לימודי מזרח אסיה
לימודי מזרח אסיה הם תחום מחקר ולימוד אקדמי רב-תחומי המקדם הבנה רחבה של מזרח אסיה בעבר ובהווה. התחום כולל חקר תרבות האזור, השפות, ההיסטוריה והמוסדות הפוליטיים של האזור. לימודי מזרח אסיה ממוקמים בתחום הרחב יותר של לימודי אסיה והם בינתחומיים באופיים, המשלבים אלמנטים של מדעי החברה (אנתרופולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה, פוליטיקה ועוד) ומדעי הרוח (ספרות, היסטוריה, אמנות, קולנוע, מוזיקה וכו'). התחום מעודד חוקרים מדיסציפלינות מגוונות להחלפת רעיונות בהתייחסות לחוויה במזרח אסיה ולחוויה של מזרח אסיה בעולם. בנוסף, התחום מעודד חוקרים לחנך אחרים להבנה עמוקה יותר של כל מה שהוא מזרח אסיה, ולקדם אינטגרציה אנושית ברחבי העולם.
חוגים ללימודי מזרח אסיה פועלים באוניברסיטאות רבות בעולם, וכתבי עת מדעיים אחדים מוקדשים לתחום. בישראל מתקיימים לימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים,[1] באוניברסיטת תל אביב,[2] באוניברסיטת בר-אילן,[3] באוניברסיטת חיפה[4] ובמכללה האקדמית תל-חי.[5]
תחומי משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לימודי סין: תת-תחום המוקדש לסין, היסטוריה של סין, תרבות סינית, ספרות סינית ושפות סיניות.
- לימודי יפן: תת-תחום המוקדש ליפן, תרבות יפן, היסטוריה של יפן, ספרות יפנית והשפה היפנית. ייסוד האגודה האסיאתית של יפן (אנ') ביוקוהמה בשנת 1872 היה אירוע חשוב בפיתוח לימודי יפן כדיסציפלינה אקדמית.
- לימודי קוריאה: תת-תחום המוקדש לקוריאה, תרבות קוריאה, היסטוריה של קוריאה, ספרות קוריאנית והשפה הקוריאנית. המונח לימודי קוריאה החל לשמש לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך לא השיג התייחסות נרחבת עד שקוריאה הדרומית עלתה לבולטות כלכלית בשנות ה-70. בשנת 1991 הקימה ממשלת דרום קוריאה את קרן קוריאה לקידום לימודי קוריאה.
- לימודי מונגוליה: תת-תחום המוקדש למונגוליה, תרבות מונגולית, ספרות מונגולית והשפה המונגולית. לימודי מונגוליה מוצגים גם כתת-תחום של חקר אסיה הפנימית (בניגוד למזרח אסיה). המרכז האמריקאי ללימודי מונגוליה (אנ') נוסד ב-2002.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, כחלק מההתנגדות למלחמת וייטנאם בשנות ה-60, סגל צעיר וסטודנטים לתארים מתקדמים מתחו ביקורת על התחום שאותו ראו כאימפריאליזם אמריקאי. בפרט, ועדת חוקרי אסיה (אנ') דנה ופרסמה גישות חלופיות שאינן מרוכזות בארצות הברית או ממומנות, כפי שהיו תוכניות אמריקאיות רבות, על ידי הממשלה האמריקאית או קרנות גדולות.
בעשורים הבאים, מבקרים רבים קיבלו השראה מספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם" משנת 1978, בעוד שאחרים, שכתבו מנקודת המבט של מדעי החברה הכמותיים או התאורטיים, ראו בלימודי שטח בכלל ובמחקרי מזרח אסיה בפרט כלימודים אמורפיים חסרם קפדנות.[6]
ביקורות עלו גם מנקודות אחרות בספקטרום הפוליטי. רמון ה. מאיירס ותומס א. מצגר, שני חוקרים המבוססים במכון הובר (אנ') השמרני בדרך כלל, טענו כי "פרדיגמת ה'מהפכה' מאפילה יותר ויותר על פרדיגמת ה'מודרניזציה'" ו"הכשל הזה הפך לאינטגרלי בחלק גדול מהכתיבה על ההיסטוריה הסינית המודרנית", תוך הכפשה או התעלמות מגורמים אחרים בהיסטוריה של סין המודרנית.[7]
באירופה, חוקרים בולטים של לימודי מזרח אסיה קיבלו מזמן משרות פרופסור באוניברסיטאות בולטות בבריטניה, גרמניה, הולנד, צרפת ואיטליה, בעוד שפרסומים אחרונים מראים גם כי "מדינות נורדיות מציעות כמה תרומות ייחודיות בתחום לימודי מזרח אסיה."[8]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לימודי אסיה, באתר של האוניברסיטה העברית בירושלים
- ^ החוג ללימודי מזרח אסיה, באתר של אוניברסיטת תל אביב
- ^ למה אסיה? - לימודי אסיה בבר אילן, באתר של אוניברסיטת בר-אילן
- ^ החוג ללימודי אסיה, באתר של אוניברסיטת חיפה
- ^ לימודי מזרח אסיה באקדמית תל-חי, באתר של המכללה האקדמית תל-חי
- ^ Judith Farquhar, James Hevia, Culture and Postwar American Historiography of China, positions 1.2 (1993): 486-525;
Andrew Gordon, Rethinking Area Studies, Once More, The Journal of Japanese Studies, Summer 2004, pp. 417-429., in JSTOR - ^ Ramon H. Myers & Thomas A. Metzger, Sinological Shadows: The State of Modern China Studies in the United States, The Washington Quarterly (Spring 1980): 87-114, quote at p. 89
- ^ Hebert, David (2018). International Perspectives on Translation, Education, and Innovation in Japanese and Korean Societies. New York: Springer. ISBN 9783319684321, p.13
