מצודת הונין
 | |
| החזית הדרומית של המבצר | |
| מיקום | |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| מיקום | ליד מרגליות, רכס רמים, הגליל העליון |
| קואורדינטות | 33°13′18″N 35°32′35″E / 33.221666666667°N 35.543055555556°E |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   מצודת הונין | |
  | |
מצודת הונין (מבצר "שאטו-נף") היא מבצר צלבני ליד המושב מרגליות בגליל העליון, המבצר יושב על הדרך העתיקה שהובילה מדמשק לצור. בתחומי המצודה וסביבתה מצויים שרידיו של הכפר הנטוש הונין.[1]
טופוגרפיה ומיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצודה ממוקמת בראש המתלול של רכס הרי נפתלי, על גבעה ברום של 625 מ' מעל פני הים ומתנשאת כ-400 מ' מעל עמק החולה השוכן למרגלותיה.[2] עמק החולה שימש כגבול בין ממלכת ירושלים הצלבנית ובין השטחים שבשליטת המוסלמים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית ימי ממלכת ירושלים הצלבנית, הייתה בקעת החולה אזור הגבול בין הממלכה הצלבנית לבין השטחים שבשליטת המוסלמים, ובחלקה הצפוני עברה אחת מדרכי הסחר הבינלאומיות החשובות - הדרך מדמשק לנמל צור. כדי להגן על הדרך והמשתמשים בה, הקימו שליטי הממלכה הצלבנית שורת מבצרים. אחד הראשונים שבהם היה "המבצר החדש", שאטו-נף ("קסטלום נובום") שנבנה ככל הנראה בשנת 1107. מבצר זה היה חלק מן הסניורה הגדולה שבירתה הייתה תבנין שמדרום לנהר הליטני.[3] המבצר בשלב הראשון נבנה כנראה ללא חפיר.
בשנת 1167 נכבש המבצר בידי המצביא המוסלמי נור א-דין והצלבנים שהיו בו העלוהו באש ונסוגו. החפירות הארכאולוגיות שנערכו במקום העלו ממצאים חד משמעיים של הרס מכוון עד ליסוד ושימוש בשריפה לצורך הריסת המבצר. בשנת 1179 נבנה המבצר מחדש על ידי אונפרוא מטורון שמצא את מותו בקרב באותה השנה וכנראה שלא עלה בידו להשלים את בניית המבצר. המבצר היה פעיל במהלך השלטון האיובי, לאחר קרב חיטין. בשנת 1220 נהרס המבצר על ידי שליט דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא יחד עם שאר מבצרי הצלבנים בגליל. המקום ניטש ולא שוקם עד למאה ה-18.
השם הונין נזכר מספר פעמים במקורות הצלבניים והממלוכים כחלק מנחלת תבנין. ב-1266 נזכר כי המקום עבר לידיו של הסולטאן הממלוכי ביברס. למרות האזכורים ההיסטוריים אין עדויות ארכאולוגיות לקיומו של המבצר בתקופה הממלוכית וייתכן שאזכור השם משמר את זכר גבולות הנחלה הצלבנית של תבנין שכללה בשיאה את שני המבצרים של תבנין והונין.[4] שנים רבות המבצר עמד נטוש וחרב. הדרך הראשית מצור לדמשק שעברה בבניאס נזנחה ואת מקומה תפסה הדרך הדרומית שעברה מבירת הגליל בצפת דרך גשר בנות יעקב לדמשק.
בתקופה העות'מאנית, בשלהי המאה ה-17 או בראשית המאה ה-18 שופץ המבצר על ידי תקיף מתואלי (שיעי) כחלק מפעולות הבניה סביב ייסוד הכפר השיעי מתואלי הונין.
ארכאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצודה משתרעת על שטח של כ-5.5 דונם (כ-90*70 מ') והיא מוקפת חפיר ברוחב של כ-12 מ' בממוצע החצוב בסלע משלושת עבריה: מצפון, ממערב ומדרום. צדה המזרחי של המצודה מבוצר באופן טבעי על ידי המדרון התלול הגולש לעמק
בשטח המצודה ובסביבתה הקרובה שרידים המעידים על ישוב קדום ששכן במקום החל מתקופת הברזל א-ב, התקופה הפרסית, הלניסטית, רומית, ביזנטית ובמהלך התקופה הפטימית במאות 10-11 לספירה.
בחזית המצודה משולבות אבני משקולת של בית בד מהתקופה הביזנטית וניתן להבחין גם בבורות מים קדומים שנחתכו בעת חציבת החפיר. בתחום המצודה בולטים בורות מים מרשימים שחצובים בסלע. בחלק האחורי של קמרון החבית המרכזי בחלק הצפוני של בית השער העות'מאני נמצא פתח לבור מרשים שצורתו צלב ועדיין אוגר מים.
בחלקה הצפוני של הגבעה, מצפון לחפיר שוכן בית הקברות של הכפר העות'מאני הונין.
האתר כולו נסקר על ידי צוות הסקר הארכאולוגי של סקר הגליל בראשותו של ד"ר רפי פרנקל ובסקר מטעם רשות העתיקות שנערך על ידי הארכאולוג עידן שקד כחלק ממפת מטולה.
בחודשים ינואר-אפריל 1994 נערכו פעולות ניקוי וחפירת בדיקה בחלקו הדרומי של המבצר. החפירה נערכה מטעם רשות העתיקות ונוהלה על ידי הארכאולוג עידן שקד. רשות העתיקות ערכה פעולות שימור במצודה במקביל לחפירות הארכאולוגיות במקום. השימור התרכז בשיקום הקמרון העות'מאני בצד המערבי של בית השער.
שלב א' - התקופה הצלבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשלב התקופה הצלבנית מיוחסים שרידיהם של שני מגדלים איתנים, עובי קירותיהם 3 מטר, הבנויים באבני גזית עם סיתות שוליים. מיתאר הקירות של המגדל המערבי נחשף כמעט במלואו (13X13 מ'). המגדל המזרחי נחפר בחלקו. בפינתו הדרומית-מערבית נמצא מטבע כסף מימיו של בולדווין ה-3. בין שני המגדלים נתגלו שרידי חומה, שאופי בנייתה דומה לזה של שני המגדלים ועל כן נראה שהיא קישרה ביניהם. מצב השתמרותם של המגדלים והחומה משלב א' הוא רע, כנראה עקב השריפה שהחריבה אותם עד היסוד בימיו של נור א-דין (שנת 1167).
שלב ב' - התקופה הצלבנית-האיובית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב התקופה הצלבנית-האיובית נחשפה החומה הדרומית הבנויה באבנים מהוקצעות ובאבני גזית בשימוש משני. נראה כי חומה זו נבנתה לאחר הרס המגדלים משלב א' והחפיר מתייחס אליה. לאורכה של חומה זו לא נתגלו מגדלים ונראה כי בנייתה לא הושלמה. על פי כתביו של ויליאם מצור (1179) נבנה המבצר מחדש על ידי אונפרוא מטורון לאחר שנת 1178.
בשני קצותיו של הקיר הדרומי נמצאו בורות שירותים. בעת ניקויו של הבור המערבי התגלה מכלול קיראמי עשיר מהתקופה האיובית וכן מטבעות המתארכים את הרס השלב השני של המבצר לימיו של אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא (בשנת 1218). מטבעות דומים נתגלו בחדרים שבין חזית המגדלים משלב א' לבין חומת המבצר הדרומית משלב ב'.
שלב ג'- התקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-18 בתקופה העות'מאנית הוקם המבצר מחדש על יסודות החומה הצלבנית-האיובית. בחומה החדשה שולבו חרכי ירי וכן נבנה בית שער. בנוסף הוקמו חללים מקומרים בחלקה הדרומי ושוקמו או הושלמו חומותיה ומגדליה.[5] המצודה ננטשה סופית כנראה בעקבות רעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 1837.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
מבט מהפינה המזרחית של החומה על החזית הדרומית -
מבט מזרחה מגג מבנה בית השער כשברקע קטע מהמגדל המזרחי על רקע החרמון וצפון עמק החולה -
הפינה הצפון מערבית של חומת המצודה הצלבנית על רקע רכס רמים -
החפיר הצפוני -
האולמות ההרוסים -
המגדל המערבי שנחשף כולו בצמוד לחומה הדרומית, בחפירות בשנת 1994
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל, כרך ב', עם עובד, תל אביב, 1977, עמ' 25.
- ספי בן-יוסף (עורך), מדריך ישראל החדש, הגליל העליון וחופו, כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 181–183.
- אריה יצחקי (עורך), מדריך ישראל - אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ, גליל עליון ומקורות הירדן, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1978, עמ' 149–150.
- הונין \ מרגליות באתר מקומות שהזמן שכח, 2 בינואר 2022
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה גלעד, אין תצפית יפה מזו על צפון עמק החולה, על אצבע הגליל ואפילו על החרמון, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2021- איתן לשם, שיפוץ מצודת הונין ביוזמת צה"ל, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הונין היה כפר שתושביו מתואלים. תושבי הכפר נמלטו ללבנון במלחמת הקוממיות בתש"ח (1948)
- ^ מצודת הונין באתר טיולי
- ^ Scott Keltie, Librarian, Royal Geographical Society; H. J. Mackinder, M.a, Reader in Geography at the University of Oxford; and E.G. Ravenstein, F.R.G.S. PALESTINE.
- ^ יצחקי אריה (עורך), מדריך ישראל/אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ, גליל עליון ומקורות הירדן, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1978, עמ' 149–150
- ^ שקד עידן, חדשות ארכאולוגיות ק"ד, אגף העתיקות, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1995, עמ' 17-16