מילתא אגב אורחא

מילתא אגב אורחא (בארמית, ובעברית: לימוד כבדרך אגב) הוא מונח תלמודי המתאר מצב שבו המשנה, אגב דיון בהלכה מסוימת, מלמדת הלכה אחרת, גם אם אין לה קשר לנושא הנידון.

זמן קריאת שמע של ערבית

תחילת זמן קריאת שמע של ערבית, הוא משעת צאת הכוכבים.

המשנה מבארת את הזמן ביום, שבו מתחילים להגיד את קריאת שמע של ערבית, המשנה אינה מציינת את הזמן על פי הגדרתו הידועה (צאת הכוכבים), אלא מלמדת אותו אגב זמן אחר ("משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם").

כהן שנטמא, אינו יכול לאכול תרומה, ועליו לחכות עד הערב לטבול, ואז, עם צאת הכוכבים, הוא יכול לאכול תרומה. שכתוב: "ובא השמש וטהר". זהו המקור היחיד בתורה לגבי הזמן - צאת הכוכבים.

ישנם דינים נוספים שזמנם הוא צאת הכוכבים, ובהם לא מזכירה המשנה את השעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם. אך ייתכן כי היות שבמשנתנו זוהי הפעם הראשונה בה נלמד הדין, מלמדת אותנו המשנה בדרך אגב, גם את המקור לדין "צאת הכוכבים" - "השעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם".

ד"ר יהודה ברנדס במאמר על הסוגיה כותב כי "זהו עומק המושג של "מילתא אגב אורחיה קא משמע לן". אין זו רמיזה מקרית לתחום הלכה דומה, אלא הצבעה על זיקה מהותית שבין קריאת שמע לבין פעולות אחרות ומצוות אחרות של אותה העת.".

גובהה של ארץ ישראל

המשנה בתארה את ההגירה מבבל לארץ ישראל, בזמן עזרא ונחמיה, משתמשת בביטוי עשרה יוחסין עלו מבבל, ועל כך שואל התלמוד: מאי איריא דתני עלו מבבל, ניתני הלכו לארץ ישראל (מדוע שנתה המשנה עלו מבבל, היה עליה לשנות הלכו לארץ ישראל), מילתא אגב אורחא (דרך אגב, בא ללמדנו) ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

משנה זאת היא גם המקור לכך שהגירה לארץ ישראל נקראת "עלייה", והגירה מארץ ישראל נקראת "ירידה".

עבדו של רבן גמליאל

מספרת המשנה: "מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה (בסוכה), אמר רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכמים, ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה, ובא וישן לו תחת המיטה. לפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המיטה, לא יצא ידי חובתו".

טבי ישן בסוכה תחת מיטת רבו כדי להקשיב לשיחות תלמידי החכמים וללמוד מהתנהגותם. המשנה אמנם רוצה ללמד אותנו דין הישן תחת המיטה בסוכה, אך הנה למדנו אגב אורחא, שעבד פטור ממצוות סוכה, שכן טבי שהיה תלמיד חכם, ידע שהוא פטור ממצוות סוכה, ולכן לא חשש לישון מתחת למיטה.

מתנה על מנת להחזיר

לא רק ממה שאמרו, אלא גם ממה שעשו חכמים, לומדים הלכה אגב אורחא.

תנו רבנן: "...אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין (מפליגים) בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד... נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה... נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר "החזירו"? מילתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה.

על פי ההגיון, היינו חושבים שאם הלולב ניתן כמתנה על מנת להחזיר, אז ברגע שהוא מוחזר, מסתבר שלא הייתה זאת מתנה מלכתחילה, ולא יצאו חובת נטילת לולב. מלמדת אותנו המשנה בדרך אגב, ממעשיו של רבי עקיבא, שמתנה על מנת להחזיר נחשבת מתנה לכל דבר, וכך גם פסק הרמב"ם.