מהומת אלוהים
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
סם האריס  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
מסה |
| נושא |
דת |
| הוצאה | |
| הוצאה |
ו. ו. נורטון אנד קומפני |
| מקום הוצאה |
ארצות הברית |
| תאריך הוצאה |
2004 |
| סדרה | |
| הספר הבא |
מכתב לאומה נוצרית |
  | |
מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה (במקור: The End of Faith) הוא ספר משנת 2004 מאת סם האריס, הנוגע לדת מאורגנת, ההתנגשות בין אמונה דתית למחשבה רציונלית, ובעיית חוסר הסובלנות המתואמת עם פונדמנטליזם דתי.
האריס החל לכתוב את הספר במהלך מה שהוא תיאר כתקופה של "אבל קולקטיבי ותדהמה" בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (2001). באותה תקופה הוא היה בן 34, בוגר תואר שני במדעי המוח[1] הספר כולל ביקורת כללית על כל אמונה דתית.
הספר פורסם ב-11 באוגוסט 2004,[2] והוא זכה בפרס PEN /Martha Albrand עבור ספרי עיון ראשון בשנה שלאחר מכן.[3] המהדורה בכריכה רכה יצאה לאור באוקטובר 2005. באותו חודש הוא נכנס לרשימת רבי המכר "של הניו יורק טיימס" במקום הרביעי, ונשאר ברשימה במשך 33 שבועות.[4] הספר תורגם לעברית בשנת 2006 ויצא לאור בהוצאת עברית.
בתגובה לביקורת ומשוב בנוגע לספר, כתב האריס את "מכתב לאומה הנוצרית" שנתיים לאחר מכן.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהומת אלוהים נפתח בתיאור ספרותי של יום בחייו של מחבל מתאבד – יומו האחרון. בעיני רוב האמריקאים בתקופת כתיבת הספר התשובה לטרור הייתה חיזוק האמונה הדתית. האריס סבר שיש לעודד חוסר אמונה דתית - לכן "סוף האמונה" הוא דבר חיובי לדעתו.
שמו של הספר באנגלית - "סוף האמונה" מתייחס ל-"אמונה עיוורת" (Faith), ומצביע על האבסורד שבה, על השלכותיה והסכנות שבה. הוא גם דן בהבדל בין אמונה זו לבין אמונה המגיעה מהיסק או חוויה (Belief).
בפרק מבוא, האריס קורא להפסיק את הכבוד והסובלנות למערכות האמונות המתחרות של הדת. האריס מתאר אותן כ"כולן בלתי נגועות בראיות במידה שווה". בעודו מתמקד בסכנות הנשקפות מקבוצות קיצוניות דתיות החמושות כיום בנשק להשמדה המונית, האריס מבקר גם את הדתיים המתונים, שאותם הוא מתאר כ"ההקשר שבו לעולם לא ניתן להתנגד כראוי לאלימות דתית".
האריס ממשיך בבחינת טבעה של האמונה עצמה, מאתגר את התפיסה שאנו יכולים ליהנות מחופש אמונה בכל מובן, וטוען כי "אמונה היא מקור של פעולה בפוטנציה". במקום זאת הוא טוען שכדי להיות שימושיות, אמונות חייבות להיות גם קוהרנטיות מבחינה לוגית וגם מייצגות באמת את העולם האמיתי.
אם האמונה הדתית לא מצליחה לבסס את עצמה בראיות אמפיריות, האריס משווה את הדת לסוג של מחלת נפש, שלדבריו "מאפשרת לבני אדם נורמליים לקצור את פירות הטירוף ולחשיב אותם כקדושים". הוא טוען שאולי יש "שפיות במספרים", אבל זה "רק תאונה של ההיסטוריה שזה נחשב נורמלי בחברה שלנו להאמין שבורא היקום יכול לשמוע את תפילותיך, בעוד שזה מעיד על מחלת נפש להאמין שהוא מתקשר איתך באמצעות טפטוף הגשם בקוד מורס על חלון חדר השינה שלך." האריס שואל מדוע בתקופה המודרנית עלינו לכבד אמונה כמו לידת בתולין (בנצרות).[5]
אחת הטענות המרכזיות של האריס מול הדת היא שבעלי האמונה מתנגדים להתפתחות ושינוי. לטענתו ההתמקדות שלהם בטקסטים עתיקים גורמת להם להעתלם מתובנות מצטברות ששינו את העולם. בכל תחום אחר אנו משנים את השקפותינו לאור נתונים חדשים. רק הדת מתגאה בכך שהיא נשארת ללא שינוי.[5]
האריס מכיר בכך שיש כוהני דת שמנסים להתאים את האמונה שלהם לרוח הזמן. עם זאת האריס מתנגד לכך בטענה שמדובר בסוג של פתיונות שמקשים עלינו לראות את אחיהם המסוכנים. המאמינים האמיתיים לפי האריס הם הפונדמנליסטים ואלו רוצים להחזיר את החברה אלפי שנים לאחור.[5]
האריס מבצע סקירה קצרה של הנצרות לאורך הדורות, בוחן את האינקוויזיציה ורדיפות של מכשפות ויהודים. לטענתו, דבר זה רחוק מלהיות סטייה מהדת, עינוי האפיקורסים היה לדבריו ביטוי הגיוני של הדוקטרינה הנוצרית – כך שהיא הוצדקה באופן ברור על ידי אנשים כמו אוגוסטינוס הקדוש. הוא מרחיק אף מעבר לכך וטוען כי האנטישמיות הנוצרית לאורך ההיסטוריה יצרה את ההשראה לשואה. "במודע או לא", הוא אומר, " הנאצים היו סוכני דת".
בין ההיבטים השנויים במחלוקת של הספר ישנה הערכה וביקורת בלתי מתפשרת על האיסלאמיזם, שהאריס מתאר כ"כת מוות". הוא טוען כי קיים קשר ברור בין הוראה אסלאמית לזוועות טרור כמו 9/11. הוא מספק אישושים לקשר הזה באמצעות ציטוטים מהקוראן הקוראים לשימוש באלימות.
הוא גם מציג נתונים ממרכז המחקר פיו, בטענה שהדבר מראה שאחוזים משמעותיים מהמוסלמים ברחבי העולם יצדיקו פיגוע התאבדות כטקטיקה לגיטימית.[6][7] בהתקפה על מה שהוא מכנה "חוסר היגיון שמאלני", האריס מותח ביקורת על נועם חומסקי, בין היתר על כך שהפגין, לדעתו, נכונות לא הגיונית להטיל את כל האשמה על עמדות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית .
עם זאת, האריס מבקר גם את תפקידו של הימין הנוצרי בארצות הברית, בהשפעה על תחומים כמו מדיניות תרופות, מחקר בתאי גזע עובריים ומניעת איידס בעולם המתפתח. במה שהוא רואה כסחיפה מתמדת לעבר תיאוקרטיה, האריס מותח ביקורת חריפה על דמויות מובילות הן מבית המחוקקים והן ממערכת המשפט על מה שהוא תופס ככישלון בלתי מעורער בהפרדת הדת והמדינה. "לא רק שאנחנו עדיין אוכלים את הפסולת של העולם העתיק", הוא טוען, "אנחנו זחוחים לגבי זה".
לאחר מכן, האריס ממשיך ומתאר את מה שהוא מכנה "מדע של טוב ורע" – גישה רציונלית לאתיקה, שלטענתו חייבת להיות מבוססת בהכרח על שאלות של אושר וסבל אנושיים. הוא מדבר על הצורך לקיים "קהילות מוסריות", מיזם שבו הוא מרגיש שהזהות המוסרית הדתית הנפרדת של "המושלים" וה"ארורים" אינה יכולה לשחק תפקיד. אבל האריס מבקר את עמדת הרלטיביזם המוסרי, וגם כלפי מה שהוא מכנה "הבחירה הכוזבת של הפציפיזם ". בקטע שנוי במחלוקת אחר, הוא משווה את השאלות האתיות שהעלו נזקים נלווים ועינויים במהלך מלחמה. הוא מסיק שהנזק הנלווה בעייתי יותר מבחינה אתית. "אם אנחנו לא מוכנים לענות, אנחנו צריכים להיות לא מוכנים לנהל מלחמה מודרנית", מסכם האריס.
לבסוף, האריס פונה לרוחניות, שם הוא שואב במיוחד את השראתו ממנהגי דתות המזרח. הוא כותב שהיו מיסטיקנים במערב ומכנה כמה מאותם "גברים ונשים יוצאי דופן", כמו מייסטר אקהרט, יוחנן מהצלב, תרזה מאווילה, סרפים סארובסקי, אבל לפי האריס, ככל שזה נוגע לרוחניות מערבית, "נראה שעמדנו על כתפי הגמדים".
הוא דן בטבעה של התודעה, וכיצד ניתן לגרום לתחושת ה"עצמי" שלנו להיעלם על ידי שימוש בטכניקות של מדיטציה. האריס מצטט ממיסטיקנים מזרחיים כמו פדמאסמבהאבה ו-Nisargadatta Maharaj, אך הוא אינו מודה בשום אלמנט על-טבעי בטיעונו –לטענתו "המיסטיקה היא מפעל רציונלי, דת איננה." בהמשך הוא מרחיב: "למיסטיקן יש סיבות לאמונות שלו, והסיבות הללו הן אמפיריות". הוא קובע כי ייתכן שחווית העולם תעבור "טרנספורמציה קיצונית", אך עלינו לדבר על האפשרות במונחים רציונליים.
תגובות וביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביקורת חיובית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביקורת הספר ב"אינדיפנדנט ", יוהאן הארי היה חיובי ברובו, ותיאר את הספר כ"ניסיון אמיץ, אגרופני להרוס את החומות המבודדות כיום אנשים דתיים מביקורת".[8]
ביקורות חיוביות אחרות הגיעו מנטלי אנג'יר,[9] דניאל בלו,[5] וסטפני מריט .[10]
ריצ'רד דוקינס שיבח את הספר. לדבריו אין הרבה סיכוי שהספר ישכנע אנשים דתיים כמו שהוא יעורר את המודעות של אתאיסטים אינטליגנטים. לדבריו הספר יכול לתת אומץ לאתיאסטים בארצות הברית "לצאת מהארון".[11]
ביקורת שלילית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביקורת עבור Free Inquiry, העורך תומאס וו. פלין טען שהאריס איפשר לטיעון שלו להעיב על ידי הפוליטיקה האישית שלו ועל ידי השימוש שלו בשפה רוחנית.[12] האריס תיאר מאוחר יותר את הביקורת של פלין כ"מעורבת, מטעה ובסופו של דבר מעצבנת".[13]
סקירה נוספת של דייוויד בולטון עבור New Humanist תיארה את הספר כמכיל "הפשטות יתר מדהימות, הגזמות והתעלמות".[14]
ביקורות שליליות של נוצרים כללו את אלה של ר' אלברט מוהלר ג'וניור עבור The Christian Post, ומת'יו סימפסון עבור Christianity Today. מדלן באנטינג ((אנ')), שכותבת ב"גרדיאן", מצטטת את האריס כאומר ש"כמה דעות דתיות הן כל כך מסוכנות שאולי זה אפילו מוסרי להרוג אנשים בגלל שהאמינו להן". באנטינג מעירה, "זה נשמע בדיוק כמו הטיעון שהועלה על ידי מי שניהלו את האינקוויזיציה".
כשהיא מצטטת את אותו קטע, שואלת התאולוגית קתרין קלר, "האם יש הצעה מסוכנת יותר מזו?" היא טוענת שהאנטי סובלנות שהקטע מייצג "תפרק" את החומה הג'פרסונית בין הכנסייה למדינה.
תגובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהדורה בכריכה רכה של "מהומת אלוהים", שפורסמה ב-2005, הכילה המשך חדש שבו הגיב האריס לחלק מהביקורות הפופולריות יותר שקיבל מאז הפרסום. החיבור שלו "תגובה למחלוקת" הבהיר גם את ההקשר של קטע מטריד לכאורה בו התכוון למקרים מאוד ספציפיים כמו זה של מחבל הפועל ממניעים דתיים, שבהם הניסיון להרוג מחבל רצחני יהיה בעצם הרג מישהו בגלל האמונה הדתית שלו, לפיה יש להרוג את הכופרים באמונה הספציפית בה הוא מחזיק.[15]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Adler, Jerry. "The New Naysayers", Newsweek, 2006.
- ^ "End of Faith press release" (PDF). samharris.org. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בפברואר 2005. נבדק ב-27 בפברואר 2005.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ PEN American Center, 2005. "The PEN/Martha Albrand Award for First Nonfiction (אורכב 21.05.2006 בארכיון Wayback Machine)."
- ^ Sunday Book Review, 2005-07. New York Times.
- ^ 1 2 3 4 Daniel Blue, 2004. "A fear of the faithful who mean exactly what they believe." San Francisco Chronicle.
- ^ "A Year After Iraq War - Mistrust of America in Europe Ever Higher, Muslim Anger Persists". Survey reports. The Pew Research Center. 2004. נבדק ב-2006-06-25.
- ^ "Bin Laden more popular with Nigerian Muslims than Bush". News. Daily Times of Pakistan. 2003. נבדק ב-2006-06-25.
- ^ Johann Hari, 2005. "The sea of faith and violence." The Independent.
- ^ Natalie Angier, 2004. "Against Toleration." The New York Times.
- ^ Stephanie Merritt, 2005. "Faith no more." The Observer.
- ^ Richard Dawkins, 2005. "Coming Out Against Religious Mania." The Huffington Post.
- ^ Tom Flynn, 2005. "Glimpses of Nirvana." Free Inquiry, volume 25 number 2.
- ^ Sam Harris, 2005. "Rational Mysticism." Free Inquiry, volume 25 number 6.
- ^ David Boulton, 2005. "Faith kills." New Humanist, volume 120 number 2.
- ^ "Response to Controversy", samharris.org.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מהומת אלוהים- האתר של סם האריס
- מהומת אלוהים, דת, טרור ועתיד התבונה באתר "טקסט"
- מהומת אלוהים, באתר OCLC (באנגלית)
