מוחמד תקי בהאר
.jpg) | |
| לידה |
10 בדצמבר 1886 משהד, איראן |
|---|---|
| פטירה |
1951 (בגיל 64 בערך) טהראן, איראן  |
| מדינה |
איראן |
| לאום | איראני |
| מקום קבורה |
 |
| עיסוק | משורר |
| שפות היצירה | פרסית |
| תחום כתיבה | שירה, מבקר |
| סוגה | קצידה |
| נושאי כתיבה | שירים ומאמרים בעלי מסרים פוליטיים |
| יצירות בולטות | ״סבכשנאסי״ |
  | |
מוחמד תקי בהאר (בפרסית: محمد تقی بهار; תעתיק מדויק: מחמד תקי בהאר; 10 בדצמבר 1886 – 1951) היה משורר איראני בעל כישרון כתיבה בולט שכונה "מלכ א-שעראא" (מלך המשוררים). בשנת 1903 מונה למשורר החצר של השאה על ידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר. בפרק הזמן שבו התחוללה המהפכה החוקתית (1911-1905), כאשר שלטה השושלת הקאג'ארית, מילא תפקיד מרכזי במהפכה וויתר על תפקידו כמשורר החצר. בשנת 1945, כיהן כשר התרבות והחינוך תחת ממשל מוחמד רזא שאה פהלווי. הוא הותיר אחריו מורשת עשירה בספרות ובהיסטוריה האיראנית המודרנית.
ילדות ותחילת הדרך בכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחמד תקי בהאר נולד ב-10 בדצמבר 1886 במשהד, עיר הבירה של מחוז ח'וראסאן בצפון מזרח איראן.[1] אביו מחמד כאט'ם צבורי, החזיק גם הוא בתואר הכבוד מלכ א-שעראא ("מלך המשוררים") - משורר החצר של השאה. אמו הייתה אישה דתייה ממוצא גאורגי.[2]
בהאר החל את לימודיו היסודיים בגיל 3, כאשר אביו משמש לו מורה לקריאה וכתיבה. בהגיעו לגיל 6 ונכנס לחינוך פורמלי הוא כבר שלט בקריאה בפרסית ובקוראן, בגיל 10 כתב את השיר הראשון שלו. בשנים המאוחרות יותר שלו, המשיך בהאר את לימודיו בשפה הפרסית ובקוראן אצל אדיב נישאפורי, משורר מסורתי ומומחה בחקר ספרות, בפרט ספרות ח'ראסאנית עתיקה.[2]
בגיל 14, במטרה שירכוש מקצוע, צורף על ידי אביו לדודו, שהיה מוכר זכוכית, בשל כך הופסקו לימודיו למספר שנים. כשהיה בן 18, נפטר אביו ובהאר חזר ללימודים והתמקד בלימודי ערבית. הלימודים חשפו אותו לספרים מודרניים ממצרים ולגישות מערביות כלפי המדע והקדמה.[2]
בתקופה זו חיבר בהאר קצידות, שהן שירים במבנה ובכתיבה ערבית קלאסית, ושלח אותן למט'פר אל-דין שאה קאג'אר, השאה מהשושלת הקאג'ארית שמלך באיראן באותה תקופה. מט'פר אל-דין שאה התרשם מכתיבתו עמוקות והעניק לו את התואר "מלכ א–שעראא", ובכך מינה אותו לתפקד משורר החצר של השאה.[1]
פעילות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת השושלת הקאג'ארית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1906, כשבהאר היה בן 20, פרצה באיראן המהפכה החוקתית, שבמסגרתה הובילה האוכלוסייה האזרחית באיראן התנגדות מזוינת לשלטון השאה לטובת מימוש אידאולוגיות חוקתיות. בתקופה זו הצטרף בהאר לאגודת "אנג'מאן-י סעאדת" שלקחה חלק במאבק האזרחי במהפכה. בשנים 1908–1909 החל לכתוב שירים ומאמרים בעלי מסרים פוליטיים.[2]
בשנת 1910 השתתף בהאר בהקמת המפלגה הדמוקרטית במשהד והקים כתב עת עצמאי בשם "נו בהאר". בכתבים שפרסם בכתב העת, היו בעיקר מסרים דמוקרטיים–ליברליים, אך גם מסרים נגד המעורבות הרוסית במהפכה החוקתית באיראן, ואלה הובילו להפעלת לחץ על בהאר לסגור אותו. למרות הסגירה והלחצים הפוליטיים שב לכתוב לאחר זמן קצר ב"נו בהאר".[1][2]
בשנת 1914 נבחר בהאר כנציג למג'לס (הפרלמנט האיראני) ה-3 ועבר לטהראן, שם המשיך בפרסום כתב העת "נו בהאר". בשנים שלאחר מכן המשיכה מעורבותו הפוליטית במג'לס ובמפלגה הדמוקרטית, והוא נבחר גם למג'לס ה-4.[2]
התקופה הפהלוית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן ההפיכה באיראן, בשנת 1921 וסוף תקופת שלטון השושלת הקאג'ארית, נאסר בהאר על ידי זיא א-דין טבאטבאי, שהיה ראש הממשלה לאחר הפלת השושלת הקאג'ארית הואיל וסירב להשתתף בהפיכה. שלושה חודשים לאחר ההפיכה שוחרר וחזר למקומו במג'לס, הוא הפסיק לכתוב מאמרים ומסות פוליטיים והתפטר מתפקידיו בעריכת כתבי העת השונים.[2]
מספר שנים מאוחר יותר, כשהיה חבר גם במג'לס ה-5, התנגד לתנועתו של רזא חא'ן, המנהיג הצבאי של ההפיכה שעתיד להקים את השושלת הפהלוית באיראן. בשל התנגדותו, הוא קיבל איומים על חייו, ובוצע ניסיון התנקשות בו בזמן של ישיבת מג'לס. בהאר ניצל מניסיון החיסול מכיוון שבשל דמיון חיצוני נרצח במקומו עיתונאי שסיקר את אותה ישיבה. לאחר אירוע זה, בהאר הפסיק את עיסוקו בפוליטיקה וחזר להתמקד בכתיבה.[2]
בשנת 1941, כאשר פלשו ברית המועצות ובריטניה לאיראן כחלק ממלחמת העולם השנייה, החליט בהאר החליט לחזור למעורבות פוליטית. הוא חידש את פרסום "נו בהאר" והמהדורה ראשונה של כתב עת הייתה בנושא ההיסטוריה של מפלגות פוליטיות. בשנת 1945 נבחר פעם נוספת למג'לס והתמנה לתפקיד שר החינוך, אך פרש לאחר מספר חודשים על מנת להוביל את המפלגה הדמוקרטית באיראן, וכך סיים את הקריירה הפוליטית שלו. בשנות חייו האחרונות סבל בהאר ממחלת השחפת ונפטר ממנה בשנת 1951.[1][2]
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב יצירותיו פורסמו לאחר מותו על ידי אחיו מחמד מלכזאדה, אולם גם בחייו הוא פרסם כתבים ויצירות רבות. מספר היצירות הרב של בהאר והתרומה הרבה שלו לספרות האיראנית המודרנית היו עצומות, והן ייצגו במיוחד את העובדה שהוא היה קודם כל משורר, למרות עיסוקיו הרבים בפוליטיקה. אחד המאפיינים הבולטים לאורך הקריירה הספרותית שלו היה שהוא התפתח והתאים את עבודתו, סגנון כתיבתו והנושאים עליהם כתב, לאתגרים המשתנים שניצבו בפניו לאור השינויים במציאות החברתית שהתחוללה באותה עת. בהאר כתב בפרסית רהוטה ועשירה, היה בעל סגנון כתיבה ייחודי, נחשב למומחה בשימוש בשפה פרסית עשירה ואף לימד כתיבה במשרד התרבות האיראני.[3] בשל אופי הכתיבה שלו והנושאים בהם עסק, חלק מכתביו משמשים כמקור ראשוני לחקר ההיסטוריה הפוליטית באיראן, וחלק מהשירים שכתב הולחנו ומושמעים באיראן עד היום.[1][3]
סגנון כתיבתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגנון השירים העיקרי שלו ובו הייתה התמחותו, הוא הקצידות, מבנה כתיבה עתיק לשירה ערבית קלאסית. בהאר נחשב לכותב סגנון שירי הקצידה שיש לו חשיבות רבה במאה ה-20 ואף אחד המשוררים המשמעותיים ביותר במאות השנים האחרונות.[2]
סגנון הכתיבה של בהאר ברוב השירים והיצירות שחיבר משלב שמירה על המסורת ומודרניות. ברוב שיריו שמר על מבנה פרסי מסורתי, למעט מספר שירים שבהם התנסה בכתיבה במבני בתים שאפיינו תרבויות אחרות.[2] הנושאים שעליהם כתב בהאר תמיד חיברו את יצירותיו להתרחשויות המודרניות, ויצרו את החיבור בין המסורת להווה,[1] בעוד שאצל משוררים אחרים באותה תקופה השמירה על המסורת הערבית לא הייתה נפוצה ושכיחה, להפך הם פיתחו גישה אנטי–אסלאמית ואנטי–ערבית.[3]
אופי כתיבתו של בהאר והנושאים עליהם כתב השתנו רבות לאורך חייו. שיריו הראשונים היו שירי הספד לאביו. בשנים שלאחר מות אביו, סגנון שיריו היה בעל מאפיינים דתיים בולטים יותר. צורת כתיבתו המשיכה להשתנות לאורך השנים, באופן שממחיש את ההתחזקות וההתעצבות של התודעה הפוליטית–חברתית שלו. נושא השירים שלו עסק במצב הפוליטי והחברתי באיראן בתקופה זו והם פורסמו בעיתונות. חלקם בתקופות שבהן היה מעורב פוליטית נחשבו כתגובה אישית שלו להתרחשויות החברתיות במדינה.[2]
בשנת 1918, היה מעורב פחות פוליטית, אז ייסד את כתב העת "דאנשכדה " (Dāneškada) יחד עם כותבים ששלטו בשפות אירופאיות. בכתב עת זה פורסמו גרסאות פרסיות ליצירות שתורגמו משפות אירופאיות שונות, ויצירות אלה גִּוְּנוּ והעשירו בצורה משמעותית את סגנון כתיבתו באותה עת.[1][2]
בתקופה זו הוא המשיך לכתוב גם על נושאים חברתיים–פוליטיים באיראן, כאשר הביקורת הפוליטית שהביע ביצירותיו התגברה והגיעה לשיאה בשנת 1925 עם עליית השושלת הפהלוית. בשנים אלה כתב בהאר ביקורת שבוטאה באופן ברור וחד משמעי כלפי רצ'א שאה שהובילה למאסרו. בשל המאסר נפסקה פעילותו הפוליטית עד שנת 1941, אולם גם כתיבתו הפסיקה להתמקד בנושאים פוליטיים. והוא בחר להתמקד בשנים אלה בנושאים מגוונים אחרים. רבים משיריו בתקופה זו עסקו בחוויותיו בכלא ובהתמודדותו עם מחלת השחפת.[2] בשנת 1942 פרסם בהאר ספר לימוד עבור תוכנית לימודי הדוקטורט בשירה פרסית, שנקרא "סבכשנאסי" (סגנון), ונחשב עד היום לאחד מכתבי הבסיס בספרות הפרסית המודרנית כולה.[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פנינים מהשירה הפרסית, תרגום ועיבוד: חיים רחמן, ספר שני, סדרת תרבות איראן, עורך הסדרה: ד״ר סולי שאהוור, תל אביב: הוצאת כתב ווב, 2015.
- פנינים מהשירה הפרסית, תרגום ועיבוד: חיים רחמן, ספר שלישי, סדרת תרבות איראן, עורך הסדרה: ד״ר סולי שאהוור, תל אביב: הוצאת כתב ווב, 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Muḥammad Taqī Bahār | Persian Poet, Poetry, Lyrical | Britannica, בריטניקה, 2024-04-18 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 מוחמד תקי בכר, באתר המכון לתרבות https://iw.irancultura.it/
- ^ 1 2 3 Ahmadi, Wali, “The Institution of Persian Literature and the Genealogy of Bahar’s ‘Stylistics״, British Journal of Middle Eastern Studies 31, no. 2, 2004, עמ' 141–152, JSTOR 4145505
- ^ Alexander Jabbari, The Introduction to Mohammad-Taqi Bahār’s Sabkshenāsi: A Translation, Journal of Persianate Studies 15, 2023-04-27, עמ' 257–280 doi: 10.1163/18747167-bja10031
