מבצעי מפצח
 | ||||||||||||||
| מטוס F-4 פנטום מטיל פצצות | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||
| סוג העימות | מערכה צבאית | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 17 באוקטובר 1973 – 22 באוקטובר 1973 (6 ימים) | |||||||||||||
| מקום | קנטרה — אסמאעיליה — גזרת סואץ | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצעי "מפצח" היו סדרת מבצעים של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים שנועדו להשגת עליונות אווירית בגזרת תעלת סואץ על ידי תקיפת מערכי הטילים נגד מטוסים של צבא מצרים. בסך הכל נערכו ארבעה מבצעים: מפצח 21 ב-17 באוקטובר 1973 נגד מערך הטק"א (טילי קרקע-אוויר) בגזרת אסמאעיליה; מפצח 22 ב-18 באוקטובר נגד מערך הטק"א בקנטרה, מפצח 23 ב-20 באוקטובר להשמדת מערך הטק"א בגזרת אסמאעיליה; ומפצח 25 ב-22 באוקטובר להשמדת מערך הטק"א בגזרת סואץ־שלופה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, לאורך חזית תעלת סואץ היה פרוש מערך הגנה אווירית צפוף ביותר שכלל סוללות טילי קרקע אוויר מסוגים שונים בעלי מעטפת ירוט רחבה המוגנים בתותחי נ"מ קני. המערך שכונה "מסך האש" הגביל את סיוע חיל האוויר הישראלי לכוחות הקרקע, שנזקקו לסיוע רב בקרבות הקשים בשלביה הראשונים של המלחמה.
כישלון מבצע דוגמן 5[1] להשמדת מערך הטילים הסורי ב-7 באוקטובר ערער את הביטחון העצמי של המתכננים במחלקת מבצעים בחיל האוויר, ויצר מחסום פסיכולוגי שהקשה על הפיקוד הבכיר של החיל לקבל החלטה על ביצוע תקיפה בסדר גודל דומה.[2] עד למבצע הצליחה הישראלי, לא התפנה חיל האוויר להשמיד את סוללות הטילים (פרט למערך פורט סעיד) ונאלץ לסייע לכוחות הקרקע באזורים מאוימי טילים. כתוצאה מהפעלת חיל האוויר בניגוד לתורת הלחימה ספג חיל האוויר הישראלי פגיעות קשות באובדן טייסים ומטוסים.
ראש ענף תקיפה, אביהו בן-נון, העיד שהכישלון "השפיע עד שלב מאוחר של המלחמה".[3] האבדות במבצע דוגמן 5 הוכיחו את רמת הסיכון הגבוהה הכרוכה בטיסה נמוכה מעל מערכי אויב.
ב-16 באוקטובר כוחות שריון ישראלים צלחו את תעלת סואץ בסמוך לאגם המר הגדול וביססו ראש גשר ממערב לתעלה. כוחות השריון הישראליים השמידו שלוש סוללות טילי קרקע אוויר[4] ובכך הקלו על חיל האוויר לפעול בגזרת הצליחה.
בעוד אוגדה 162 מבססת אחיזתה ומתקדמת דרומה לכיוון העיר סואץ נעו כוחות אוגדה 143 צפונה לכיוון העיר איסמעיליה. סוללות הטילים בגזרת קנטרה־איסמעיליה הקשו על הסיוע האווירי לכוחות הקרקעיים של אוגדה 143, ולכן היה צורך להשמיד סוללות טילים אלו.
מפצח 21
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפצח 21 הייתה מבצע התקיפה הראשון של חיל האוויר בסדרת מבצעי "מפצח" להשמדת מערך הטילים נגד מטוסים באזור תעלת סואץ. הוא התבצע ב-17 באוקטובר. המטרה הייתה להשמיד את 3 סוללות הנ"מ הנייחות באזור איסמעיליה שכיסו את מרחב ראש הגשר של הצליחה.
שני מבנים של מטוסי פנטום השתתפו במבצע: האחד מטייסת 119 והשני מטייסת 201. לתקיפה קדמו שיגורי טילי "אגרוף" וגופי הטעייה. התקיפה בוצעה בשיטה ישירה (חתף) והושגה בה השמדה מלאה של כל המטרות: סוללת SA-2 ושתי סוללות SA-3.[5]
מטוס של טייסת 201 נפגע במהלך התקיפה. הטייס גד סמוק והנווט ברוך גולן הצליחו לצנוח אך עם הגיעם לקרקע אבדו עקבותיהם. לא הם ולא גופותיהם הוחזרו בחילופי השבויים שלאחר המלחמה ולא נמסר מידע נוסף אודות הימצאם. בחיפושים שנעשו בשנים שלאחר המלחמה לא עלה דבר והם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.[6][7]
מפצח 22
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכנון מבצע מפצח 22 הושלם ב-17 באוקטובר והוא יצא לפועל למחרת, ב־18 באוקטובר. מפצח 22 תוכנן כמבצע המשך לתוכנית הכוללת של חיל האוויר להשמיד את כל מערך סוללות הנ"מ בשלבים – מצפון לדרום. בתוכנית המקורית של השלב הראשון, "מפצח 22", תוכנן לתקוף 12 סוללות – שש באזור קנטרה ושש באזור הצליחה ממערב לאגם המר. לאור התקדמות כוחות אוגדה 162 ממערב לתעלת סואץ והציפייה שהם ישמידו סוללות נוספות החליט חיל האוויר ערב המבצע לוותר על תקיפת הסוללות באזור הצליחה, מבלי ליידע את הרמטכ"ל בכל פרטי התכנית. בתכנון המבצע הוטמעו לקחים מהכישלון במבצע דוגמן 5; בראש ובראשונה הימנעות מטיסה בגובה נמוך מעל ריכוזי כוחות אויב. מכיוון שמרבית הנ"מ הקני נפרס ממזרח לתעלה, עברו נתיבי התקיפה של הסוללות ממערב לפורט סעיד ומעל שטחי ביצות, והמטוסים תקפו את הסוללות מכיוון צפון-מערב.
מטס התקיפה הראשון כלל מבנה של שישה מטוסי F-4 פנטום "קורנס" מטייסת 201 "האחת" ומבנה של חמישה (באחד התגלתה תקלה לפני ההמראה) מטייסת 69. מטס התקיפה נועד לתקוף את כל שש הסוללות של חטיבת הטילים המצרית 107. המטוסים טסו ליעד מעל אזור ביצתי בגובה של כ-100 רגל, כאשר כל זוג טס כמבנה נפרד למטרה משלו. הזוג הראשון והזוג השלישי של טייסת 201 תקפו כמתוכנן את מטרותיהם.
במהלך הטיסה, לקראת המשיכה, לתקיפה זיהה הזוג השני להקת ציפורים על הנתיב באותו גובה. במטרה להימנע מהתנגשות עמם נאלץ זוג המטוסים להגביה את גובה הטיסה ובכך לחשוף את המטוסים לשיגור טילי קרקע אוויר. המוביל רס"ן רון חולדאי עם הנווט יורם רומם הגביה ראשון את גובה טיסתו וזמן קצר לאחר מכן ספג פגיעת טיל ששוגר לעברו. הוא הטיל את חימושו בנוהל חירום, וטס פגוע מזרחה לנחיתת חירום ברפידים.[8] מספר שתיים שלו התרומם אף הוא, נפגע משני טילים, והצוות נטש ונפל בשבי (גורי פלטר ויצחק ברעם). גם על שאר המבנים שוגרו טילים ומטוס נוסף נפגע וצוותו נטש ונפל בשבי (דורון שלו ויוסי לב ארי) לאחר שהפציץ את יעדו. שני מטוסים אבדו בתקיפה ועל פי סיכום חיל האוויר הושמדה בוודאות סוללת SA-3 אחת.
בהמשך למטס זה הגיעו שלושה מטסים נוספים, כל אחד של 12 מטוסי עיט (סקייהוק) מטייסת 110 "אבירי הצפון" ומטייסת 109 "העמק" כשהם חמושים בפצצות שימוש כללי. הם טסו בנתיב מערבית לפורט סעיד. במטס הראשון אבדו שני מטוסים והושמדו שתי סוללות. במטס שני, שתי דקות אחריו, נפגע מטוס אחד מטיל. סוללות שכבר הותקפו נפגעו פגיעה חוזרת, וייתכן שנפגעה סוללה נוספת. במטס האחרון הופל מטוס אחד ונפגעו ארבע סוללות. בסך הכל הושמדו במבצע כל שש הסוללות של מערך קנטרה. אמנם המבצע השיג את יעדיו, החשש מנ"מ קני והרצון לוודא שהמטרות הושמדו, הביאו למספר גיחות גדול שחשף בצורה מוגברת את המטוסים לטילי נ"מ, מה שהביא לריבוי אבדות.
במבצע הופלו שני מטוסי פנטום וארבעה מטוסי סקייהוק, ושלושה מטוסים נוספים נפגעו.[9] טייס ישראלי אחד, סרן גרשון פונק, נהרג, חמישה טייסים נשבו, טייס אחד חולץ משטח מצרים וטייס אחד (חיים גופן) נטש את מטוסו הפגוע וצנח מעל לשטח ישראל.
המחיר הכבד ששילם חיל האוויר במבצע מפצח 22, בחלקו תוצאה של תקלות מקריות ולא של שגיאות תכנון יסודיות, העיב על הצלחת חיל האוויר בהשמדת כל מערך הנ"מ בקנטרה. סימן השאלה סביב נחיצות המבצע עלה בעוד המבצע נמצא בעיצומו ועורר ויכוח נוקב בין הרמטכ"ל דוד אלעזר לבין מפקד חיל האוויר בני פלד. הרמטכ"ל הבין שהתקיפה לא מתבצעת באזור הצליחה אלא באזור קנטרה, רק בשעה 9:35, חמש דקות לאחר שהחלה התקיפה, ומיד הבהיר שאם היה יודע שחיל האוויר מתכוון לתקוף שם הוא היה אוסר זאת, שכן כוחות צה"ל אינם זקוקים לסיוע בגזרה זו. גם שר הביטחון משה דיין אמר שזו הייתה תקיפה מיותרת, לאחר ששמע על התקיפה. בדיון סוער באותו יום אחר הצהרים בין הרמטכ"ל לבין בני פלד, רצה הרמטכ"ל להמחיש את חוסר שביעות רצונו מכך שחיל האוויר אינו מתואם עם כוונות המטכ"ל והתבטא במילים אלו: ”למשל קנטרה – קנטרה מעניינת את זקנתי – מבחינתי אני לא מפריעות לי לא הסוללות, ואני לא צריך לתת סיוע קרוב שמה.”[10][11][12] לאחר שהוצגה התכנית הכוללת של חיל האוויר, יחד עם המבצעים הנוספים, אישר הרמטכ"ל את המשכה.
מפצח 23
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביומיים שלאחר התקיפה בקנטרה המשיך להידלדל מערך הטק"א המצרי שמול אסמאעיליה. ב-17 באוקטובר, לאחר קרב סרפאום, נסוגו ארבע סוללות SA-6 של חטיבה 112 לאזור אסמאעיליה ואחר כך הועברו כ-20 קילומטר מערבית, לאזור שדה התעופה אבו סואר. ב-19 באוקטובר נסוגה מערבה מרבית חטיבה 97 שנפרסה בג'ניפה, ובסיסי ההיערכות של חטיבת טילים 106 (סרפאום) ו-105 (שדה התעופה פאיד) נכבשו על ידי אוגדה 162.[13] שינויים אלה הותירו את מערך הטילים באסמאעיליה עם שתי סוללות SA-3 וסוללת SA-2 אחת והקלו על ביצוע מבצע מפצח 23.
המבצע החל ב-20 באוקטובר בשעה 8:55. שתי רביעיות קורנסים מטייסת 107 ושתי רביעיות מטייסת 119 תקפו את הסוללות מגובה של כ-15,000 רגל. הם הגיעו ממזרח (ולא מצפון כפי שהיה צפוי לאחר השמדת המערך בקנטרה) והסתייעו בחסימות ל"א ושיגור "אגרופים" שנועדו להביא לכיבוי מערכות המכ"ם של הסוללות.
במסגרת מבצע מפצח 23 בוצעו בסך הכל 26 גיחות, מתוכן 16 לתקיפה ועשר לפטרולי "אגרוף". שלוש הסוללות במערך אסמאעיליה הושמדו ללא אבדות, ובתקיפות "אגרוף" שערכה טייסת 201 הושמדה – לפי דיווחי המודיעין – סוללת SA-2 אחת באזור סואץ.[14] חיסול מערך הטק"א באסמאעיליה והידלדלות מערך הטק"א באזור סואץ היו הגורמים העיקריים להתעצמות מאמץ הסיוע בזירת הלחימה העיקרית בתעלת סואץ. מספר גיחות התקיפה עלה ל-250, אבל בניגוד לימים הקודמים חלק ניכר מהן התבצע עתה באזורי המערכה העיקרית: סואץ, המחנות סביב שדה התעופה פאיד, וסביב אסמאעיליה. מצהרי אותו יום ניתן היה גם להבחין, לראשונה מאז החלה המלחמה, בהשתתפות מסיבית של מטוסי קורנס בתקיפות מטרות קרקע בקו החזית.
מפצח 25
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל האוויר תכנן לתקוף את מערך הנ"מ באזור העיר סואץ כבר ב-21 באוקטובר, אולם לאחר שבצילום אוויר אותרו ארבע סוללות 6-SA הוחלט להמתין עד שיחוסלו על ידי כוחות הקרקע שכן, בשלב זה, חיסול הסוללות מהאוויר נתפש כמהלך שיתבצע רק אם לא תהיה ברירה אחרת.[15]
בבוקר המבצע, מערך הטק"א המצרי בגזרת סואץ-שלופה היה כבר מדולל. חטיבת ה-6-SA שהתמקמה באזור חדלה מלהתקיים. המכ"מים של שתי סוללות הושמדו בטילי אגרוף בתקיפות קודמות, שתי סוללות היו בלתי תקינות והועברו לשדה התעופה כותמיה בכביש סואץ־קהיר, וסוללה חמישית, שהייתה תקינה, הועברה אף היא מהאזור. המכ"מים של שתי סוללות מתוך חמש הסוללות הנייחות של המערך (שלוש של 2-SA ושתיים של 3-SA) – הושמדו בתקיפת טילי אגרוף יום קודם. על פי דיווחי אוגדה 162 נותרו מכל המערך רק שתי סוללות פעילות.[16]
בתכנון המקורי התקיפה הייתה אמורה להתחיל בשעה 8:00 אך היא נדחתה בשעה. חרף הדחיה שוגר ב-7:25 מטוס בלי טייס (מב"ט)[17] כפיתיון לשאיבת טילים. הוא הופל בשטח מצרים כ-15 דקות אחר כך. בשעה 7:30 פוזר מוץ[18] על ידי שני מטוסי קורנס והופעלו חמש מערכות קרקעיות ומוטסות לחסימת מכ"ם. בנוסף, קודם לתקיפה, בוצעו שני שיגורי "אגרוף" לעבר שתי סוללות מהן נקלטו שידורים. את התקיפה עצמה החלו ב-9:00 שמונה קורנסים של טייסת 119 שתקפו שתי סוללות 2-SA. הטייסים דיווחו על פגיעות טובות. רביעיית קורנסים מטייסת 107 תקפה בהמשך את סוללת ה-3-SA והשמידה אותה. סוללה נוספת שתקפה הייתה ריקה. בשעה 11:45 תקפו שני זוגות של טייסת 107 שתיים מהסוללות שכבר נפגעו, ונצפו פגיעות טובות. בשיגורי טילי "אגרוף" נגד סוללות באזור אסמאעיליה הושמדה סוללה אחת.[16] בסך הכל הושמדו שלוש סוללות ללא אבדות.
מפצח 25 היה מבצע השמדת הטילים האחרון במלחמה ותוצאתו הייתה ש"הושלמה השמדתו של מערך הטילים לאורך התעלה, והכוחות המצריים נותרו ללא הגנת טילי נ"מ לכל אורך החזית".[16]
חופש הפעולה שחיל האוויר השיג בשמי החזית אפשר לו לבצע ב-22 באוקטובר 441 גיחות תקיפה, המספר הגדול ביותר שביצע לאורך כל המלחמה. התקיפות בוצעו נגד מטרות בפורט סעיד, קנטרה, אסמאעיליה, וממערב לתעלה בזירת הלחימה העיקרית ועל ציר התנועה בין קהיר לסואץ. היו לכך השלכות מיידיות – בשיחה שקיים שר הביטחון עם מפקד החזית בשעה 14:00 אמר בר-לב לדיין: ”חיל האוויר התחיל לעבוד כמו שצריך ועם חושך נגיע עד לתעלה.”[19] התקיפות המסיביות של חיל האוויר תרמו משמעותית להתמוטטות מערך ההגנה המצרי ממזרח לתעלה ולכניעתם של למעלה מ-5,000 חיילים מצרים, להתקדמות המהירה של כוחות צה"ל דרומה, ולהשלמת הכיתור של הארמייה השלישית ב-23 באוקטובר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבירם ברקאי, בשם שמים: טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013
- אורי בר-יוסף, מלחמה משלו – חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021
- יורם רומם, אני לוקח, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021
- שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספריית מעריב, 2008.
- יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, עמ' 429–439, 465–469.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסי עבודי, הטיל לא כופף את כנף המטוס, בטאון חיל האוויר גליון 153 (254) 01/10/03, 1 באוקטובר 2003
- ^ יצחק שטייגמן, "דוגמן 5ב" – המבצע האווירי ששינה את פני המלחמה, מערכות, 14 בספטמבר 2021
- ^ אורי בר יוסף, מלחמה משלו, כנרת זמורה ביתן – דביר, 2021, עמ' 295
- ^ חנוך ברטוב, דדו – 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב', תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמודים 246-243.
- ^ רן גורן דיווח תוצאות אלפא, הוצאת קונטנטו נאו 2022, עמוד 306
- ^ אבירם ברקאי, בשם שמים: טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים (אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2013) עמודים 422-423
- ^ עמי סלנט (עורך ראשי), רס"ן גד (גדי) סמוק ז"ל, הילד מהשואה שהפך לטייס קרב ונפל במלחמת יום הכיפורים, באתר ילדים בשואה – מיזם תיעוד
- ^ יורם רומם, אני לוקח, כנרת, זמורה, 2021, עמ' 115-112, מסת"ב 978-965-574-245-9
- ^ מבצע מפצח 22, באתר מרחב אווירי – האתר לתולדות התעופה בישראל
- ^ שמעון גולן, "קנטרה מעניינת את זקנתי" – חוסר תאום בהפעלת חיל האוויר באחד מימי מלחמת יום הכיפורים, צה"ל, אמ"ץ-תוה"ד המחלקה להיסטוריה, דצמבר 2002
- ^ אורי בר יוסף, מלחמה משלו, כנרת זמורה ביתן – דביר, 2021, עמ' 301-298
- ^ חנוך ברטוב, דדו – 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב', תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמוד 271.
- ^ אורי בר יוסף, מלחמה משלו, כנרת זמורה ביתן – דביר, 2021, עמ' 315
- ^ אורי בר יוסף, מלחמה משלו, כנרת זמורה ביתן – דביר, 2021, עמ' 316
- ^ שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן, 2013, עמ' 1088
- ^ 1 2 3 אורי בר יוסף, מלחמה משלו, כנרת זמורה ביתן – דביר, 2021, עמ' 332
- ^ ליה שנל, ארץ קטנה עם כטב"ם, באתר חיל האוויר, 4 באוגוסט 2011
- ^ מאיר פינקל, פיתוח המענה לטילי הקרקע – אוויר ולתקיפת שדות תעופה ממלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, 1973-1970, יסודות גיליון 3, המחלקה להיסטוריה בצה"ל, 2021
- ^ שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן, 2013, עמ' 1133, 1139
