratado de Ancón) ב-20 באוקטובר 1883 שהביא לנסיגת הצ'יליאנים. ב-4 באפריל 1884 קיבלה גם בוליביה את תנאי סיום המלחמה, לאחר שצ'ילה מנעה את סחר החוץ שלה ואיימה לפלוש לאלטיפלאנו הבוליביאנית.

כתוצאה מהמלחמה זכתה צ'ילה בשטחים עשירים במלחת, גואנו ונחושת, שהעשירו אותה בעשורים שלאחר מכן. בוליביה ופרו איבדו חלקים משטחיהן, ובוליביה איבדה כליל את המוצא שלה לים. היחסים הדיפלומטיים בין המדינות נותרו מתוחים עוד שנים רבות, ותביעותיה של בוליביה מצ'ילה לא הוסרו עד היום.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "Pacific, War of the." in Historical Dictionary of Chile by Salvatore Bizzarro, 3rd Ed. Lanham, Maryland: The Scarecrow Press, 2005. pp. 531-3.
  • Sater, William F. Chile and the War of the Pacific. Lincoln: University of Nebraska Press, 1986. ISBN 0803241550
  • Sater, William F. Andean Tragedy: Fighting the War of the Pacific, 1879-1884. U of Nebraska Press, 2007. ISBN 080320759X

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Sater 2007, עמוד 348
  2. ^ Sater 2007, עמוד 349