מוזיקה ארגנטינאית

המוזיקה העירונית

ערך מורחב – טנגו

המוזיקה העירונית הארגנטינאית, זו של בואנוס איירס, מוכרת בראש ובראשונה בזכות הטנגו שנוצר והתפתח בה, ובהמשך נדד לאירופה ולכל העולם; אם כי למען הדיוק יש לציין שהוא מזוהה גם עם מונטווידאו שבאורוגוואי, ולכן ראוי להגדירו כסגנון של אזור נהר לה פלטה (rioplatense); וכן שיש סגנונות מוזיקליים נוספים המזוהים עם בואנוס איירס.

הטנגו הארגנטינאי שונה מזה המוכר באירופה ובמידה רבה גם בישראל: המקצב שלו מורכב ואינו מתבסס רק על ארבע פעמות תוך הדגשת הראשונה, שירי הטנגו הקלאסיים הם מלנכוליים באופיים ועוסקים בבואנוס איירס ובנופיה האנושיים בתחילת המאה ה-20, נעשה בהם שימוש רב בסלנג המקומי של בואנוס איירס - הלונפארדו, והריקוד הוא ריקוד וירטואוזי ומורכב שופע מחוות אירוטיות בדומה לריקודים לטיניים כמו הסמבה הברזילאית והסלסה הקאריבית.

ניתן לזהות בו השפעות מוזיקליות אירופאיות - של המהגרים שהגיעו משם, ובראש ובראשונה האיטלקים; אך גם השפעות מוזיקליות אפריקאיות שהביאו העבדים משם במאות הראשונות לכיבוש האירופאי. באופן כללי הוא התגבש בתקופה של הגירה חיצונית גדולה מאירופה והגירה פנימית מהפרובינציות, ומקובל לראותו כיצירה מקומית ולא כסגנון שהגיע מבחוץ וקיבל מאפיינים מקומיים.

הליווי הכלי מתבסס בדרך כלל על גיטרות (ספרד), בנדוניאון (גרמניה), קונטרבאס, ופסנתר.

המונח טנגו מקורו ככל הנראה בדיאלקט שהיה מקובל בקרב העבדים האפריקאיים, והוא מציין תוף או מעגל של ריקוד קצבי; אך רק בראשית המאה ה-20 הוא יוחד לסגנון המוזיקלי המסוים הנושא מאז את שמו.

בראשיתו תדמיתו הייתה נחותה והוא זוהה עם מועדוני לילה מפוקפקים בבואנוס איירס; ובשל שמו - עם המוזיקה של האפריקאים, בדומה למוזיקה האפרו-אמריקאית שזכתה אף היא בראשית דרכה ליחסי ציבור שליליים.

קרלוס גרדל

בשנת 1910 החלה הקריירה של קרלוס גרדל שמשכה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ושנחשב בארגנטינה לגדול זמרי הטנגו אשר מסמל את תור הזהב שלו ואת התקופה בה נוצרה מיטב הקלאסיקה.

גרדל הופיע בשיא הקריירה שלו לא רק בבואנוס איירס אלא גם בפריז ובניו יורק, והשתתף בסרטים רבים בארצות הברית.

הוא מת בן פחות מ-50 (יש אי ודאות לגבי תאריך הלידה שלו) בתאונת מטוס בעיר מדיין, קולומביה.

בין שיריו הבולטים ניתן לציין את Volvió una noche ו-El día que me quieras שתורגמו ובוצעו בעברית על ידי שלמה יידוב באלבום "חולם בספרדית" (חזרה בלילה, ביום שבו תרצי בי); וכן Caminito שמוכר גם בזכות הרחוב הציורי בשכונת לה בוקה בבואנוס איירס.

תקופת הזהב

המחצית הראשונה של המאה ה-20, החל מגרדל ועד להדחתו של חואן פרון נחשבת לתקופת הזהב של הטנגו הארגנטיני ובה פעלו היוצרים ונכתבו השירים שנחשבים כיום לקלאסיקה שלו; והוא אף הפך במהלך כהונתו של פרון למקור לגאווה לאומית.

בין השירים הבולטים בתקופה זו ניתן לציין את Cambalache.

זו התקופה בה הגרמופון והרדיו הופיעו והפכו לפופולריים והביאו את הצלילים לכל פינה, ובהמשך הריקוד הגיע גם לאירופה וזכה שם לגרסה משלו.

התקופה שלאחר תור הזהב

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 נעשו ניסיונות לחפש כיוונים חדשים בטנגו, והדמות הבולטת בתקופה זו הוא אסטור פיאצולה (Ástor Piazzolla) שניסה לחדש גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה כלית ועשה שימוש בסינתיסייזרים בני אתה תקופה, גיטרה חשמלית, סוללת תופים וכו'.

כיום הטנגו מזוהה עם בואנוס איירס הן על ידי תושביה והן על ידי התיירים הרבים הפוקדים אותה, קיים שפע מועדונים ומקומות בילוי בהם ניתן ללמוד ולרקוד טנגו, וגם ברחובות שבמרכז העיר ניתן לראות רקדני טנגו הרוקדים בתמורה לתשר מהעוברים והשבים.

בשנת 2009 הטנגו הוכר על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית לא מוחשית.

המוזיקה הפולקלורית

הגבולות המדיניים באמריקה הלטינית אינם חופפים את הגבולות התרבותיים, וכך ניתן למצוא ברחבי ארגנטינה - מחוץ לבואנוס איירס - שפע סגנונות מוזיקליים שונים זה מזה ובני תרבויות שונות, שבאופן כללי מוכרים כמוזיקה פולקלורית (música folclórica ובארגנטינה גם música folklórica). רובם זכו לפחות יחסי ציבור מאשר הטנגו, הם פחות מוכרים בעולם, אם כי פה ושם יש מבצעים (כמו מרסדס סוסה) או יצירות (כמו המיסה קריאוז'ה) מוכרים יותר.

בניגוד לתדמית המקובלת של המוזיקה והריקודים הלטינו-אמריקאים כקצביים, פרובוקטיביים, ובעלי מבנה חופשי - המוזיקה הפולקלורית היא באופן כללי סולידית יותר, ובכל סגנון מוזיקלי יהיה לשירים השונים מבנה דומה, והריקודים יהיו שמרניים באופיים.

ההשפעות המוזיקליות נובעות גם הן מהמוזיקה האירופאית שהגיעה עם המהגרים משם, אך במידה רבה מאוד מהמסורות המוזיקליות של האינדיאנים באזורים השונים; וזה מתבטא גם בכלי הנגינה, בתלבושות, ואף בשילוב הדיאלקטים המקומיים במילות השירים (למשל- קצ'ואה בצפון מערב ארגנטינה וגוארני בצפון מזרח).

מילות השירים מתייחסות הרבה פעמים לנוף המקומי, למנהגים, לשמות מקומות, לצמחים וכו'.

מבנה טיפוסי של שיר מהמוזיקה הפולקלורית יהיה:

שני חלקים - בית ופזמון חוזר בכל אחד (בניגוד למוזיקה הישראלית בה נפוץ יותר המבנה של שלושה חלקים)
הקדמה מוזיקלית לפני כל חלק (במהלכה אין רוקדים)
ריקוד זוגות המתבצע בתלבושות כפריות חגיגיות טיפוסיות והמשלב נפנוף במטפחות או רקיעות רגליים כאשר לעיתים הרקדנים אינם נוגעים כלל זה בזה
חלק בלתי נפרד מהשירים הוא ההוראות לרקדנים איזה חלק לרקוד
שילוב של צהלות הרקדנים והמאזינים השתויים

חוץ מאשר בהופעות מסחריות - המוזיקה הפולקלורית מבוצעת בחגיגות הכפריות, במועדונים (peña) וכו'.

עם תום מה שמכונה "תקופת הזהב של הפולקלור" - החלו להופיע הרכבים ומבצעים חדשים שחידשו שירים רבים בביצועים מודרניים תוך שהם פונים לקהל צעיר יותר, וביניהם ניתן לציין את הלהקות Los Nocheros ו-Les Luthiers, ואת הזמרת סולדד (Soledad Pastorutti).

המוזיקה הפולקלורית הצפון מערבית

מוזיקה זו היא במידה רבה ליבה של המוזיקה הפולקלורית הארגנטינית, והיא מקובלת בעיקר בפרובינציות סלטה, טוקומן, קורדובה, וסנטיאגו דל אסטרו.

ההרכבים הקלאסיים של מוזיקה זו שהצליחו בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20 כללו על פי רוב רביעיות של גיטרה סולו, שתי גיטרות מלוות ותוף בומבו לגוארו (Bombo legüero).

שתי הלהקות המוכרות ביותר הן Los Chalchaleros ו-Los Fronterizos, שתיהן מסלטה, שתחילתן בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, ההרכבים המקוריים אינם קיימים כבר, אך קיימים הרכבים אחרים שמחקים את סגנונם. Los Fronterizos היא הלהקה הסולנית בביצוע המקורי והמוכר של המיסה קריאוז'ה.

גם מרסדס סוסה - ילידת טוקומן - מזוהה בעיקר עם המוזיקה הזו (לפחות בראשית דרכה).

בין היוצרים הבולטים של המוזיקה הזו ניתן לציין את אטהואלפה ז'ופנקי (Atahualpa Yupanqui) שבין שיריו היותר מוכרים - Luna tucumana - שמוכר בין היתר בביצועה של מרסדס סוסה, והצמד פליקס לונה (Felix Luna תמלילן) ואריאל רמירס (Ariel Ramírez מלחין) שכתבו יחד את המיסה קריאוז'ה, וכן יצירה בשם "נשים ארגנטינאיות" (Mujeres argentinas) שהוקדשה לנשים מההיסטוריה והמיתולגיה הארגנטינית ושהוקלטה על ידי מרסדס סוסה. השיר המוכר מהיצירה הוא אלפונסינה והים שתורגם לעברית בידי אהוד מנור וזה למספר ביצועים (חוה אלברשטיין, הפרברים).

בין הסגנונות המוזיקליים היותר מזוהים עם אזור זה ניתן לציין את הסמבה (Zamba שום קשר ל-Samba הברזילאית), והצ'קררה (Chacarera).

המוזיקה האנדית

מוזיקה זו שקשורה למוזיקה של בוליביה ואופיינית לאוכלוסייה האינדיאנית של הרי האנדים, טיפוסית בעיקר לפרובינציה של חוחוי (פרובינציה).

נעשה בה שימוש רב בכלי נגינה האופייניים לאזור זה, וביניהם:

צ'רנגו (Charango)- כלי מיתרים קטן מהגיטרה ובעל צלילים גבוהים, שתיבת התהודה שלו עשויה משריון של ארמדיל או מעץ.
קנה (חלילית) (Quena)- חלילית עץ.
סיקוס, סָמפּוניה (Sicu, Zampoña)- חליל פאן.
ארקה (Erke)- כלי נשיפה גדול מעץ בעל יכולות מוגבלות יחסית, שמזכיר מעט את קרן האלפים ואת הדידג'רידו האבורג'יני (אוסטרליה).

בין הסגנונות המוזיקליים האופייניים לאזור ניתן לציין את הקרנבליטו (Carnavalito) הקצבי והעליז שמוכר בבוליביה בתור וואינו (Huayno), ואת הז'אראווי (Yaraví) המלנכולי.

הנעימה El Condor Pasa שאופיינית לאזור זו (התפרסמה בביצועם של סיימון וגרפונקל ובעברית בידי הפרברים תחת השם "לו ניתן" למילותיו של אבי קורן) ניתן לסווגה כז'אראווי, ובעיבודים כליים היא כוללת לא פעם קטע מעבר קצבי בסגנון הקרנבליטו.

גם הגלוריה מתוך המיסה קריאוז'ה הולחנה במקצב של הקרנבליטו (בתחילת השיר ובסופו), וז'אראווי באמצע.

המוזיקה הקוז'אנית

המוזיקה של אזור קוז'ו (Cuyo) הכולל את הפרובינציות של מנדוסה, סן חואן וסן לואיס.

המוזיקה באזור זה קשורה למוזיקה של צ'ילה - מעברו השני של רכס הרי האנדים, וסגנון מוזיקלי אופייני לאזור זה היא הקואקה הקוז'אנית (La Cueca cuyana) - גרסה קצבית של הסמבה הארגנטינאית.

הקואקה היא גם הריקוד הלאומי של צ'ילה.

המוזיקה הצפון מזרחית

מוזיקה זו המוכרת כמוזיקה של גדות נהר הפרנה (La Música litoraleña), שייכת לאותו אזור תרבותי כמו המוזיקה של פרגוואי.

כלי הנגינה המקובלים באזור הם גיטרה, בנדוניאון או אקורדיאון, ונבל פרגוואי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה ארגנטינאית בוויקישיתוף