לדלג לתוכן

ליגת העל הברזילאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מועדון ה-13)
יש לעדכן ערך זה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לעדכן ערך זה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ליגת העל הברזילאית
Campeonato Brasileiro Série A
שם מלא האליפות הברזילאית בכדורגל – סרייה א'
(Campeonato Brasileiro de Futebol – série A)
כינוי Brasileirão
תחום כדורגל
ארגון קונפדרציית הכדורגל הברזילאית
מדינות ברזילברזיל ברזיל
קונפדרציה CONMEBOL
קבוצות 20
תקופת הפעילות 1971,
אוחד עם הטורנירים
משנת 1959 – הווה (כ־53 שנים)
אלופה נוכחית אתלטיקו מיניירו
מירב הזכיות פלמיירס (9 זכיות)
מפעל מקביל הגביע הברזילאי
מפעל נמוך ליגת המשנה הברזילאית
brasileirao.cbf.com.br

ליגת העל הברזילאית בכדורגל, הנקראת רשמית סרייה א' של האליפות הברזילאית בכדורגלפורטוגזית: Série A do Campeonato Brasileiro de Futebol), ומכונה גם "הברזילאי הגדול" (Brasileirão), היא ליגת הכדורגל הבכירה בברזיל. משתתפות בליגה 20 קבוצות ברזילאיות, כאשר בסוף כל עונה ארבע הקבוצות מתחתית הטבלה יורדות ל"סרייה ב'" (ליגת המשנה בברזיל) ואילו ארבע הראשונות בטבלת ליגת המשנה עולות לסרייה א'. כמו כן, קובעת ליגת העל 4 מתוך 5 המשתתפות ברזילאיות בגביע ליברטדורס. עד שנת 2011, המפעל גם קבע את כל 8 המשתתפות הברזילאיות בגביע סודאמריקנה של השנה שאחרי, אבל בשנת 2012 תפקיד זה עבר לגביע הברזילאי.

האליפויות של המדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל גודלה של ברזיל והמרחק הרב בין עריה, תחרויות הכדורגל ברמה הלאומית לא התאפשרו באופן מעשי לפני שנות ה-60. במשך רוב המאה ה-20, התחרויות החשובות בברזיל נערכו ברמה של מדינות, כאשר החשובות והוותיקות ביניהן הן אליפות סאו פאולו ואליפות ריו דה ז'ניירו. גם לאחר ייסוד התחרויות הלאומיות המשיכו האליפויות של המדינות להתקיים והן מוסיפות גם היום להיות תחרויות חשובות בברזיל. האליפות של מדינה מסוימת מאורגנת על ידי פדרציית הכדורגל של אותה המדינה. הפדרציות של המדינות כפופות לקונפדרציית הכדורגל הברזילאית.

בזכות התחרויות הללו התפתחו יריבויות מסורתיות בין קבוצות גדולות בתוך המדינות. משחקי הדרבי בין הקבוצות הגדולות מאותה המדינה נקראים בז'רגון הברזילאי "קלסיים" (Clássicos) והם מושכים קהל רב לאצטדיונים. בריו דה ז'ניירו, למשל, ה"קלסי סבא" (Clássico Vovô) בין פלומיננסה ובוטפוגו הוא הוותיק ביותר וה"קלסי של המיליונים" (Clássico dos Milhões) בין פלמנגו וואסקו דה גאמה הוא המושך את הכמות הגדולה ביותר של אוהדים. משחקי דרבי "קלסיים" נוספים הם ה"סאן-סאו" (San-São, שם שהוא גם התעתיק בפורטוגזית של שמשון) בסאו פאולו בין סנטוס וסאו פאולו, "גְרֶנַל" (Grenal) בריו גראנדה דו סול בין גרמיו ואינטרנסיונל, "אָתְלֶ-טיבָּה" (Atle-tiba) בפרנה בין אתלטיקו פרנאאנסה וקוריטיבה ואחרים.

טורניר ריו-סאו פאולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 נערכה תחרות בה השתתפו קבוצות ממדינות סאו פאולו וריו דה ז'ניירו, בה זכתה קבוצת פלסטרה איטליה מסאו פאולו. לטורניר זה, שנקרא "טורניר ריו-סאו פאולו", לא הייתה המשכיות בשאר שנות ה-30 והוא חזר רק בשנת 1940. אך עונה זאת בוטלה באמצע עם עזיבת קבוצות סאו פאולו מהתחרות בזמן שהובילו הקבוצות פלומיננסה ופלמנגו מריו דה ז'ניירו. העונה הבאה הייתה זאת של 1942, אך במתכון מצומצם, כאשר חמש קבוצות בלבד השתתפו בה. אלופת הטורניר ב-1942 הייתה קורינתיאנס.

טורניר ריו-סאו פאולו הוסדר למעשה בשנת 1950, בעקבות אירוח גביע העולם בכדורגל בברזיל. החל משנה זו, התחרות נערכה מדי שנה עד 1966. הקבוצות אשר זכו במספר הרב ביותר בטורניר בין 1950 ל-1966 היו סנטוס וקורינתיאנס, עם 4 זכיות כל אחת. אחריהן באות בוטפוגו, עם 3 זכיות, פלומיננסה, ואסקו דה גאמה, פלמיירס ופורטוגזה, עם 2 זכיות כל אחת, ופלמנגו עם זכייה אחת.

בהיעדר אליפות ברמה לאומית, ובזמן שהכדורגל הברזילאי נשלט על ידי קבוצות שתי המדינות הללו, היווה טורניר ריו-סאו פאולו למעשה מין אליפות ברזילאית.

טורניר ריו-סאו פאולו חזר מאוחר יותר בשנת 1993 (בו זכתה פלמיירס), כבר בעידן האליפות הברזילאית הרשמית, כטורניר נוסף. הטורניר שוב הוסדר בשנת 1997 ושוחק עד 2002, עם זכיות של סנטוס, בוטפוגו, ואסקו דה גאמה, פלמיירס, סאו פאולו וקורינתיאנס, פעם אחת כל אחת.

טורניר רוברטו גומס פדרוזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 הוחלט להרחיב את טורניר ריו-סאו פאולו על מנת לכלול אף קבוצות ממדינות אחרות בברזיל. גרסה מחודשת זאת של טורניר ריו-סאו פאולו נקראה "טורניר רוברטו גומס פדרוזה", על שם השוער לשעבר של נבחרת ברזיל בגביע העולם 1934, אשר הלך לעולמו ב-1954 עת שכיהן כנשיא התאחדות סאו פאולו. בשנת 1968 הטורניר החל להקרא גם "גביע הכסף".

טורניר רוברטו גומס פדרוזה (או "רוברטאו" כפי שכונה) שוחק עד לשנת 1970 והיווה הגרעין לייסוד הליגה הלאומית. באותה התקופה היא הייתה התחרות החשובה בברזיל, לצד האליפויות של המדינות, וקבעה (יחד עם טאסה ברזיל בחלק מהשנים) את נציגות ברזיל בגביע ליברטדורס.

אלופות הטורניר היו פלמיירס (1967 ו-1969), סנטוס (1968) ופלומיננסה (1970).

מהקמת האליפות הברזילאית עד לשנת 1986

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האליפות הברזילאית בכדורגל נוסדה על ידי קונפדרציית הכדורגל הברזילאית בשנת 1971 כהמשך טבעי לטורניר רוברטו גומס פדרוזה.

האליפות התאפיינה לאורך השנים באי-יציבות ואי-סדרים. שינויים קיצוניים בפורמט וקריטריוני ירידה לסדרה ב' היו נפוצים. כמעט כל עונה סבלה ממחלוקות ו/או תביעות משפטיות. חלק מהמחלקות ומהתביעות קשורות ללחץ מצד קבוצות גדולות במטרה למנוע ירידתן לליגה ב' או מלחצים פוליטיים אחרים.

כל המועדונים הגדולים מסאו פאולו, למעט פלמיירס, פרשו מהאליפות בעונת 1979, כמחאה נגד הכללים שהרשו לגוארני ופלמיירס, אלופה וסגניתה בעונה הקודמת, להיכנס לאליפות בשלבים המאוחרים שלה.

ב-1983, סנטוס הוזמנה על ידי הקונפדרציית הכדורגל להשתתף בליגה, למרות שלא השיגה את התוצאות הנדרשות להשתתפות באליפות לפי הקריטריונים שהונהגו בשנים הקודמות.

ב-1984, ז'ובנטוס, מועדון קטן מפנים מדינת סאו פאולו, לא הועלתה לליגה הבכירה, למרות שהייתה אלופת סדרה ב' בשנה הקודמת. במקומה, הובאו לסדרה א' ואסקו דה גאמה וגרמיו שלא הצליחו באליפויות המקומיות (אחד מהתנאים דאז להשתתפות בליגה).

ב-1986, איחדה קונפדרציית הכדורגל את הסדרות א', ב' ו-ג' (שנקראו אז "גביע זהב", "גביע כסף" ו"גביע ארד") לליגה אחת שמנתה 80 קבוצות. בהתאם לכללים, 32 קבוצות היו אמורות להעפיל לשלב השני של התחרות. ואסקו דה גאמה שלא הצליחה להכלל בין ה-32, תבעה בבית משפט אזרחי את ביטול החלטת בית המשפט העליון לספורט (STJD) להעניק 2 נקודות נוספות לז'וינווילה במשחקה נגד סרז'יפה בגלל שימוש בסמים. עם ביטול ההחלטה, ואסקו הייתה נכללת בין המעפילות. על כן, גם ז'וינווילה הגישה תביעה לבית המשפט כנגד. כתוצאה, החליטה הקונפדרציה להעביר את שתי הקבוצות לשלב השני, על חשבון קבוצת פורטוגזה ממדינת סאו פאולו. בעקבות איום מצד מספר קבוצות מסאו פאולו לעזוב את התחרות כתמיכה בפורטוגזה, החליטה הקונפדרציה להעלות את מספר המעפילות ל-33 ובכך להכליל גם את פורטוגזה. בגלל הקושי בסידור טבלת המשחקים עם מספר אי זוגי של קבוצות, הכריזה הקונפדרציה בהמשך על העפלתן של 3 קבוצות נוספות, וכך התחיל השלב השני עם 4 בתים של 9 קבוצות, במקום 4 בתים של 8 קבוצות כפי שתוכנן בהתחלה.

"מועדון ה-13" ומשבר ה"קופה אוניאו"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 הודיע נשיא קונפדרציית הכדורגל הברזילאית, אוטביו פינטו גימראאס, כי, בגלל קשיים כספיים, לא תוכל הקונפדרציה לארגן את ליגת העל באותה השנה. כתוצאה מכך, שלוש עשרה מבין הקבוצות הגדולות מברזיל התארגנו, תחת מנהיגותו של נשיא קבוצת סאו פאולו, קרלוס מיגל איידר, וייסדו את מועדון ה-13 (בפורטוגזית: Clube dos Treze), התאחדות שמטרתה העקרית הייתה לארגן את ליגת העל ב-1987. הקבוצות אשר הרכיבו את מועדון ה-13 היו סאו פאולו, קורינתיאנס, פלמיירס וסנטוסמדינת סאו פאולו); פלמנגו, פלומיננסה, ואסקו דה גאמה ובוטפוגומדינת ריו דה ז'ניירו); אתלטיקו מיניירו וקרוזיירומינאס ז'ראיס); גרמיו ואינטרנסיונלריו גראנדה דו סול) ובאהיהמדינת באהיה). קהל שלוש עשרה הקבוצות הללו ביחד היוו 95% מציבור אוהדי הכדורגל בברזיל. קונפדרציית הכדורגל נתנה את אישורה למהלך, בתנאי היחיד שליגת העל תכלול 3 קבוצות נוספות, ממדינות אחרות. כתוצאה, הקבוצות קוריטיבהפרנה), גויאסגויאס) וסנטה קרוזפרנמבוקו) צורפו למיזם.

מועדון ה-13 תכנן תחרות שתהיה כלכלית מצד אחד ואיכותית מבחינת רמת הכדורגל מצד שני. איכות הכדורגל הובטחה בכך שרק 16 קבוצות חזקות תשחקנה (לעומת 80 קבוצות משלל רמות בשנת 1986). הכדאיות הכלכלית הובטחה בזכות הסכמי חסות עם תאגידים גדולים, כגון קוקה-קולה, חברת התעופה ואריג (שהטיסה את השחקנים), ורשת הטלוויזיה גלובו (ששידרה את המשחקים). התחרות נקראה קופה אוניאו (בפורטוגזית: Copa União, שם שמשמעותו גביע איחוד בעברית).

זמן קצר לפני תחילת התחרות, שינתה הקונפדרציה את דעתה והחליטה להתערב בארגון ליגת העל. הסיבות לכך לא ברורות ויש הטוענים כי מדובר בלחץ מצד קבוצות שנשארו מחוץ למיזם, בראשן אמריקה פוטבול קלוב (ריו דה ז'ניירו) (מקום רביעי בליגה בשנת 1986) וגוארני מסאו פאולו (סגנית האלופה ב-1986). טענות נוספות[1] הן שהקונפדרציה הבינה שניתן לתכנן תחרות כלכלית, או שהיא פחדה לאבד את שליטתה על ליגת העל גם לשנים הבאות.

העובדה היא שהקונפדרציה הכריזה על תחרות מקבילה לקופה אוניאו עם 16 קבוצות נוספות, לה היא קראה "המודול הצהוב" של אליפות ברזיל, בזמן שלקופה אוניאו היא קראה "המודול הירוק" של אליפות ברזיל. הקבוצות שנקבעו לשחק את המודול הצהוב היו: אמריקה פוטבול קלוב (ריו דה ז'ניירו) ובנגוריו דה ז'ניירו); גוארני, אינטרנסיונל ופורטוגזה דה דספורטוססאו פאולו); אתלטיקו פרנאאנסהפרנה); ספורט ונאוטיקופרנמבוקו); ז'ויינווילה וקריסיומהסנטה קטרינה); ויטוריהבאהיה); ריו בראנקואספיריטו סאנטו); אתלטיקו גויאניאנסהגויאס); סיארהסיארה); טרזהפאראיבה) ו-CSAאלגואס).

יתר על כן, קבעה הקונפדרציה כי אלופת ברזיל ב-1987 לא תהיה זוכת קופה אוניאו אלא הזוכה בטורניר הצלבה שיפגיש את הזוכות (אלופה וסגניתה) של שני המודולים.

החברות במועדון ה-13 דחו את הכללים החדשים והודיעו כי לא ישתתפו בטורניר ההצלבה, אך הקונפדרציה לא חזרה בה.

קופה אוניאו התנהלה כמתוכנן והייתה להצלחה ללא תקדים בכדורגל הברזילאי. מספר האוהדים הממוצע באצטדיונים למשחק היה גדול במיוחד (יותר מ-20 אלף צופים). במשחק הגמר גברה פלמנגו על אינטרנסיונל והייתה לאלופת קופה אוניאו/המודול הירוק.

המודול הצהוב, לעומת זאת, התקיים בצורה פחות חלקה. קבוצת אמריקה פוטבול קלוב (ריו דה ז'ניירו), שסברה שאין סיכוי שקבוצות המודול הירוק ישחקו בטורניר ההצלבה, החליטה להחרים את התחרות ולא הופיעה למשחקים. גמר התחרות בין הקבוצות ספורט וגוארני הסתיים ללא הכרעה, עם תוצאה 11:11 בדו-קרב בעיטות העונשין. שתי הקבוצות הוכרזו זוכות המודול הצהוב.

כמובטח על ידי מועדון ה-13, פלמנגו ואינטרנסיונל סירבו להשתתף בטורניר ההצלבה, וכתוצאה מכך, שיחקוהו ספורט וגוארני בלבד. לאחר שני משחקים גברה ספורט על גוארני והוכרזה אלופת ברזיל לשנת 1987 על ידי קונפדרציית הכדורגל. מועדון ה-13 ניגשה ל"מועצה הלאומי לספורט" (שהיה הגוף המשפטי העליון לענייני ספורט בברזיל, לפני ייסוד הוועד האולימפי הברזילאי), וזו קבעה כי פלמנגו היא אלופת ברזיל ל-1987, קביעה שהקונפדרציה לא קיבלה. הכרעה סופית לסוגיה באה רק בשנת 1997, כאשר המקרה הגיע למערכת המשפט הברזילאי, שקבעה באופן סופי כי ספורט היא אלופת ברזיל ב-1987.

ב-21 בפברואר 2011 שינתה הקונפדרציה את החלטתה והחליטה להכריז על פלמנגו וספורט כאלופות ברזיל בענת 1987.[2]

פרשת "גביע הכדורים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכותיה של משבר "קופה אוניאו" הורגשו גם לאורך שנות ה-90 ושנות ה-2000, בהקשר ל"גביע הכדורים". גביע הכדורים (בפורטוגזית: Taça das Bolinhas), או בשמו הרשמי גביע ברזיל (Copa Brasil), היה הגביע שהוענק לאלופת ליגת העל הברזילאית מדי שנה. עם ייסוד אליפות ברזיל, הכריזה קונפדרציית הכדורגל כי הגביע יועבר מאלופה לאלופה עד שקבוצה תזכה באליפות חמש פעמים או שלוש פעמים ברציפות, אז תזכה אותה הקבוצה בגביע לצמיתות.

בשנת 1992, זכתה פלמנגו בליגת העל, כאשר קודם לכן זכתה באליפות בשנים 1980, 1982 ו-1983 וכן בקופה אוניאו ב-1987. על כן, דרשה פלמנגו מהקונפדרציה את גביע הכדורים. אך נענתה הקונפדרציה בסירוב בטענה כי אלופת ברזיל ב-1987 הייתה קבוצת ספורט קלוב רסיפה ולא פלמנגו (ראו תיאור של משבר קופה אוניאו למעלה). כתוצאה, הייתה פלמנגו על פי הקונפדרציה אלופה ארבע פעמים ולא חמש.

במשך שנים הפעילה פלמנגו לחץ על הקונפדרציה לחזור בקביעה ולהעניק לה את הגביע, ללא הצלחה.

המשבר קיבל מימד נוסף בשנת 2007, כאשר קבוצת סאו פאולו זכתה בליגת העל בפעם החמישית שלה ודרשה אף היא את החזקת הגביע לצמיתות.

המשבר והוויכוח המשיכו עוד מספר שנים והסתיימו באופן רשמי ב-13 באפריל 2010, כאשר המחלקה המשפטית של קונפדרציית הכדורגל קבעה באופן סופי שהגביע תוענק לצמיתות לסאו פאולו.[3] זאת אף על פי שפלמנגו הוכרזה על ידי הקונפדרציה בפברואר 2011, פחות משנה מאוחר יותר, כאלופת ברזיל של 1987 יחד עם ספורט.

בין השנים 1988 ו-1999

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 חזרה קונפדרציית הכדורגל לארגן את ליגת העל באופן מלא ומועדון ה-13 נהיה ארגון ניהולי בלבד, המתעסק בזכויות שידור עבור חברי המועדון. עד לשנת 1993 לא נרשמו תקלות מיוחדות בליגת העל, במיוחד בשנים 1991 ו-1992 בהם מספר הקבוצות וכללי האליפות היו סבירים ומוצלחים.

אך בשנת 1993 חוסר היציבות שוב חזר. קונפדרציית הכדורגל העלתה את מספר המשתתפות בליגת העל מ-20 ל-32 והכריזה כי בתום העונה אף חברה במועדון ה-13 לא תרד לסדרה ב', ללא קשר למקומן בטבלה. ככל הנראה,[4] המהלך נבע מלחץ מצד מועדון ה-13, ראשית כל על מנת לחלץ את גרמיו משהיה שנייה בסדרה ב' (היא ירדה בתום 1991 ולא הצליחה לעלות בכוחות עצמה בעונת 1992). והסיבה השנייה היא למנוע מ-16 הקבוצות הגדולות (חברות במועדון ה-13) לרדת מליגת העל. בתום העונה הייתה אתלטיקו מיניירו בתחתית הטבלה, וכפי שמובטח על ידי הכללים, נשארה בליגת העל.

בשנת 1996, סיימו פלומיננסה וברגנטינו בתחתית הטבלה וכתוצאה היו אמורות לרדת לסדרה ב' ב-1997. קונפדרציית הכדורגל שנתה את הכללים והכריזה על תחרות עם 26 משתתפות (שתיים יותר מאשר בשנה הקודמת), ועל כן, לא היו יורדות מליגת העל באותה השנה. ככל הנראה, המוטיבציה הייתה להציל את פלומיננסה מהירידה.

ב-1999, שוב שונה קריטריון הירידה לסדרה ב'. הפעם, הממוצע המשוקלל של נקודות בעונות 1998 ו-1999 הוא שאמור היה לקבוע את היורדות בעונת 2000. בתום עונת 1999, בוטפוגו הייתה בין היורדות ואילו הקבוצה הקטנה גאמה מהמחוז הפדרלי הייתה בין הנשארות בליגת העל. אך, החלטת בית המשפט העליון לספורט (STJD) להעניש את סאו פאולו בגלל גיל בלתי חוקי של אחד משחקניה (ונקודות המשחקים בהם השתתף השחקן ניתנו ליריבותיה של סאו פאולו), המצב התהפך ובוטפוגו נצלה מירידת ליגה, על חשבון גאמה. בהמשך, גאמה הגישה תביעה לבית המשפט האזרחי נגד הירידה וזה הוביל למשבר של שנת 2000 – גביע ז'ואאו אבלנז'ה.

גביע ז'ואאו אבלנז'ה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה המשפטית שהוגשה על ידי גאמה (בגין הירידה השנויה במחלוקת בעונה הקודמת) התארכה ועל כן לא יכלה קונפדרציית הכדורגל לפתוח את עונת 2000 של אליפות ברזיל. כפתרון למשבר, פנתה הקונפדרציה למועדון ה-13 ובקשה ממנו לארגן את הליגה באותה השנה. מועדון ה-13 נענה וקראה לתחרות בשם גביע ז'ואאו אבלנז'ה (בפורטוגזית: Copa João Havelange), על שם נשיא הקונפדרציה לעבר ז'ואאו האבלנז' (שכיהן אף כנשיא פיפ"א).

על מנת למנוע קשיים משפטיים נוספים, גביע ז'ואאו אבלנז'ה הכיל את כל הסדרות של אליפות ברזיל בתחרות אחת, ועל כן הייתה עונת 2000 הגדולה בתולדות האליפות מבחינת מספר קבוצות משתתפות. לא פחות מ-116 קבוצות השתתפות בגביע ז'ואאו אבלנז'ה. הקבוצות חולקו לארבעה מודולים: "המודול הכחול" היה שקול לליגת העל (25 קבוצות), "המודול הצהוב" היה שקול לסדרה ב' (36 קבוצות) והמודולים "ירוק" ו"לבן" (28 ו-27 קבוצות, בהתאמה) היו שקולים לסדרה ג'. נוכחותן של פלומיננסה ובאהיה במודול הכחול הייתה שנויה במחלוקת, מאחר ששתיהן היו אמורות לשחק בסדרה ב' על פי התוצאות של עונת 1999. על פי צו בית המשפט, צורפה גאמה לתחרות, כשהיא במודול הכחול, ובהמשך משכה גאמה את התביעה המשפטית, לפני שהיא הגיעה לסיומה.

השלב השני של גביע ז'ואאו אבלנז'ה היה טורניר סיום בשיטת גביע ששוחק בין 16 קבוצות: 12 מהן העפילו מהמודול הכחול, 3 מהמודול הצהוב ואחת מהמודולים הירוק והלבן ביחד.

ב-30 בדצמבר, במהלך משחק הגמר בין ואסקו דה גאמה וסאו קייטנו, גדר ההפרדה של אצטדיון סאו ז'נואריו (המגרש הביתי של ואסקו דה גאמה) התמוטטה ו-168 אוהדים נפצעו. שעתיים אחרי האירוע, עדיין לא פונו כל הפצועים והמשחק הופסק, לאחר התערבות מושל מדינת ריו דה ז'ניירו, אנטוני גרוטיניו. משחק חדש שוחק ב-18 בינואר 2001, בו זכתה ואסקו דה גאמה בתוצאה 3:1, וכך נהייתה ואסקו אלופת ברזיל לשנת 2000. זכית סאו קייטנו במקום השני היא משמעותית, מאחר שזאת קבוצה קטנה וצעירה (נוסדה ב-1989), אשר התחילה במודול הצהוב וגברה בדרכה לגמר על קבוצות גדולות ובעלות מסורת בכדורגל הברזילאי כגון פלומיננסה, פלמיירס וגרמיו.

לאחר 2003: חוק הגנת האוהד והשגת יציבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 2003 חוקק הקונגרס הלאומי של ברזיל את "חוק הגנת האוהד" (Estatuto do Torcedor). מטרת החוק הוא להגן על זכויות אוהדי הספורט בברזיל, כשהוא כופה על ההתאחדויות האחראיות על קידום ענפי הספורט השונים לארגן תחרויות ואירועים ספורטיביים באופן מסודר, שקוף, נקי וצודק. החוק גם יוצר את דמות הנציב קבילות הציבור בכל ענף ספורט, אשר משמש כמקשר בין האוהדים וארגוני הספורט.

החוק בא בראש ובראשונה לסדר את הכדורגל בברזיל, לאחר עשרות שנים של אי-סדרים ואי-יציבות. למעשה, החוק השיג את המטרה הזאת.

החל משנת 2003, נקבע פורמט חדש לליגת העל (ראו למטה) והפורמט הזה נשמר מאז ללא כל שינוי (למעט כוונון הדרגתי של מספר הקבוצות המשתתפות). קריטריון הירידה לסדרה ב' לא השתנה, גם כאשר קבוצות הנחשבות גדולות נאלצו לרדת ליגה: שיחקו בסדרה ב' פלמיירס (2003), גרמיו (2005), אתלטיקו מיניירו (2006), קורינתיאנס (2008), וואסקו דה גאמה (2009).[5] לא נרשמו כל תקלות מאז 2003 במישור הארגוני.

יחד עם זה, לא הייתה התחרות פטורה לחלוטין מפרשיות נוספות במישורים אחרים. בשנת 2005, אחד עשר משחקים בוטלו בשל שערוריית מכירת המשחקים על ידי אחד השופטים בהתאחדות ונאלצו להיות משוחקים בשנית.

איחוד התארים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בדצמבר 2010 הודיעה התאחדות הכדורגל הברזילאית על איחוד התארים הברזילאים מאז שנת 1959.[6] זוכות טאסה ברזיל (1959–1968) ואלופות טורניר רוברטו גומס פדרוזה (1967–1970) נחשבות באופן רשמי מאותו רגע אלופות ברזיל, בדיוק כמו זוכות ליגת העל מאז 1971.

משתתפות בתחרות 20 קבוצות, אשר משחקות כל אחת נגד כל קבוצה אחרת פעמיים, פעם במגרשה הביתי ופעם במגרשה של היריבה. על כן, כל קבוצה משחקת 38 משחקים בעונה, עם סך כללי של 380 משחקים. בחצי הראשון של התחרות כל קבוצה משחקת נגד כל קבוצה פעם אחת ובחצי השני מתקיימים המשחקים החוזרים. אלופת ברזיל היא הקבוצה אשר משיגה את הניקוד הגבוה ביותר בסיום כל התחרות.

הפורמט הנוכחי תקף מאז שנת 2003. קודם לכן מספר רב של פורמטים הונהגו וברוב רובם היה שלב נוקאאוט, הכולל משחקי גמר בסיומו. מאז 2003 התחרות בצורת ליגה באופן טהור, ללא שלבי נוקאאוט או משחקי גמר. בשנות 2003 ו-2004 מספר המשתתפות היה 24. המספר ירד ל-22 בשנת 2005 ומאז שנת 2006 מספר המשתתפות התייצב ב-20 קבוצות.

המועדון היחיד שזכה באליפות ברזיל מבלי להפסיד ולו משחק אחד הוא אינטרנסיונל, ב-1979, עם 15 ניצחונות ו-7 תוצאות תיקו. בנוסף, במשחק בין גויאס לקרוזיירו, באותה העונה, 14 שחקנים הורחקו במהלך המשחק.

רוברטו דינמיטה הוא השחקן בעל מספר השערים הגבוה ביותר בליגה הברזילאית הבכירה בהיסטוריה. דינמיטה הבקיע 190 שערים ב-20 עונות (1971–1989).

נכון ל-2017, רק קרוזיירו ופלמנגו השתתפו בכל הגרסאות השונות של הסרייה א'.

העונות בהן השתתפו המספר הרב ביותר של קבוצות הן: 2000 (116 קבוצות), 1979 (94 קבוצות) ו-1986 (80 קבוצות).

אלופות ליגת העל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה זוכה תוצאה סגנית הערות קבוצות משתתפות
1959 באהיה 3 - 2
2 - 0
3 - 1
סנטוס 16
1960 פלמיירס 3 - 1
8 - 2
פורטלזה 17
1961 סנטוס 1 - 1
5 - 1
באהיה 18
1962 סנטוס 4 - 3
1 - 3
5 - 0
בוטפוגו 18
1963 סנטוס 6 - 0
2 - 0
באהיה 20
1964 סנטוס 4 - 1
0 - 0
פלמנגו 22
1965 סנטוס 5 - 1
1 - 0
ואסקו דה גאמה 22
1966 קרוזיירו 6 - 2
3 - 2
סנטוס 22
1967 פלמיירס 3 - 1
1 - 2
2 - 0
נאוטיקו פלמיירס זכתה באותה העונה גם בטורניר רוברטו גומס פדרוזה החדש, מה שנחשב למעשה כדאבל. 21
1968 בוטפוגו 2 - 2
4 - 0
פורטלזה 21
שנה זוכה סגנית הערות קבוצות משתתפות
1967 פלמיירס אינטרנסיונל פלמיירס זכתה באותה העונה גם בטורניר הטאסה דה ברזיל, מה שנחשב למעשה כדאבל. 15
1968 סנטוס ואסקו דה גאמה 17
1969 פלמיירס קרוזיירו 17
1970 פלומיננסה פלמיירס 17

עידן ליגת העל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה זוכה סגנית הערות קבוצות משתתפות
1971 אתלטיקו מיניירו סאו פאולו נערך גמר לשלוש קבוצות. בוטפוגו סיימה לבסוף שלישית. 20
1972 פלמיירס 0 - 0 בוטפוגו פלמיירס הוכרזה כאלופה בשל הישגים טובים יותר לאורך העונה 26
1973 פלמיירס סאו פאולו גמר של ארבע קבוצות. פלמיירס סיימה בתיקו 0-0 עם סאו פאולו בשלב הסופי 40
1974 ואסקו דה גאמה 2 - 1 קרוזיירו גמר של ארבע קבוצות. נערך משחק נוסף שובר-שוויון 40
1975 אינטרנסיונל 1 - 0 קרוזיירו 46
1976 אינטרנסיונל 2 - 0 קורינתיאנס 54
1977 סאו פאולו 0 - 0 אתלטיקו מיניירו סאו פאולו זכתה 3-2 בפנדלים. 60
1978 גוארני 1 - 0
1 - 0
פלמיירס 74
1979 אינטרנסיונל 2 - 0
2 - 1
ואסקו דה גאמה אינטרנסיונל זכתה באליפות מבלי להפסיד ולא משחק אחד, הישג שלא שוחזר עד היום. 96
1980 פלמנגו 0 - 1
3 - 2
אתלטיקו מיניירו 104
1981 גרמיו 2 - 1
1 - 0
סאו פאולו 88
1982 פלמנגו 1 - 1
0 - 0
1 - 0
גרמיו 88
1983 פלמנגו 1 - 2
3 - 0
סנטוס 88
1984 פלומיננסה 1 - 0
0 - 0
ואסקו דה גאמה 72
1985 קוריטיבה 1 - 1
באנגו קורטיביה זכתה 6-5 בפנדלים. 40
1986 סאו פאולו 1 - 1
3 - 3
גוארני סאו פאולו זכתה 4-3 בפנדלים. 80
1987(1) ספורט 1 - 1
1 - 0
גוארני עונה שנויה במחלוקת בשל משבר קופה אוניאו 32
1987(1) פלמנגו 1 - 1
1 - 0
אינטרנסיונל בעקבות הכרה על ידי CBF בפברואר 2011 32
1988 באהיה 2 - 1
0 - 0
אינטרנסיונל 24
1989 ואסקו דה גאמה 1 - 0 סאו פאולו משחק גמר נוסף לא היה הכרחי שכן לוואסקו היה רקורד יותר טוב במהלך העונה מאשר לסאו פאולו 22
1990 קורינתיאנס 1 - 0
1 - 0
סאו פאולו 20
1991 סאו פאולו 1 - 0
0 - 0
בראגאנטינו 20
1992 פלמנגו 3 - 0
2 - 2
בוטפוגו 20
1993 פלמיירס 1 - 0
2 - 0
ויטוריה 32
1994 פלמיירס 3 - 1
1 - 1
קורינתיאנס 24
1995 בוטפוגו 2 - 1
1 - 1
סנטוס 24
1996 גרמיו 0 - 2
2 - 0
פורטוגזה גרמיו הוכרזה כאלופה בשל הישגים טובים יותר במהלך העונה. 24
1997 ואסקו דה גאמה 0 - 0
0 - 0
פלמיירס ואסקו הוכרזה כאלופה בשל הישגים טובים יותר במהלך העונה. 26
1998 קורינתיאנס 2 - 2
1 - 1
2 - 0
קרוזיירו 24
1999 קורינתיאנס 2 - 3
2 - 0
0 - 0
אתלטיקו מיניירו 22
2000(2) ואסקו דה גאמה 1 - 1
3 - 1
סאו קייטנו אורגנה על ידי מועדון ה-13 באישורה של ההתאחדות הברזילאית, ונקראה גביע ז'ואאו אבלנז'ה 116
2001 אתלטיקו פרנאאנסה 4 - 2
1 - 0
סאו קייטנו 28
2002 סנטוס 2 - 0
3 - 2
קורינתיאנס 26
שנה זוכה (מס' נקודות) מספר
משחקים
סגנית (מס' נקודות) הערות קבוצות משתתפות
2003 קרוזיירו (100) 46 סנטוס (87) מ-2003 ואילך, שיטת המשחקים הכוללת משחקי פלייאוף בוטלה לטובת שיטת הליגה הנהוגה בליגות המובילות בעולם לפיה ישנו סבב משחקים בין כל קבוצות הליגה לפי סדר מסוים.

באותה העונה זכתה קרוזיירו בטרבל העונתי היחיד בהיסטוריה הברזילאית:

מעבר לאליפות ליגת העל, היא זכתה גם בליגה המקומית של מינאס ז'ראיס, ובקופה דו ברזיל.

24
2004 סנטוס (89) 46 אתלטיקו פרנאאנסה (86) 24
2005 קורינתיאנס (81) 42 אינטרנסיונל (78) פרשת הטיית משחקים גרמה לשינוי תוצאות משחקים שתוצאותיה מסובכות להערכה 22
2006 סאו פאולו (78) 38 אינטרנסיונל (69) 20
2007 סאו פאולו (77) 38 סנטוס (62) סאו פאולו הפכה רשמית לקבוצה הראשונה בברזיל שזוכה ב-5 אליפויות רשמיות. כתוצאה מכך, הקבוצה קיבלה את החזקת גביע האליפות ("גביע הכדורים") לצמיתות. 20
2008 סאו פאולו (75) 38 גרמיו (72) 20
2009 פלמנגו (75) 38 אינטרנסיונל (65) 20
2010 פלומיננסה (71) 38 קרוזיירו (69) 20
2011 קורינתיאנס (71) 38 ואסקו דה גאמה (69) 20
2012 פלומיננסה (77) 38 אתלטיקו מיניירו (72) 20
2013 קרוזיירו (76) 38 גרמיו (65) 20
2014 קרוזיירו (80) 38 סאו פאולו (70) 20
2015 קורינתיאנס (81) 38 אתלטיקו מיניירו (69) 20
2016 פלמיירס (80) 38 סנטוס (71) 20
2017 קורינתיאנס (72) 38 פלמיירס (63) 20
2018 פלמיירס (80) 38 פלמנגו (72) 20
2019 פלמנגו (90) 38 סנטוס (74) 20
2020 פלמנגו (71) 38 אינטרנסיונל (70) 20
2021 אתלטיקו מיניירו (84) 38 פלמנגו (71) 20

אליפויות לפי קבוצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מועדון מדינה אליפויות סגנויות
פלמיירס סאו פאולו 10 4 1960*, 1967*, 1967^, 1969^, 1972, 1973, 1993, 1994, 2016, 2018
סנטוס סאו פאולו 8 8 1961*, 1962*, 1963*, 1964*, 1965*, 1968^, 2002, 2004
קורינתיאנס סאו פאולו 7 3 1990, 1998, 1999, 2005, 2011, 2015, 2017
פלמנגו(1) ריו דה ז'ניירו 7 3 1980, 1982, 1983, 1992, 2009, 2019, 2020
סאו פאולו סאו פאולו 6 6 1977, 1986, 1991, 2006, 2007, 2008
קרוזיירו מינאס ז'ראיס 4 5 1966*, 2003, 2013, 2014
ואסקו דה גאמה(2) ריו דה ז'ניירו 4 4 1974, 1989, 1997, 2000
פלומיננסה ריו דה ז'ניירו 4 - 1970^, 1984, 2010, 2012
אינטרנסיונל ריו גראנדה דו סול 3 7 1975, 1976, 1979
אתלטיקו מיניירו מינאס ז'ראיס 2 5 1971, 2021
בוטפוגו ריו דה ז'ניירו 2 3 1968*, 1995
גרמיו ריו גראנדה דו סול 2 3 1981, 1996
באהיה באהיה 2 2 1959*, 1988
גוארני סאו פאולו 1 2 1978
אתלטיקו פרנאאנסה פרנה 1 1 2001
קוריטיבה פרנה 1 - 1985
ספורט(1) פרנמבוקו 1 - 1987

אליפויות לפי מדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינה מספר אליפויות
סאו פאולו 32
ריו דה ז'ניירו 17(1) (2)
מינאס ז'ראיס 6
ריו גראנדה דו סול 5
באהיה 2
פרנה 2
פרנמבוקו 1(1)
1אליפות 1987 שנויה במחלוקת, לאחר ופלמנגו הייתה אלופת "קופה אוניאו", אך קונפדרציית הכדורגל הכירה עד פברואר 2011 בקבוצת ספורט כאלופה ברזיל באותה עונה, בעקבות המשבר עם "מועדון ה-13". בפברואר 2011 הכריזה הקונפדרציה על פלמנגו וספורט כאלופות ברזיל בעונת 1987 גם יחד.
2 עונת 2000 לא אורגנה על ידי קונפדרציית הכדורגל, אלא על ידי מועדון ה-13.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליגת העל הברזילאית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כתבה על גביע איחוד. (בפורטוגזית)
  2. ^ ‏CBF מכירה בפלמנגו וספורט כאלופות ברזיל ב-1987 (בפורטוגזית)
  3. ^ החלטה סופית בנוגע ל"גביע הכדורים". (בפורטוגזית)
  4. ^ אליפות 1993 באתר www.bolanaarea.com. (בפורטוגזית)
  5. ^ כל אחת מהקבוצות הללו חזרו לליגת העל שנה לאחר מכן כאלופת סדרה ב'.
  6. ^ הודעה על איחוד התארים הברזילאים באתר CBF (בפורטוגזית)