מחוז אלסקה
.svg) | |
| גאוגרפיה | |
|---|---|
| יבשת |
אמריקה הצפונית  |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
17 במאי 1884 |
| תאריכי פירוק |
1912 (יוליאני) |
| ישות קודמת |
מחלקת אלסקה |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} טריטוריית אלסקה |
  | |
מחוז אלסקה היה ייעוד הממשל הפדרלי לאלסקה מ-17 במאי 1884 ועד 24 באוגוסט 1912, אז הפך לטריטוריית אלסקה. בעבר (1867–1884) האזור נודע כמחלקת אלסקה, ייעוד צבאי.
המשמעות של הייעוד כמחוז היא שאלסקה הפכה לטריטוריה מאוגדת אך לא מאורגנת עם ממשל אזרחי. מושל מחוז אלסקה מונה על ידי נשיא ארצות הברית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן רכישת אלסקה ב-1867, המחוקקים בוושינגטון הבירה היו עסוקים בבעיות השיקום לאחר מלחמת האזרחים, והיה להם מעט זמן להקדיש לאלסקה. כמחלקה, אלסקה טופלה כאזור צבאי אסטרטגי, בין השאר בסמכות השיפוט של צבא ארצות הברית עד 1877, מחלקת האוצר של ארצות הברית מ-1877 עד 1879, וצי ארצות הברית מ-1879 עד 1884.
עד 1884, האוכלוסייה האזרחית גדלה עד לנקודה שבה הנשיא צ'סטר א. ארתור חתם על החוק האורגני הראשון, ומינה ממשלה אזרחית. [1]
היסטוריה כמחוז
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילוי הזהב ביוקון ב-1896 הוא שהביא את תשומת הלב לנחלתה הצפונית של ארצות הברית. גל של רודפי אוצרות קרא למעבר לקלונדייק, אבל קלונדייק הייתה בטריטוריית יוקון, קנדה, לא באלסקה כפי שסברו רבים כורים לעתיד. ובכל זאת, ?הדרך הקלה ביותר הייתה בספינה לסקאגוויי, או דיייה, בדרום מזרח אלסקה. לכורים היו לבחירתם שני מעברים על פני ההרים לשדות יוקון: נתיב צ'ילקוט, מסלול ילידים ישן, התחיל בדייה, והמעבר הלבן, שנקרא גם Dead Horse Trail, היה בסקאגוויי. נתיב צ'ילקוט היה קצר יותר אך כלל טיפוס תלול יותר. המעבר הלבן לקח קצת יותר זמן אבל היה בגובה נמוך יותר. גם לסקאגווי וגם למסלול הלבן הייתה בעיית פשע חמורה, שאורגנה והובלה על ידי האיש הרע הידוע לשמצה, סופי סמית'. סמית' נהרג בסקאגוויי ב-Shootout ב-Junau Wharf.
לאלסקה עדיין היה הרבה זהב משלה, ורבים שלא הצליחו להרוויח את הונם במרדף אחר הזהב של קלונדייק חזרו לחפש אותו. הסתערות קודמת הקימה את ג'ונו בדרום מזרח אלסקה, וזהב נמצא בנומה ב-1899. במשך כמה שנים חיפש חוקר בשם פליקס פדרו בגבעות טנאנה בפנים השטח אחר נחל עשיר בזהב שהוא נתקל בו שנים קודם לכן, אך נאלץ לנטוש. כשקיץ 1901 התקרב, פדרו עמד לצאת עם שותפו להליכה של 165 מייל לסירקל סיטי כדי לקבל אספקה. הוא נפגש עם א. ט. ברנט, שנאלץ לרדת מספינת הקיטור "לאוול יאנג" עם כל מטען האספקה שלו, שאת חלקם מכר לפדרו.
כשהוא עם אספקה מחודשת, המשיך פדרו בחיפושיו באזור, ולבסוף הוא פגע בזהב ביולי 1902. זמן קצר לאחר מכן, המאחז של ברנט הפך לעיר פורחת. היישוב, שנקרא פיירבנקס לכבודו של הסנאטור האמריקני צ'ארלס וורן פיירבנקס, גדל ככל שהגיעו יותר כורים ועסקים חדשים. לעיירה היו בתי פחונים בשוליים, אבל המרכז הציע הרבה מהנוחות הכלכלית של שאר ארצות הברית התנועה הגיעה דרך הנהר, ומסלול יבשתי לוואלדז קטע ימים של מסע לארצות הברית הרציפה. בסופו של דבר, מחוז הכרייה של טננה הפך ליצרן זהב ענק, והמתכת משכה אמריקאים ואירופאים כאחד. בשנת 1903 החלה להיבנות קודמתה של מסילת הרכבת של אלסקה, שתתחבר מסוורד לפיירבנקס עד 1923, אם כי לאלסקה עדיין אין מסילת רכבת המחברת אותה ל-48 המדינות האחרות.
אנשים רבים באלסקה מצאו דרכים להרוויח מהבהלה לזהב מבלי לחפש את המתכת בעצמם. ברובי קריק, גל ב-1907, וגל משמעותי יותר ב-1910 הביאו הרבה כורים לאזור ויצרו את העיירה רובי. ספינות הקיטור שהמצטרפים החדשים השתמשו בהן דרשו כמויות גדולות של עצים כדי לשמור על תנועתם, והתושבים לאורך הנהר השלימו את הציד והדיג שלהם על ידי אחזקת מגרשי עצים רווחיים. רובי גדלה מעיר אוהלים ב-1911 לנמל נהר ולאחר מכן היו לה מים זורמים בקיץ, תיאטרון, חנויות ובתי קפה. עד 1917, בשיא העומס, נחלים מדרום לרובי הניבו זהב בשווי 875,000 דולר.
גם באלסקה נכרו מתכות יקרות וחצי-יקרות, במיוחד נחושת. בשנת 1910, מכרה הנחושת העשיר ביותר בעולם החל לפעול בקניקוט, הרי אליאס. המכרה חילץ יותר מ-591,535 טונות של עפרות נחושת מהאדמה, ובשיאו העסיק יותר מ-800 עובדים.
דרכי החיים המסורתיות יותר, דיג, בפרט, סיפקו גם פרנסה לתושבי אלסקה רבים, במיוחד לאחר כניסת שימורים. בשנת 1878 בנו אנשי עסקים את שני מפעלי השימורים הראשונים בקלאווק ובסיטקה. בשנת 1883 הקימה חברת Arctic Pack מפעל שימורים במפרץ נושאגאק בדרום מערב אלסקה, שם הם הצליחו לנצל את הריצות העצומות של הסלמון. בשנת 1880, שנתיים לאחר מכן,חברת אריזה אלסקה פתחה מפעל שימורים על פני המפרץ, ועד 1908, 10 מפעלי שימורים הוקמו במפרץ נושאגק בדרום מערב אלסקה. מפעלי השימורים הראשונים של קודיאק נבנו בסוף המאה ה-19 כאשר השמועה על כמויות דגים פנומנליות נפוצה.
עד תחילת המאה ה-20, דיג מסחרי צבר דריסת רגל באיים האלאוטיים. נפתחו בתי אריזה בקלה מלוחה והרינג ומפעלי שימורים לסלמון. עיסוק מסורתי אחר, ציד לווייתנים, נמשך ללא התחשבות בציד יתר. הם דחפו את לווייתני הבלנה עד קצה הכחדה עבור השמן ברקמה שלהם (אם כי בשנים האחרונות, עקב ירידה בציד המסחרי, אוכלוסייתם התאוששה מספיק כדי שהילידים ידוגו רבים מדי שנה מבלי להשפיע על האוכלוסייה). האלאוטים סבלו עד מהרה מבעיות קשות עקב דלדול כלבי הים ולוטרות הים שהיו זקוקים להם להישרדות. בנוסף לשימוש בבשר למאכל, הם גם השתמשו בעורות כדי לכסות את סירותיהם, שבלעדיהם לא יכלו לצוד. האמריקנים התרחבו גם לאלסקה הפנימית ולאסקה הארקטית, תוך ניצול נושאי הפרווה, הדגים ושאר הדברים שבהם היו הילידים תלויים.
מושלי מחוז אלסקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן מושלי מחוז אלסקה, שמונו על ידי נשיא ארצות הברית: [2]
| שנים | מושל |
|---|---|
| 1884–1885 | ג'ון הנרי קינקיד |
| 1885–1889 | אלפרד פ. סווינפורד |
| 1889–1893 | לימן אנוס נאפ |
| 1893–1897 | ג'יימס שיקלי |
| 1897–1906 | ג'ון גרין בריידי |
| 1906–1909 | וילפורד בייקון הוגאט |
| 1909–1912 | וולטר אלי קלארק |
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Alaska History and Cultural Studies". Alaska Humanities Forum. אורכב מ-המקור ב-3 בינואר 2005. נבדק ב-8 ביולי 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Libraries, Archives, Museums: Governors of Alaska, archival collections: Governors of Alaska".