מבצע הנחשול
 | ||||||||||||||
| גרף המראה את השינוי במספר חיילי צבאות ארצות הברית והקואליציה בעיראק לאורך השנים | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת עיראק | ||||||||||||||
| תאריכים | 10 בינואר 2007 – יולי 2008 (כשנה) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | עיראק | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע הנחשול (באנגלית: The Surge; נודע גם בשם Troop Surge), היה חלק ממלחמת עיראק, מבצע צבאי אמריקאי לתגבור הכוחות הצבאיים בעיראק בשנת 2007. המבצע החל על רקע הסלמה מתמשכת במלחמת האזרחים במדינה והתגברות פעילותן של מיליציות אסלאמיסטיות ברחובות הערים בה. רקע נוסף היה התגברות המחלוקות בארצות הברית בנוגע להמשך הנוכחות בעיראק לקראת הבחירות של 2008. האסטרטגיה שעמדה מאחורי המבצע הייתה תוצאה של התייעצויות נרחבות שביצע הנשיא בוש עם גורמים מקצועיים בצבא האמריקאי, בחוגי הממשל האמריקאי ובמכוני מחקר וחוקרים נאו קונסרבטיבים. מי שפיקד בפועל על יישום המבצע היה הגנרל דייוויד פטראוס שמונה לשמש כמפקד הכוח הרב לאומי בעיראק במהלך המבצע.
הרקע למבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצורך בתגבור כוחות בעיראק אחרי כארבע שנים של נוכחות צבאית אמריקנית במדינה ובעיצומה של מלחמת אזרחים, נבע משילוב של סיבות מקומיות-עיראקיות ושל סיבות פנים-אמריקניות. ברחובות עריה של עיראק הוסיפה להשתולל, זו השנה הרביעית ברציפות מלחמת אזרחים אכזרית שאיימה להכשיל את המאמץ האמריקני לכונן מדינה חדשה ויציבה בעיראק. שנת 2006 הייתה השנה שבה נפל מספר הקורבנות הגדול ביותר מאז הפלישה האמריקנית למדינה ובחודשים האחרונים של שנה זו נרשם גידול משמעותי במספר ההרוגים החודשי, לרמות חסרות תקדים.[1] ההסלמה המשמעותית בפעילות האלימה מצד ארגוני הטרור, ובעיקר מצד ארגון אל-קאעדה, העלייה התלולה במספרי האזרחים ההרוגים לצד עלייה במספרי ההרוגים בשורות הצבא האמריקני, אוזלת היד של הרשויות העיראקיות ותחושת ההתרופפות בשליטה האמריקנית על הנעשה במדינה, הובילו כולם להבנה אמריקנית כי יש לחתור להכרעה של ארגוני הטרור ולייצוב המצב בעיראק במטרה לאפשר את נסיגת הכוחות במדינה. תחושה זו לובתה בשיח פנים-אמריקני ער על עצם ההצדקה לנוכחות האמריקנית ארוכת השנים בעיראק ועל הנכונות להמשיך ולהקריב קורבנות לטובת חזון שמראשיתו היה מעורפל ובמציאות של שלהי שנת 2006 היה נראה כמוביל לכישלון. סנאטורים דמוקרטים תבעו להסיג את הכוחות האמריקניים מעיראק ולאור ההסלמה במלחמת האזרחים במדינה ובחירות אמצע הקדנציה שהתקיימו בארצות הברית באותה שנה, הצטרפו לדעתם גם מספר גדל והולך של סנאטורים רפובליקנים.[2]
פיתוח האסטרטגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ו' בוש הוצגו מספר דוחות ותחזיות על מנת להעריך האם ואיך תוביל התערבות צבאית אמריקנית לניצחון הממשל העיראקי על מתנגדיו תוך הצגת התמונה הכוללת ביותר של המצב הצבאי, הכלכלי, החברתי והפוליטי בעיראק. בינואר 2005, הגישה האוניברסיטה לביטחון לאומי לממשל האמריקני תחזית לבחירות העיראקיות המבוססת על תוכנת הניבוי הפוליטי"סנטוריון", במטרה לעזור לממשל לקבוע אילו מבין הסיעות בעיראק יתמכו בבחירות. הדוח קבע כי הגדלת הכוח הצבאי בעיראק תעלה את תחושת הביטחון בקרב אזרחים עיראקים לקיים בחירות דמוקרטיות.[3] כמו כן, הנשיא בוש הסתייע במגוון קבוצות מחקר כדי להבין את הדרך הטובה ביותר להשגת התוצאות המבוקשות. בין היתר, ציין אחד הדוחות כי אין די בהתערבות צבאית לוחמנית גרידא, אלא ההתערבות צריכה להיות מעטפת לצבא העיראקי במלחמתו מול ארגוני הטרור ולא בהכרח פעולות ממשיות של צבא ארצות הברית אל מול אותם ארגונים.[4]
בוש נפגש עם מומחים רבים כדי לקבל את עצתם לגבי פעילות נוספת בעיראק. חלקם היו גנרלים וחלקם אקדמאים, אך לכולם הייתה את אותה הדעה, לא צריך לשלוח עוד חיילים לעיראק. לעומתם, מומחים מובילים מה-CIA העריכו כי דווקא הימצאות כוחות ארצות הברית בשטחי עיראק, היא המפתח ליציבות.[5] בדצמבר של 2006 נפגשו בוש וסגנו דיק צ'ייני עם קציני המטות המשולבים כדי לדון איתם על אפשרויות שונות לגבי ההתנהלות בעיראק. עיקרי הדברים היו חיזוק הצבא העיראקי ומאמץ אמריקני לשיקום כלכלי ופיוס מדיני. הקצינים הבהירו כי התערבות מלחמתית של הצבא האמריקני לא תביא לפתרון אלא רק למשיכת זמן.[6] הגנרל ג'ורג' קייסי, ששימש כמפקד הכוח הרב-לאומי בעיראק סקר את המשך פעילותה של ארצות הברית בעיראק, ועיקרי דבריו היו הגדלת צוותי האימון האמריקניים כדי להכשיר את הצבא העיראקי להילחם בארגוני הטרור ובראשם אל-קאעדה תוך חיזוק הביטחון בגבולות עיראק והגנה על כבישים מהירים ועל צירים חשובים להבטחת מעבר בטוח של הכוחות האמריקניים בתוך המדינה.
רוב היועצים האמריקנים לבוש, הן הצבאיים, הן המדיניים והן האקדמאים סברו כי התועלת העיקרית של הגדלת מספר חיילי הצבא האמריקני במאמץ המלחמתי נגד ארגוני הטרור בעיראק לא תהיה בלחימה במערכה עצמה, אלא יותר בהכשרה ובאימון של צבא עיראק, תוך עזרה כלכלית, פוליטית וחברתית לאזרחים ולממשל העיראקי.[6]
הצגת המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההכרזה על המבצע ונאום מצב האומה 2007
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהכרזה מיוחדת ששודרה בטלוויזיה האמריקנית בתאריך 10 בינואר 2007, הכריז הנשיא בוש על מבצע תגבור הכוחות בעיראק ופירט את יעדיו: "אמריקה תשנה את האסטרטגיה שלה כדי לעזור לעיראקים להוציא לפועל את המבצע שלהם להפסקת האלימות העדתית ולהביא ביטחון לתושבי בגדאד. הדבר ידרוש הגדלה של סדר הכוחות האמריקני במדינה ולכן אישרתי את הצבתם של למעלה מ-20,000 חיילים אמריקנים נוספים בעיראק. רובם המכריע, בהיקף של חמש חטיבות, ייפרסו בבגדאד".[7]
כשבועיים לאחר מכן, בתאריך 23 בינואר, העניק הנשיא בוש את נאום מצב האומה שלו לשנת 2007. בנאומו הסביר בוש את משנתו בדבר המבצע החדש בעיראק, שאותו כינה עדיין "דרך חדשה קדימה בעיראק" (A new way forward in Iraq): "כדי להתקדם לעבר המטרה, על ממשלת עיראק לשים סוף לאלימות העדתית בבירתה, אבל העיראקים עדיין לא מוכנים לעשות זאת בעצמם, אז אנחנו פורסים תגבורת של למעלה מ-20,000 חיילים ונחתים נוספים בעיראק. רובם המכריע יגיע לבגדאד, שם יסייעו לכוחות העיראקים לפנות ולאבטח שכונות, ולשמש כיועצים שישובצו ביחידות צבא עיראק. העיראקים יובילו וכוחותינו יסייעו להם לאבטח את העיר תוך רדיפה אחר המחבלים, המורדים וחוליות המוות המשוטטות. אל מחוז אל-אנבאר, שבו התקבצו מחבלים של אל-קאעדה ושכוחות מקומיים בו החלו להפגין נכונות להילחם בהם, אנחנו שולחים עוד 4,000 נחתים אמריקנים, שקיבלו שקיבלו פקודות למצוא את המחבלים ולחסל אותם. לא גירשנו את אל-קאעדה מהמקלט הבטוח שהיה להם באפגניסטן רק כדי לאפשר להם להקים מקלט בטוח חדש בעיראק החופשית".[8]
תגובה הציבור האמריקני למבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקר שנערך בקרב אזרחי ארצות הברית מצא כי "יש חוסר הסכמה נרחב עם ממשל בוש בנוגע לפתרון המוצע שלו, וגוברת הספקנות שארצות הברית קיבלה את ההחלטה הנכונה ביציאתה למלחמה מלכתחילה".[9] ב-18 בינואר פרסם הלוס אנג'לס טיימס המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית סקר של בלומברג שאמר ש-60% מהנשאלים התנגדו לעלייה בכוחות, 51% רצו שהקונגרס ינסה למנוע מבוש לשלוח חיילים נוספים, ו-65% לא ראו בעין יפה את הטיפול של הנשיא במלחמה. בינתיים, סקר של פוקס ניוז, המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, דיווח כי בין 36% ל-59% מהאמריקנים התנגדו לשליחת חיילים נוספים לעיראק.[10]
יישום המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שינויים בכוח אדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות הכרזת המבצע, החליט ממשל בוש על מספר שינויים בכוח האדם בממשל האמריקני ובמערך הצבאי והמדיני שלו. שינויים אלו נבעו הן מצד בוש עצמו והן מצד בעלי התפקידים הרלוונטיים בממשל האמריקני כאשר לכולם מכנה משותף – חוסר שביעות רצון מתפקודם, ואי התחשבות בדעתם בנושא מבצע "הנחשול".[11] השינויים במערך הצבאי קרו במהלך 2007. המרכזיים שבהם היו - הוספת חטיבות חדשות בעיראק כאשר רוב החטיבות, אלו שהיו ואלו שהתווספו נפרסו מסביב לבגדאד. כמו כן התווספו כ-4,000 נחתים למחוז אל-אנבאר שהיה מזוהה כבסיס התמיכה של אל-קאעדה. עד יולי 2007, אחוז הצבא החיצוני שנפרס בעיראק ובאפגניסטן היה כמעט 30%. כמו כן, אחוז חיל הנחתים בעיראק ואפגניסטן היה 13.5%.[12]
פעולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכנית החלה עם מבצע גדול לאבטחת בגדאד, בשם הקוד מבצע "פַרְד אל-קאנוּן" (מבצע השלטת החוק), שיצא לדרך בפברואר 2007. אולם, רק באמצע יוני 2007, עם הפריסה המלאה של 28,000 החיילים האמריקנים הנוספים, מאמצי הסיכול העיקריים הצליחו לצאת לדרך במלואם.[13] מבצע "רעם פנטום" החל ברחבי עיראק ב-16 ביוני, עם מספר פעולות נגד מורדים במחוזות דיאלא, ואל-אנבאר ובדרום בגדאד.
כמו כן, הלחימה בעיראק השתנתה באופן משמעותי בפיקודו של הגנרל דייוויד פטראוס, גנרל בצבא האמריקני שהיה מפקד הכוח הרב לאומי בעיראק מאז החל תגבור הכוחות במסגרת מבצע "הנחשול" ב-2007.[14] הגישה החדשה יותר ניסתה לרכוש את אמונו של העם העיראקי באמצעות בניית מערכות יחסים, מניעת נפגעים אזרחים והתפשרות עם כמה אויבים לשעבר. האסטרטגיה החדשה הייתה ממוקדת אוכלוסייה בכך שהתמקדה בהגנה על האוכלוסייה במקום בהריגת מורדים. ביישום אסטרטגיה זו, השתמש פטראוס בניסיון שנצבר בעת שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 במוסול בשנת 2003.
כדי ליישם אסטרטגיה זו, רוכזו כוחות באזור בגדאד שאירועי האלימות בה היוו 50% מכלל אירועי האלימות בעיראק. בעוד שבעבר, הכוחות האמריקניים בודדו עצמם מהעיראקים באמצעות שיכון חייליהם בבסיסי הפעלה קדמיים גדולים הרחוקים ממרכזי אוכלוסייה, במהלך המבצע שהו החיילים האמריקנים בקרב האוכלוסייה העיראקית, ופעלו ממוצבי ביטחון משותפים (שכונו Joint Security Stations, או בראשי תיבות JSS, שמוקמו בתוך בגדאד).[15]
שיטה נוספת להשיג שיתוף פעולה הייתה באמצעות תשלום למקומיים, כולל מורדים לשעבר, במטרה שישתפו פעולה עם כוחות הביטחון המקומיים. מורדים סונים לשעבר נשכרו על-ידי הצבא האמריקני כדי להפסיק את שיתוף הפעולה עם אל-קאעדה ולהתחיל להילחם נגדם. התנועה החשובה ביותר במלחמה נגד אל-קעאדה הייתה תנועת ההתעוררות העיראקית (א-סחווה). תנועה זו, שהורכבה מבני שבטים סוניים, הסכימה לתפישׂות האמריקניות, כמו הפחתת האלימות בעיראק באמצעות מיגורו של ארגון אל-קאעידה. האמריקניים כי הדרך הטובה ביותר לנצח את אל-קאעדה בעיראק היא לחפש שותפות עיראקית פנימית, הם החלו לממן ולאמן את תנועת ההתעוררות עד כדי הצלחה היסטורית במחוז אל-אנבאר.[16]
תוצאות המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצב ביטחוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשים הראשונים של המבצע דווקא גברה האלימות ברחובות עיראק. עם זאת, עד סתיו 2007, המצב הביטחוני במדינה השתפר באופן משמעותי. מקרי המוות בשורות צבא ארצות הברית ירדו משיא של 126 הרוגים במאי 2007 ל-23 הרוגים בדצמבר, ובמהלך התקופה שלאחר המבצע (יוני 2008 עד יוני 2011), עמד הממוצע החודשי על פחות מ-11. במאי 2007 נהרגו בלחימה למעלה מ-1,700 אזרחים עיראקים, לעומת כ-500 בדצמבר. מיוני 2008 עד יוני 2011 עמד הממוצע על כ-200 אזרחים עיראקים הרוגים.[17]
ב-10 בספטמבר 2007 הציג הגנרל פטראוס דוח לקונגרס על המצב בעיראק. הוא הגיע למסקנה כי "המטרות הצבאיות של המבצע מושׂגות במידה רבה". הוא הציג כראיה את הירידה העקבית בתקריות ביטחוניות, שאותן ייחס להתקפות שבוצעו נגד אל-קאעדה בעיראק במהלך המבצע. הוא טען כי פעולות של הצבאות האמריקני והעיראקי הפחיתו באופן דרסטי את האלימות העדתית במדינה, אם כי הצהיר שהרווחים לא היו שווים לחלוטין את המחיר. הוא המליץ על נסיגה הדרגתית של כוחות הצבא האמריקני מעיראק במטרה להגיע עד יולי 2008 להיקף הכוחות שלפני ההתפרצות ולבסוף הצהיר כי נסיגה נוספת תהיה "מוקדמת מדי".[18]
בעוד שפטראוס ייחס את המבצע כסיבה לירידה באלימות, ניתן לייחס את הירידה גם לפקודת הפסקת האש שניתנה על-ידי המנהיג הדתי העיראקי מוקתדא א-סדר ב-29 באוגוסט 2007. הוראתו של א-סדר לחדול אש למשך שישה חודשים, הופצה בין נאמניו בעקבות מותם של יותר מ-50 שיעים במהלך הזיארה בערים הקדושות יום קודם לכן.[19]
באוגוסט 2007, ארגון ההגירה הבין-לאומי וארגון הסהר האדום העיראקי ציינו כי עיראקים נוספים ברחו מאז הגדלת הכוחות.[20] ביוני 2008 דיווח משרד ההגנה האמריקני כי "המגמות הביטחוניות, הפוליטיות והכלכליות בעיראק ממשיכות להיות חיוביות; עם זאת, הן נותרות שבריריות, הפיכות ולא אחידות".[21]
מערכת פוליטית וכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משרד חובת הדיווח של ממשלת ארצות הברית (GAO) דיווח ב-2 בספטמבר 2007 שממשלת עיראק עמדה רק בשלושה מתוך שמונה עשר הקריטריונים שקבע הקונגרס האמריקני ביוני 2006. דוח נוסף של GAO קבע שממשלת עיראק לא עמדה ב-11 מתוך 18 הקריטריונים נכון ל-30 באוגוסט 2007. ב-14 בספטמבר, סקר הבית הלבן דיווח על התקדמות "משביעת רצון" ב-9 מתוך 18 הקריטריונים.[22] כמו כן, בדוח של שגרירות ארצות הברית בבגדאד, שניתן לקונגרס במאי 2008 ופורסם ב-1 ביולי, נאמר כי ממשלת עיראק עמדה ב-15 מתוך 18 הקריטריונים הפוליטיים שנקבעו לה. ה"ניו יורק טיימס" הצהיר ב-13 במאי כי "נראה שאף אחד בוושינגטון לא מסכים לגבי המשמעות של התקדמות בפועל, או איך בדיוק יש למדוד התקדמות כזאת".[23]
סיום המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסקר דעת קבל שערך מכון המחקר גאלופ בפברואר 2008 נמצא שאף על פי שכ-60% מהאמריקנים סבורים שהמלחמה בעיראק הייתה טעות מיסודה, 43% מהאמריקנים סבורים שמבצע "הנחשול" שיפר את המצב בעיראק.[24] אלא שהצלחה זו בדעת הקהל האמריקנית, שרק חודשים קודם לכן הייתה מסויגת בהרבה באשר להצלחת הכוחות האמריקניים במלחמה בעיראק, רק חידדה את השיח הפנים-אמריקני באשר לעתיד הישארות הכוחות האמריקנים במדינה. שיח זה הואץ במידה רבה בשל הבחירות לנשיאות בארצות הברית, שהמשך המלחמה בעיראק ושהות הכוחות האמריקניים בה הפכו לסוגיה המרכזית בהן. הסנאטור ברק אובמה, שהסתמן כמועמד המוביל במערכת הבחירות, ביקר בעיראק ביולי 2008 כחלק מקמפיין הבחירות שלו ובמהלך הביקור הדגיש ביתר שאת את קריאתו להוצאת כל הכוחות האמריקניים מן המדינה.[25] במקביל לביקורו של אובמה בעיראק, פרסם דובר הצבא האמריקני הודעה ב-22 ביולי 2008 שלפיה מבצע "הנחשול" הגיע לסיומו ושחמש החטיבות הנוספות שתגברו את הכוחות בעיראק עזבו את המדינה, על אף שסדר הכוחות האמריקניים במדינה נותר גבוה בלמעלה מ-10,000 חיילים מזה שהיה לפני הכרזת הנשיא בוש על פתיחת המבצע, כשנה וחצי קודם לכן.[26]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Iraq Body Count database, Iraq Body Count (באנגלית)
- ^ David D. Kirkpatrick and Adam Nagourney, In an Election Year, a Shift in Public Opinion on the War, New York Times, 27 במרץ 2006 (באנגלית)
- ^ Scott Michaelsen, Paine, Albert Bigelow, Oxford University Press, 1999, American National Biography Online. (באנגלית)
- ^ Jason S. Page, Boildown Study on Supernatant Liquid Retrieved from AW-106 in December 2012, Office of Scientific and Technical Information, 1 במאי 2013 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ ABC News/Washington Post Bush Iraq Speech Poll, January 2007, ICPSR Data Holdings, 2009-04-10
- ^ 1 2 JOINT CHIEFS OF STAFF WASHINGTON DC, National Military Strategic Plan for the War on Terrorism, 2006-02-01
- ^ President's Address to the Nation, The White House, 10 בינואר 2007
- ^ Gerhard Peters, The State of the Union Address and the Rise of Rhetorical Leadership, 2300 N Street, NW, Suite 800, Washington DC 20037 United States: CQ Press, 2007, עמ' 1–12
- ^ madre-news-madre-talking-points-seven-reasons-to-oppose-a-troop-surge-in-afghanistan-apr-2-2009-2pp, Human Rights Documents online
- ^ FOXNews.com - FOX News Poll: Most Think Troop Surge Is Bush’s Last Chance in Iraq - Polls | AP Polls | Gallup Poll | Opinion Polls, web.archive.org, 2008-05-11
- ^ Byung-kwon Son and Young-eun Jeong, The Bush Administration's Decision to Increase Factions in Iraq: Focusing on President Bush's Beliefs and Bureaucratic Politics, Dispute Resolution Research 8 (3), 2010, עמ' 87-117 doi: 10.16958/drsr.2010.8.3.87
- ^ Marine Corps University > Research > Marine Corps History Division > Research Tools/Facts and Figures > Chronologies of the Marine Corps > Global War on Terrorism: 2001-2008, www.usmcu.edu
- ^ Mnf-iraq.com, "Multi-National Force — Iraq — MNC-I conducts Operation Phantom Thunder", 19 ביוני 2007 (ארכיון)
- ^ Oliver Read, New U.S. Counterinsurgency Tactics Face Challenges Ahead, PBS NewsHour, 26 בינואר 2007 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ David Kilcullen, The accidental guerrilla : fighting small wars in the midst of a big one, Oxford: Oxford University Press, 2009, ISBN 978-0-19-970956-4
- ^ Watheq Al-Hashemy, Sterling Jensen, Challenges Facing Iraqi-Gulf Relations And How to Overcome Them, Middle East Policy 25, 2018-12, עמ' 41–48 doi: 10.1111/mepo.12375
- ^ Stephen Biddle, Jeffrey A. Friedman, Jacob N. Shapiro, Testing the Surge: Why Did Violence Decline in Iraq in 2007?, International Security 37, 2012-07, עמ' 7–40 doi: 10.1162/isec_a_00087
- ^ Report to Congress on the Situation in Iraq by General David H. Petraeus, Commander, Multi-National Force - Iraq, September 10-11, 2007, BrillOnline Primary Sources, 2007 (באנגלית)
- ^ Moqtada al-Sadr announces ceasefire in Iraq - Telegraph, web.archive.org, 2007-11-07
- ^ Glanz, James, "More Iraqis Said to Flee Since Troop Increase". New York Times. Iraq., 2007-09-15
- ^ Measuring Stability and Security in Iraq, defenselink.mil, 13 ביוני 2008 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Benchmark Assessment Report, web.archive.org, 14 בספטמבר 2007 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Stolberg, Sheryl Gay, "Iraq – Congress – Republicans – Democrats – George Bush", New York Times., 13 May 2007
- ^ Ken Dilanian, Progress in Iraq reshapes debate over war, USA Today, 17 בפברואר 2008 (באנגלית)
- ^ In Iraq, Obama earns support for pullout plan, NBC News, 22 ביולי 2008 (באנגלית)
- ^ Tim Cocks, U.S. military says Iraq troop "surge" has ended, Reuters, 22 ביולי 2008 (באנגלית)