מדרג עירוני
מדרג עירוני (באנגלית: Urban Hierarchy) היא רשימה של הערים המסודרת על פי גודל מספר התושבים בתוך אזור עירוני סטטיסטי מוגדר בארץ מסוימת. מכיוון שהאוכלוסייה העירונית תלויה באופן שבו הממשלות מגדירות את המטרופולין שלהן, היררכיות עירוניות מדורגות ברמה הארצית ולא בין לאומית. עם זאת, הדירוג יכול להיות מורחב לכלל רחבי העולם כדי לכלול את כל הערים. מדרגים עירוניים מעידים על הארגון הכללי של ערים ומניבים כמה תובנות חשובות. ראשית, המדרג מעיד כי בתוך מערכת של ערים, כמה מהן יכולות לגדול מאוד, אבל מספרן יהיה קטן יחסית. שנית, המדרג העירוני מפריך את הציפייה של עיר שתהיה בגודל אופטימלי. לבסוף, המדרג קובע את השיוך של הערים לרשת בין-לאומית, ״ערי עולם״, שבה הצמיחה של עיר אחת משפיעה על אחרות.
התפלגות תאורטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיררכיה העירונית קשורה בדרך כלל לסדירות האמפירית של תפוצת הערים. דפוס זה גובש במספר צורות, אך בדרך כלל משתמשים בו כווריאציה של חוק כוח הכובד הידוע: השכיחות נמצאת ביחס הפוך לדרגה. כך שערים עם אוכלוסייה גדולה מ-S הן פרופורציונליות יחסית ל-S בחזקת מינוס a. כאשר a הוא מקדם בדרך כלל קרוב ל-1. יישום של מודל כוח הכובד על ערים, מוביל לאחת התובנות החשובות לגבי גודלן: התנאים הגאוגרפים והכלכליים נותנים לערים יתרונות המאפשרים להן לגדול יותר מאשר ערים עם מחסור יחסי של יתרונות אלה.[1]
ניסוח פשוט יותר של היחסים בין דרגת העיר וגודלה מתבטא בהתייחסות לחוק של ג'ורג זיפ. זיפ אמר כי "אם הערים מדורגות בסדר יורד של גודל האוכלוסייה, אזי דרגה של עיר מסוימת תהיה ביחס הפוך לגודל אוכלוסייתה". על פי ניסוח אינטואיטיבי זה, במדינה שבה העיר הגדולה ביותר יש אוכלוסייה של 10 מיליון נפש, השנייה בגודלה תהיה עם אוכלוסייה של 5 מיליון נפש, השלישית בגודלה 3.33 מיליון נפש וכו'.[2]
ראיות אמפיריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נושא המדרג העירוני היה אחד הראשונים שנחקרו בגאוגרפיה העירונית המודרנית, מהאסכולה שפיתח בריאן ברי. ההיררכיה העירונית תוארה בפירוט בארצות הברית, שם חוק הכוח קבע באופן עקבי במשך למעלה ממאה שנים.[3] בשנת 1991, היו 40 אזורים מטרופולין בארצות הברית עם אוכלוסייה מעל 1 מיליון, 20 אזורים מעל 2 מיליון, ו-9 אזורים עם יותר מ-4 מיליון.[4] מדרג כזה קיבל את השם ״מדרג מדורג נורמלי״.
ההתקדמות האחרונה באיסוף הנתונים אפשרה לחוקרים לבחון את ההתפלגות התאורטית מול נתונים גלובליים. שלמה אנג'ל מגלה כי המודל מתאים היטב עבור מדגם עולמי של 3,646 ערים. ההתפלגות החזויה על פי חוק זיפ וההתפלגות בפועל זהים כמעט. הגודל הנפוץ ביותר של עיר נע בין 100,000 ל-200,000 נפש ומהווה כמחצית מכלל המדגם. החלוקה משתרעת על הערים הגדולות עם אוכלוסייה מעל 2.5 מיליון.[5]
הסבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שהתפלגות השכיחות של היררכיות עירוניות פשוטה מבחינה אמפירית, מערכת הגורמים היוצרת אותה מורכבת, ואין הסבר אחד שיכול להסביר את ההתפלגות.
ההתפלגות הבלתי שוויונית של גודל העיר וחוסר ההתכנסות למצב של שיווי משקל אחד מובנים היטב. מודל המערכת העירונית של הנדרסון מסתמך על שלוש קבוצות של גורמים המשפיעים על גודל הערים: תשומות קרקע, עבודה והון. המודל מתייחס באופן רשמי ליתרונות של גודל הכלכלות העירוניות. ערים נהנות מכלכלות גדולות מושכות חברות ועובדים, מה שהופך אותן לגדולות יותר. אבל, היצע מוגבל של קרקעות בעיר, אומר כי מחיר מיקום ליד מרכז הייצור העירוני, עולה ככל שגודל האוכלוסייה גדל. בסופו של דבר, העלויות הגדולות מביאות לירידה בתשואות לגודל והערים נוטות לגודל שיווי משקל אופטימלי, בהנחה שכולם חולקים את אותן תכונות.[6]
היררכיה חלופית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשתבנית ההיררכיה העירונית נוטה להתאים לחוק כוח הכובד, היא אינה אוניברסלית. במיוחד ברמה הארצית, אנו מבחינים בסטיות משמעותיות מההתפלגות התאורטית. יש מדינות עם דגם התפלגות שקיבל את הכינוי דגם – "עיר ראשה" (Primate City).[7] בה קיימת עיר השולטת בגודל האוכלוסייה ובדרך כלל בעלת עוצמה כלכלית, ויש גירעון במספר הערים הבינוניות. דוגמאות למצב של ״ערי ראשה״ הן – פריז בצרפת, לונדון בבריטניה וטוקיו ביפן. ההיסטוריה של מדינות אלה ממלאת תפקיד חשוב בהמשכיות של עיר הראשה שבהן. במיוחד כאשר יש ריכוז של כוח פוליטי בעיר אחת בשלב מוקדם בהיסטוריה וישנה מידה רבה של תלות בנתיב התפתחותי זה.[8] מאחר ש״עיר ראשה״ גדלה יותר מערים ויישובים אחרים, בין השאר על ידי הגירה פנימית בתוך המדינה, יש הרואים בערי ראשה תופעה של טפילות – פראזיטיות, שהעירם הנ״ל צומחות על חשבון הפרפריה.[9]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Krugman, P., (December 1996). "Confronting the Mystery of Urban Hierarchy". Journal of the Japanese and International Economies. 10 (4): 399–418.
- ^ Zipf, G., K. (1949). , Human Behaviour and the Principle of Least Effort. Reading MA: Addison-Wesley. p. 5.
- ^ Carroll, G. (1982). "National city-size distributions what do we know after 67 years of research?". Progress in Human Geography. 6 (1): 1–43.
- ^ Krugman, P. (December 1996). "Confronting the Mystery of Urban Hierarchy". Journal of the Japanese and International Economies. 10 (4): 399–418.
- ^ Angel, S. (2012). Planet of cities. Cambridge, Mass.: Lincoln Institute of Land Policy
- ^ Henderson, J. V. (1974). "The sizes and types of cities". The American Economic Review. 64 (4): 640–656
- ^ Jefferson. M., "The Law of the Primate City", in Geographical Review 29 (April 1939)
- ^ Jefferson, Mark (1989). "Why geography? The law of the primate city". Geographical Review. 79 (2): 226–232.
- ^ London, B. (1977). "Is the Primate City Parasitic? The Regional Implications of National Decision Making in Thailand". The Journal of Developing Areas. 12: 49–68