מוזיקת מחתרת
מוזיקת מחתרת היא מוזיקה בסגנון שאינו משתייך למוזיקה הפופולרית, ולעיתים מנוגד לה. מכונה גם מוזיקת שוליים או מוזיקה מחתרתית.
מוזיקת מחתרת נתפסת כמבטאת חופש ביטוי יצירתי, כנות, אינטימיות ואינדיבידואליות. לעיתים קרובות היא נשמעת שונה מהנוסחאות המסחריות המקובלות במוזיקת פופ.
הכינוי "מוזיקת מחתרת" הוא כינוי מושאל. בדומה למחתרת הפועלת נגד השלטון, מוזיקת מחתרת מנוגדת בדרך כלל למוזיקה הפופולרית, המכונה "מיינסטרים". אמני רוק שפעלו בברית המועצות, בהם ויקטור צוי, בוריס גרבנשצ'יקוב ולהקת קינו, אכן פעלו במשך שנים במחתרת.
מספר סגנונות של מוזיקת פופ ורוק החלו כמוזיקת מחתרת, בהם הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי ומוזיקת היפ הופ.
גם שיטות ההפצה של מוזיקת מחתרת הן "מחתרתיות". במאה ה-20 להקות מוזיקת מחתרת נהגו להדפיס ולהפיץ מספר קטן של אלבומים, ומעריציהן התקשו להשיג אותן. הן גם נהגו להופיע במועדונים קטנים, "מחתרתיים", בהם CBGB בניו יורק[1]. מוזיקה זו גם לא הושמעה בתחנות רדיו; בארצות הברית נהגו להשמיע מוזיקת מחתרת רק בערוצי רדיו "מחתרתיים", כמו רדיו אוניברסיטאי[2].
המושג "מוזיקת מחתרת" איבד מקצת ממשקלו מתחילת שנות ה-2000, מכיוון שקיים מגוון רחב של סגנונות מוזיקה זמין באינטרנט, ואפשר אף לצפות בסרטונים של הופעות חיות במועדונים קטנים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית ובריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "מוזיקת מחתרת" שימש במהלך השנים לתיאור מגוון של סגנונות מוזיקליים ואמנותיים שפעלו בשוליים של תעשיית המוזיקה בארצות הברית ובריטניה, בהם מוזיקה פסיכדלית בשנות השישים, תרבות הנגד ואמנים היפים. פרנק זאפה הגדיר מוזיקת מחתרת באופן הבא: "מוזיקת המיינסטרים מגיעה אליך, אבל בשביל מוזיקת מחתרת אתה צריך לרדת"[3].
פרנק זאפה והוולווט אנדרגראונד נחשבים לחלוצי מוזיקת הרוק המחתרתית של שנות ה-60 בארצות הברית[4].
משנות ה-80 והלאה שימש המונח בעיקר לתיאור מוזיקת אינדי שנוצרה על ידי אמנים בחברות תקליטים עצמאיות, לרוב בסוגות הפאנק רוק, נויז רוק, רוק גותי ומוזיקה תעשייתית. בשנים שלאחר מכן התפתחו מספר סגנונות מטאל שהחלו אף הם כמוזיקת מחתרת, בהם דת' מטאל, בלאק מטאל ומטאל קיצוני.
יוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרבות הרבטיקו ביוון הייתה מחתרתית במלוא מובן המילה[5]. משטרת יוון רדפה את המוזיקאים וסגרה את מועדוניהם, ותחנות הרדיו החרימו את מוזיקת הרבטיקו. מועדונים חדשים שנפתחו נשמרו בסוד. במלחמת העולם השנייה אומצה מוזיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי החופש היווניים, והפכה למוזיקת מחאה ולסמל השחרור היווני מעול הכובש הנאצי, ובזמן מלחמת האזרחים ביוון זוהתה כמוזיקה של הקומוניסטים. רק עם תום מלחמת האזרחים הפכה מוזיקת הרבטיקו למיינסטרים, ומאז היא מושמעת רבות בתחנות הרדיו והטלוויזיה.
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרוק הישראלי החל להתפתח בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, באיחור של למעלה מעשור לאחר שהתפתח בארצות הברית ובבריטניה[6]. בראשיתו נחשב הרוק הישראלי לתת-תרבות והתקיים בעיקר בשוליים ובאנגלית. להקות ואמני הרוק שפעלו באותה תקופה לא קיבלו כמעט סיקור תקשורתי, וכונו "מוזיקת מחתרת", בהם בצלאל יונגרייז, האריות, הצ'רצ'ילים, השמנים והרזים (עם הסולן עוזי פוקס), הסגנונות, הבמה החשמלית (להקתו של הגיטריסט שלמה מזרחי), זהר השביעי (עם המתופף והמלחין זהר לוי), הכוכבים הכחולים (להקתו של גרי אקשטיין) והעכבישים (עם תיקי דיין).
רק לאחר שאריק איינשטיין ולהקת הצ'רצ'ילים הוציאו את האלבום "פוזי" בשנת 1969 (שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון) חל שינוי בהתייחסות אל הרוק, והוא חדר למוזיקת המיינסטרים ואף ללהקות הצבאיות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ CBGB - Acoustic Music, Acoustic Music (באנגלית)
- ^
רון בן טובים, אלבומי המטאל של העשור: שייט לילי אפל, באתר הארץ, 7 ביולי 2019
- ^ Where is the Underground?, The Journal of Music, 1 באוגוסט 2010 (באנגלית)
- ^ The Velvet Underground: The band that made an art of being obscure, BBC, 14 באוקטובר 2021 (באנגלית)
- ^ סימה אלה, מדריך לרבטיקו היווני, באתר ynet, 27 במרץ 2003
- ^ רוק ישראלי, באתר נותן ברוק
