לותאל

לותאל
લોથલ

מערכת הניקוז של לותאל
היסטוריה
תרבויות	תרבות עמק האינדוס
נבנה	2400 לפנה״ס
סוג	יישוב
אתר ארכאולוגי
מצב	הריסות
גישה לציבור	כן
מיקום
מדינה
מיקום	גוג'ראט, הודו
קואורדינטות	22°31′17″N 72°14′58″E
(למפת הודו מוגדלת)   ניו דלהי מומבאי קולקטה היידראבאד בנגלור אחמדאבאד צ'נאי סוראט פונה ג'איפור לאקנאו קאנפור נאגפור פטנה לודהיאנה טריוונדרום פורט בלייר פקיסטן אפגנ. הרפובליקה העממית של סין נפאל בהו. בנג. מיאנמר ת. ס"ל מפרץ בנגל הים הערבי האוקיינוס ההודי לותאל (למפת הודו רגילה)   ניו דלהי מומבאי קולקטה היידראבאד בנגלור אחמדאבאד צ'נאי סוראט פונה ג'איפור לאקנאו קאנפור נאגפור פטנה לודהיאנה טריוונדרום פורט בלייר פקיסטן אפגנ. הרפובליקה העממית של סין נפאל בהו. בנג. מיאנמר ת. ס"ל מפרץ בנגל הים הערבי האוקיינוס ההודי לותאל (למפת גוג'ראט רגילה)   גנדינגאר אחמדאבאד לותאל (למפת גוג'ראט מוגדלת)   גנדינגאר אחמדאבאד לותאל

היקף האתרים העיקריים של תרבות עמק האינדוס.

מצפון-מערב ללותאל שוכן חצי האי קוץ', שהיה חלק מהים הערבי עד לאחרונה ממש בהיסטוריה. בשל כך, וקרבתו של מפרץ חמבט, איפשר הנהר של לותאל גישה ישירה לנתיבי בים. אף על פי שכעת אין לה קשר לים, הטופוגרפיה והגאולוגיה של לוטל משקפות את עברה הימי.

תוכנית העיירה

כלי חרס מלותאל

הבאר העתיקה בלותאל

מבנה שירותים-אמבטיה בלותאל

האתר הארכאולוגי של לותאל

המחסן של לותאל

קבר כפול בלותאל

חותמות מלותאל

המוזיאון הארכאולוגי של לותאל, העתק של חותם.

שברי חרס אדומים מלותאל

באר מים המרכזית בלותאל

המספנה, עם פתח תעלה המאפשר למים לזרום לנהר, ובכך לשמור על מפלס מים יציב.

שרידי הכניסה לתעלה, בנויים בלבנים שרופות.

שרידי העיר התחתית

גוש לבנים שהונח בתעלת הניקוז הראשית ובו ארבעה חורים, בהם הותקנה הרשת לסינון פסולת מוצקה

לותאל (בגוג'ראטית: લોથલ) הוא אתר ארכאולוגי השוכן באזור בהאל (Bhāl region) במדינת גוג'ראט בהודו. באתר, מצויים שרידי העיר הדרומית ביותר של תרבות עמק האינדוס הקדומה. בניית העיר החלה לפני כ-4,200 שנה. האתר התגלה בשנת 1954, ונחפר בין 13 בפברואר 1955 ל-19 במאי 1960 על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו (בראשי תיבות: ASI), הסוכנות הממשלתית ההודית הרשמית לשימור מונומנטים עתיקים. לטענת ה-ASI, היה בלותאל המזח הקדום ביותר הידוע בעולם, שחיבר את העיר לערוץ הקדום של נהר הסברמטי בנתיב הסחר בין ערי ההאראפה בסינד ובחצי האי סאוראשטרה , כאשר מדבר קוץ' של ימינו היה חלק מהים הערבי. עם זאת, ארכאולוגים אחרים קראו תיגר על פרשנות זו, והם טענו כי לותאל הייתה עיירה קטנה יחסית, וכי ה"מזח" היה למעשה מאגר מי השקיה. המחלוקת נפתרה לבסוף כאשר מדענים מהמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה בגואה גילו במקום חוריריות (מיקרו-מאובנים ימיים), מלח וגבישי גבס במערך מלבני, המעידים בבירור כי מי ים מילאו פעם את המבנה. לותאל היה מרכז סחר חיוני ומשגשג בימי קדם של חרוזים, אבני חן וקישוטים יקרי ערך שהגיע לפינות הרחוקות של מערב אסיה ואפריקה. הטכניקות והכלים שהם היו החלוצים בפיתוחם, בייצור חרוזים ובמטלורגיה, עמדו במבחן הזמן כבר למעלה מ-4,000 שנה.

לותאל שוכנת בסמוך לכפר סרגוואלה (Saragwala) במחוז אחמדאבאד . האתר שוכן שישה קילומטרים דרומית-מזרחית לתחנת הרכבת לותאל-בהורקי בקו הרכבת אחמדאבאד-בהוונגאר . האתר מחובר גם בדרכים סלולות לערים אחמדאבאד (85 קילומטרים), בהוונגאר, ראג'קוט ודולקה . הערים הקרובות ביותר הן דולקה ובגודארה (Bagodara). לאחר חידוש החפירות בשנת 1961, חשפו הארכאולוגים תעלות שנחפרו במדרונות הצפוניים, המזרחיים והמערביים של התל, את הערוצים הנכנסים ואת הנולה (nullah, "נקיק", או "גיא") המחברת בין המזח לנהר. הממצאים כוללים: תל, עיירה, שוק ומזח. בסמוך לשטחים שנחפרו ניצב המוזיאון הארכאולוגי בו מוצגים כמה מהאוספים הבולטים ביותר של עתיקות מתקופת תרבות עמק האינדוס בהודו.

אתר לותאל הועמד לבחירה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

ארכאולוגיה

כאשר הודו הבריטית חולקה בשנת 1947, מרבית אתרי תרבות האינדוס, כולל מואנג'ודארו והאראפה, נכללו בפקיסטן. הסקר הארכאולוגי של הודו ערך תוכנית חדשה לחקירה וחפירה. אתרים רבים התגלו בצפון-מערב הודו. בשנים 1954–1958 נחפרו יותר מ-50 אתרים במחוז קוץ' (בעיקר דולאווירה) ובחצי האי סאוראשטרה, והרחיבו את גבולות הציוויליזציה של האראפה ב-500 קילומטרים עד לנהר קים, שם אתר בהגאטרב (Bhagatrav) נגיש לעמקי הנהרות נרמדה וטפטי . לותאל נמצאת 670 קילומטרים ממואנג'ודארו, שבסינד.

המשמעות של השם לותאל (הלחם של המילים "לות" ו"תאל") בגוג'ראטית הוא "תל המתים", ושם זה אינו יוצא דופן, שכן פירוש שמה של העיר מואנג'ודארו בסינדית זהה. אנשים בכפרים הסמוכים ללותאל ידעו על קיומה של עיירה עתיקה ושרידי אנוש. עוד בשנת 1850, יכלו סירות להפליג עד לתל. בשנת 1942 נשלח עץ מבארוץ' לסרגוואלה דרך התל. נחל שהתמלא בסחף המחבר את בולאד (Bholad) המודרנית עם לותאל וסרגוואלה מייצג את ערוץ הזרימה העתיק של נהר או של נחל.

היו השערות שהצביעו על כך שבשל ממדיה הקטנים יחסית של העיר הראשית, לותאל כלל לא הייתה יישוב גדול, וה"מזח" שלה הייתה אולי מאגר מי השקיה. עם זאת, ה-ASI וארכאולוגים אחרים טוענים כי העיר הייתה חלק ממערכת נהרות מרכזית בדרך המסחר של העמים הקדומים מסינד לסאורשטרה בגוג'ראט. לותאל סיפקה את אוסף העתיקות הגדול ביותר בארכאולוגיה של הודו המודרנית. זהו למעשה אתר תרבות אחד - עדות לתרבות האראפה על כל גווניה. קיימת גם תרבות של כלים אדומים מקומיים מקבוצת הנציצים, שמשערים שהיא אוטוכתונית וקדם-האראפה. בחפירות זוהו שתי תקופות משנה של תרבות האראפה: תת-התקופה הראשונה (בין 2400 ל-1900 לפנה"ס) זהה לתרבות המשגשגת של האראפה ומואנג'ודארו.

גם לאחר שמרכז תרבות עמק האינדוס בהאראפה ובמואנג'ודארו הלך ודעך, נראה כי לותאל לא רק שרדה, אלא שגשגה במשך שנים רבות. האיומים המתמידים עליה – שיטפונות וסופות טרופיות - גרמו להרס עצום, שערער את יציבות התרבות ובסופו של דבר הביאו עליה את סופה. ניתוח טופוגרפי מראה גם סימנים כי בערך בזמן שהעיר ננטשה סבל האזור מבצורת או מגשמי מונסון חלשים. לכן הסיבה לנטישת העיר עשויה להיות שינויים באקלים כמו גם אסונות טבע, כפי שמראים הרישומים המגנטיים הסביבתיים. לותאל הוקמה על תלולית שהייתה ביצה מלוחה שהוצפה על ידי גאות. חישה מרחוק ומחקרים טופוגרפיים שפורסמו על ידי מדענים הודים בכתב העת של איחוד הגאופיזיקאים ההודיים בשנת 2004 חשפו נהר קדום ומתפתל הסמוך ללותאל, באורך 30 קילומטרים על פי תצלום לוויין - הרחבה עתיקה של ערוץ הנהר הצפוני של נהר בהוגאבו (Bhogavo). רוחב קטן יותר של הערוצים (10–300 מטרים) בחלק העליון בהשוואה לחלק התחתון (1.2–1.6 קילומטרים) מעידים על קיומה של השפעה חזקה של הגאות על העיר - מי הגאות החודרים עד ומעבר לעיר. מעיינות במעלה הזרם של נהר זה סיפקו מקור מתאים למים מתוקים לתושבים.

תוכנית העיר

שיטפון השמיד את יסודות הכפר המקורי (בערך 2350 לפנה"ס). בני תרבות האראפה שבסיסם סביב לותאל ומאזור סינד ניצלו הזדמנות זו כדי להרחיב את התיישבותם וליצור עיירה מתוכננת על פי המתאר של הערים הגדולות יותר בעמק האינדוס. מתכנני לותאל עסקו בשאלה איך להגן על האזור מפני שיטפונות חוזרים ונשנים. העיירה חולקה לבלוקים של פלטפורמות של לבנים מיובשות בשמש בגובה 1–2 מטר, שכל אחת מהן משרתת 20–30 בתים הבנויים מקירות עבים מבוץ ולבנים. העיירה חולקה למבצר, או לאקרופוליס ולעיר תחתונה. שליטי העיירה התגוררו באקרופוליס, שבו היו בתי מרחץ מרוצפים, ניקוז תת-קרקעי ועילי (שנבנו מלבנים שנשרפו בתנור) ובאר למי שתייה. העיר התחתית חולקה לשני מגזרים. רחוב מרכזי בכיוון צפון-דרום היה אזור המסחר העיקרי. בשוליו היו חנויות של סוחרים ובעלי מלאכה. אזור המגורים היה ממוקם משני צידי השוק. העיר התחתית הוגדלה מעת לעת בשנות השגשוג של לותאל.

המהנדסים של לותאל העניקו עדיפות גבוהה ליצירת מספנה ומחסן שישרתו את הסחר הימי. אף על פי שהקונצנזוס בקרב מרבית הארכאולוגים מזהה מבנה זה כ"מספנה", הועלתה גם השערה כי בגלל הממדים הקטנים, שהאגן זה יכול להיות בפועל מכל למי השקיה ותעלה. המזח הוקם בשוליים המזרחיים של העיירה ונחשב על ידי ארכאולוגים כהישג הנדסי מהמדרגה הגבוהה ביותר. הוא היה ממוקם הרחק מהזרם הראשי של הנהר כדי למנוע סתימה בשל סחף, אך סיפק גישה לספינות גם בגאות. המחסן הוקם בסמוך לאקרופוליס על בימת לבני בוץ בגובה 3.5 מטר. כך יכלו השליטים לפקח על הפעילות על המזח והמחסן בו זמנית. מה שאפשר תנועת מטען היה רציף ימי מלבני בוץ באורך 220 מטר, שנבנה על הזרוע המערבית של המזח, עם רמפה המובילה למחסן. מול המחסן היה מבנה ציבורי חשוב שמבנה העל שלו נעלם לחלוטין. לאורך כל תקופתה נאלצה העיר להתגבר על לא מעט שיטפונות וסופות. החומות ההיקפיות של העיירה והרציף תוחזקו ביעילות. בנייתה המחודשת של העיירה הבטיחה את צמיחתו ואת שגשוגו של המסחר. עם זאת, עם השגשוג המתגבר, לא הצליחו אנשי לותאל לשמור על חומותיהם ומתקני העגינה, אולי עקב ביטחון מופרז במערכות ההגנה שלהם. שיטפון בעוצמה בינונית בשנת 2050 לפני הספירה חשף כמה חולשות קשות במבנה, אך הבעיות לא טופלו כראוי.

כל הבנייה נעשתה מלבנים שרופות באש, טיט, סיד וחול ולא על ידי לבנים שהתייבשו בשמש שכן הלבנים עדיין שלמות לאחר 4,000 שנה ועדיין מחוברות זו לזו במלט.

כלכלה ותרבות עירונית

הארגון האחיד של העיירה ומוסדותיה מעיד על כך שבני תרבות ההאראפה היו אנשים ממושמעים מאוד. תפקידי המסחר והמנהלה בוצעו על פי הסטנדרטים שנקבעו. המנהל העירוני היה קפדני - רוחב רוב הרחובות נותר זהה לאורך זמן רב, ולא נבנו מבנים שפלשו מעבר לתכנון המקורי. בעלי בתים החזיקו בור ספיגה או תא איסוף לפסולת מוצקה על מנת למנוע סתימה של ניקוזי העיר. ניקוזים, פתחי ביוב ובורות שופכין שומרו על ניקיון העיר ושפכו את הפסולת לנהר, שנשטף בזמן הגאות. לותאל הייתה חלוצה בסגנון חדש של אמנות וציור של תרבות ההארפה. הגישות החדשות כללו תיאורים מציאותיים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית. כלי מתכת, זהב ותכשיטים וקישוטים מעוצבים בטוב טעם מעידים על התרבות והשגשוג של תושבי לותאל.

רוב הציוד שלהם: כלים ממתכת, משקולות, מידות, חותמות, כלי חרס וקישוטים היו בסטנדרט ובאיכות האחידים שנמצאו ברחבי תרבות עמק האינדוס. לותאל היה מרכז סחר ראשי, שייבא חומרי גלם בכמות גדולה כמו נחושת, צור ואבנים יקרות למחצה ממואנג'ודארו והאראפה, והפצה המונית לכפרים ולעיירות פנימיות. הוא ייצר גם כמויות גדולות של גרזני ברונזה, קרסים לדיג, אזמלים, חניתות וקישוטים. לותאל ייצאה את חרוזיה, אבני חן, שנהב וקונכיות. תעשיית להבי האבן סיפקה את הצרכים הביתיים - צור משובח יובא מעמק לרקנה או מביג'פור בקרנאטקה המודרנית. בהגטרב סיפקה אבנים יקרות למחצה ואילו קונכיות של Turbinella pyrum הגיעו מדולאווירה ובית דווארקה . רשת סחר אינטנסיבית זו העניקה לתושבים שגשוג רב. הרשת התפרשה מעבר לגבולות התרבות אל מצרים העתיקה, בחריין ושומר. אחת העדויות למסחר בלותאל היא גילוי חותמות אופייניות למפרץ הפרסי, חותם כפתורים עגול.

התפתחות אדריכלית

בעוד הוויכוח הרחב יותר על סופה תרבות עמק האינדוס נמשך, נראה כי ראיות ארכאולוגיות שנאספו על ידי ה-ASI מצביעות על אסונות טבע, במיוחד שיטפונות וסופות כמקור נפילתה של לותאל. שיטפון עוצמתי כיסה את העיירה והרס את מרבית הבתים, כשהקירות והרציפים ניזוקו קשות. האקרופוליס יושר (2000–1900 לפני הספירה), ואוכלס על ידי סוחרים פשוטים ובתים מאולתרים שזה עתה נבנו. התוצאה הגרועה ביותר הייתה השינוי בנתיב הנהר, מה שגרם לניתוק הגישה לספינות ולעגינה. התושבים בנו מפרצון חדש אך רדוד כדי לחבר את התעלה לרציף לשם מעבר של ספינות קטנות לאגן. ספינות גדולות עגנו במרחק. בתים נבנו מחדש, אך ללא סילוק ההריסות מהשיטפונות, הם היו באיכות ירודה וחשופים לנזקים נוספים. הניקוז הציבורי הוחלף בבורות ספיגה.

האזרחים לא פלשו לשטחים של שכניהם ובנו מחדש בתי מרחץ ציבוריים. עם זאת, המחסור בממשלה מסודרת וללא גורם חיצוני או ממשל מרכזי, לא ניתן היה לתקן או לתחזק את העבודות הציבוריות כראוי. המחסן שנפגע קשות מעולם לא תוקן כראוי, והסחורות אוחסנו מתחת לחופות עץ ונחשפו לשיטפונות ושריפות. כלכלת העיירה השתנתה. היקפי הסחר הצטמצמו מאוד, אם כי לא באופן קטסטרופלי, והמשאבים היו זמינים בכמויות נמוכות יותר. עסקים עצמאיים התמוטטו, ואפשרו למערכת של מפעלים ממוקדים בסחר להתפתח ובמקום עבדו מאות בעלי מלאכה אצל אותו ספק וממן. במפעל החרוזים היו עשרה חדרי מגורים וחצר גדולה במקום העבודה. בבית המלאכה של כלי הנחושת היו חמישה תנורים ואגנים מרוצפים כדי לאפשר למספר בעלי מלאכה לעבוד.

ההידרדרות בשגשוג של העיירה, מיעוט המשאבים והניהול הלקוי הגבירו את מצוקת האנשים שכבר סבלו מהשיטפונות ומהסופות החוזרים ונשנים. מליחות גוברת של הקרקע הפכו את הארץ לעוינת לכל צורות החיים, כולל היבולים. עדות לכך הייתה בערים הסמוכות רנגפור , רוז'די , רופנאגר והאראפה בחבל פנג'אב, מואנג'ודארו וצ'אנודארו בסינד. שיטפון אדיר (בערך 1900 לפנה"ס) הרס לחלוטין את העיירה המדולדלת בבת אחת. ניתוח ארכאולוגי מראה כי האגן והרציף התמלאו בסחף והריסות, והבניינים נהרסו עד היסוד. השיטפון השפיע על כל אזור סאוראשטרה, סינד ודרום גוג'ראט, והשפיע על החלקים העליונים של נהר האינדוס וסוטלג' , שם נשטפו לגמרי עשרות כפרים ועיירות. האוכלוסייה ברחה לאזורים הפנימיים.

תרבות האראפה מאוחרת

עדויות ארכאולוגיות מראות כי האתר המשיך להיות מיושב, אם כי על ידי אוכלוסייה קטנה בהרבה ללא השפעות עירוניות. מעט האנשים שחזרו ללותאל לא יכלו לשחזר ולתקן את עירם, אך במפתיע נשארו ושימרו מסורות דתיות, התגוררו בבתים רעועים ובקתות קנים. על היותם בני תרבות האראפה מעידים הניתוחים של שרידיהם בבית הקברות. בעוד שהמסחר והמשאבים של העיר נעלמו כמעט לגמרי, האנשים שמרו על מספר מאפיינים של האראפה בכתיבה, כלי חרס וכלים. בערך בזמן זה תיעדו הארכאולוגים של ה-ASI תנועה המונית של פליטים מפנג'אב וסינד לסאורשטרה ולעמק הנהר סרסוואטי (1900–1700 לפני הספירה). מאות יישובים פשוטים יוחסו לתושבים אלו זה כתרבות האראפה המאוחרת, תרבות כפרית לחלוטין המאופיינת באנאלפביתיות מתגברת, כלכלה פחות מורכבת, ממשל פשטני ועוני. אף על פי שחותמות אינדוס יצאו מכלל שימוש, המשיכה לפעול מערכת המשקולות על בסיס 8.573 גרם.

ציוויליזציה

תושבי לותאל תרמו תרומות משמעותיות ולעיתים קרובות ייחודיות לתרבות האנושית בעידן תרבות עמק האינדוס, בתחומי תכנון ערים, אמנות, אדריכלות, מדע, הנדסה, כלי חרס ודת. עבודתם במטלורגיה, חותמות, חרוזים ותכשיטים היו הבסיס לשגשוגם.

מדע והנדסה

אובייקט עבה דמוי טבעת שנמצא עם ארבעה חריצים כל אחד בשני שוליים שימש מצפן למדידת זוויות על משטחים מישוריים כגון יישור בתים, כבישים או סקרי קרקע. הארכאולוג ס.ר. ראו (S.R. Rao) גם משער כי הוא יכול היה לתפקד כמכשיר למדידת זוויות ואולי למיקום הכוכבים ובכך לניווט כמו סקסטנט. בלותאל התגלה אחד משלושה מאזני מדידה משולבים וליניאריים (שני האחרים התגלו בהאראפה ובמואנג'ודארו). במאזנים משנהב מלותאל יש את החלוקות העשרוניות הקטנות ביותר הידועות בתרבות האינדוס. המאזניים הם בעובי 6 מילימטרים, רוחב 15 מילימטרים והאורך הזמין הוא 128 מילימטרים, אך רק 27 דרגות נראות מעל 46 מילימטרים, והמרחק בין הקווים הוא 1.70 מילימטרים (הגודל הקטן מציין שימוש למטרות במשקל קטן). סך כל עשרה קווים מלותאל הוא קירוב למידה אנגולה (angula) בטקסט הקדום בסנסקריט הקרוי ארתשסטרה . בעלי המלאכה בלותאל דאגו להבטיח עמידות ודיוק של משקולות אבן על ידי הקהת קצוות לפני ליטוש.

עבור מערכת הניקוז הנודעת שלהם, סיפקו המהנדסים של לותאל גגות מחוזקים בזיזים, וגג של לבנים שנשרפו בתנור מעל פני הלבנים של הרציף בו הביוב נכנס לבור הספיגה. מסכי עץ שהוחדרו בחריצים בקירות הניקוז הצדדיים עצרו פסולת מוצקה. הבאר בנויה מלבנים רדיאליות, בקוטר 2.4 מטר ועומק 6.7 מטר. הייתה בה רשת של ניקוז תת-קרקעי, תאי שקיעה של סחף ובורות ספיגה, ותאי פיקוח על פסולת מוצקה. היקף הניקוז סיפק לארכאולוגים רמזים רבים לגבי מתווה הרחובות, ארגון המגורים ובתי המרחץ. בממוצע, היה קוטר הביוב הראשי 20–46 סנטימטרים כשהממדים החיצוניים היו 86 × 68 × 33 סנטימטרים. יצרני הלבנים של לותאל השתמשו בגישה הגיונית בייצור לבנים, שתוכננו בזהירות ביחס לעובי המבנים. הם שימשו כשתי וערב באותן שכבות ובשכבות חלופיות. ארכאולוגים מעריכים כי ברוב המקרים הלבנים היו ביחס 1: 0.5: 0.25 משלושה צדדים, במידות שהיו כפולות שלמות של דרגות גדולות בסולם לותאלי של 25 מילימטרים.

דת ומנהגי קבורה

תושבי לותאל סגדו לאל האש, שמשערים כי הוא האלוהות בעלת הקרניים המתוארת על חותמות, דבר שמעיד גם על ידי נוכחותם של מזבחות אש פרטיים וציבוריים, בהן כנראה נערכו טקסים דתיים. הארכאולוגים גילו תליוני זהב, אפר חרוך של גושי טרקוטה וכלי חרס, שרידי בקר, חרוזים וסימנים אחרים שעשויים להעיד על נוהג הקרבת קורבן הגוואמיאנה (Gavamayana), הקשורים לדת הוודית העתיקה . יש עדויות גם לסגידה לבעלי חיים, אך לא לסגידה לאלה האם שקיימת בערים אחרות של תרבות האראפה. מומחים רואים בכך סימן לקיומו של גיוון במסורות הדתיות. עם זאת, משערים שסגדו לאלילת הים, שאולי מזוהה עם האלה האם מתקופת האינדוס. כיום הכפריים המקומיים סוגדים לאלילת הים (Vanuvati Sikotarimata), מה שמצביע על קשר עם מסורות הנמל העתיק והעבר ההיסטורי כגישה לים. אך הארכאולוגים גילו גם כי הנוהג הופסק עד שנת 2000 לפני הספירה (נקבע על פי ההבדל בזמני הקבורה של השרידים המתוארכים בפחמן-14). משערים כי הפולחן התבצע רק מדי פעם. כמו כן, בהתחשב במספר המצומצם של הקברים שהתגלו - רק 17 באוכלוסייה מוערכת של 15,000 - שאזרחי לותאל נהגו לשרוף את מתיהם. קבורות לאחר שריפת גופות נצפו באתרים אחרים של תרבות עמק האינדוס כמו האראפה, מהי (Mehi) ודמב-בהוטי (Damb-Bhuti).

מטלורגיה וייצור תכשיטים

נחושת בלותאל היא טהורה בצורה יוצאת דופן, וחסרת ארסן ששימש בדרך כלל את יצרני כלי הנחושת בשאר עמק האינדוס. העיר ייבאה מטילים כנראה ממקורות בחצי האי ערב. עובדים ערבבו בדיל עם נחושת לייצור להבים, ראשי חץ, קרסים לדיג, אזמלים, צמידים, טבעות, מקדחות וראשי חניתות, אם כי ייצור כלי נשק היה מינורי. הם גם השתמשו במטלורגיה מתקדמת של יציקה בשיטת השעווה האבודה, והשתמשו ביותר מתבניות יציקה אחת ליציקת ציפורים ובעלי חיים. הם גם המציאו כלים חדשים כמו מסורים מעוקלים ומקדחים מפותלים שלא היו ידועים אז לתרבויות אחרות.

לותאל היה אחד ממרכזי הייצור החשובים ביותר לעיבוד קונכיות, בשל ריבוי קונכיות מהמין Turbinella pyrum באיכות גבוהה שנמצאו במפרץ קוץ' ובסמוך לחוף חצי האי קתיאוואר . כלי משחק, חרוזים, כלים למשחה, קונכיות, מצקות ושיבוצים יוצרו לייצוא ולצריכה מקומית. רכיבי כלי נגינה של מיתרים כמו מפרטים וגשרים היו עשויים מהקונכייה. סדנת עיבוד שנהב הופעלה בפיקוח רשמי קפדני, ומשערים כי הם הצליחו לביית פילים. במהלך החפירות נמצאו חותם שנהב וחתיכות מנוסרות לקופסאות, מסרקים, מוטות, שיבוצים וקישוטי אוזניים. לותאל ייצרה כמות גדולה של תכשיטי זהב - הפריט האטרקטיבי ביותר היה חרוזי זהב זעירים על חמישה גדילים בשרשראות, חרוזים אלו ייחודיים בהיותם בקוטר של פחות מ-0.25 מילימטרים. חרוזי זהב גליליים, כדוריים וחרוזי ישפה עם קצוות בזווית ישרה דומים לתליונים מודרניים המשמשים נשים בגוג'ראט בצמות קלועות. דיסקה גדולה עם חורים ששוחזרה ממזבח של קורבנות מושווה לרוקמה (rukma) שלובשים כוהנים ודים. נעצים, גלגלי שיניים וקישוטים דמויי לב מסטיאטיט היו פופולריים בלותאל. טבעת של חוט נחושת דק שהפכה לסליל כפול דומה לטבעות חוטי זהב המשמשות את ההודים המודרניים בחתונות.

אמנות

גילוי חרוזי קרנליאן וחרוזים דמויי חבית שאינם חרוטים בכיש ובאור (עיראק המודרנית), ג'לאלאבאד (אפגניסטן) ושושן (איראן) מעיד על הפופולריות של תעשיית החרוזים של תרבות עמק האינדוס ברחבי מערב אסיה. מלטשי אבני החן בחרו אבנים בצבעים מגוונים וייצרו חרוזים בצורות ובגדלים שונים. השיטות של יצרני החרוזים מלותאל היו כה מתקדמות, עד שלא נצפו שיפורים במשך 4,000 שנה - יצרנים מודרניים באזור חמבט פועלים באותה טכניקה. חרוזי אגט וחרוזים מכוסים בזהב של ישפה וחרוזי קרנליאן הם בין אלו הנחשבים כמיוחדים ללותאל. היא התפרסמה מאוד בזכות חרוזים גליליים זעירים של סטיאטיט (כלוריט). החפירה בלותאל הניבה 213 חותמות, מקום שלישי בנפח מכל אתרי תרבות עמק האינדוס. יצרני החותמות העדיפו תחריטים עם שור קצר קרניים, עיזי הרים, טיגריסים וחיות מרוכבות כמו שור הפיל. כמעט בכל חותם יש כיתוב קצר של דפוס שקע. חותמות עם טבעות נחושת שהוחדרו לכפתור מחורר שימשו לחתימה על מטען, עם רישומים של חומרי אריזה כמו מחצלות, בד מפותל וכבלים, עובדה שאומתה רק בלותאל. תיאורים כמותיים, חותמות שליטים ובעלים הוטבעו על הסחורות. חותם ייחודי שנמצא כאן הוא מבחריין - מעגלי, עם מוטיב של דרקון שלצידו איילות מקפצות.

בלותאל התגלו שני סוגים חדשים של כלי חרס, קערה קמורה עם או בלי ידית עם נעצים, וצנצנת קטנה עם שפה מפושקת, שתיהן מתקופת הכלים האדומים מחומר מקבוצת הנציצים, שלא נמצאה בתרבויות עמק האינדוס מאותה תקופה. האמנים של לותאל יצרו צורה חדשה של ציור ריאליסטי. ציורים המתארים בעלי חיים בסביבתם הטבעית. על כלי גדול אחד מתאר האמן ציפורים עם דגים במקורן, כשהן נחות על עץ, בעוד שמתחתיהן חיה דמוית שועל. סצנה זו דומה לסיפורם של השועל והעורב בפנצ'טנטרה. דמיון אמנותי קיים גם באמצעות תיאורים מדוקדקים - למשל, כמה ציפורים עם רגליים גבוהות בשמיים נועדו לייצג מעוף, ואילו כנפיים פתוחות למחצה מעידות על הכנה למעוף. על צנצנת מיניאטורית מתואר סיפורו של העורב והאייל הצמא - כיצד האייל לא יכול היה לשתות מהפה הצר של הצנצנת, ואילו העורב הצליח להפיל אבנים לצנצנת. המאפיינים של בעלי החיים ברורים וחינניים. תנועות ורגשות מוצגות על ידי מיקום הגפיים ותווי הפנים בצנצנת בגובה 15 סנטימטרים וברוחב 5 סנטימטרים.

בלותאל נמצא סט שלם של כלי משחק מטרקוטה - דמויות של בעלי חיים, פירמידות עם ידיות שנהב וחפצים דמויי טירה (בדומה למערכת השחמט של המלכה חתשפסות במצרים). התיאור הריאליסטי של בני אדם ובעלי חיים מרמז על מחקר מדוקדק של מאפיינים אנטומיים וטבעיים. פרוטומה של גבר עם עיניים מלוכסנות, אף חד וזקן חתוך מרובע מזכיר דמויות שומריות, במיוחד פסלי אבן ממארי. בדמויות של גברים ונשים, מוצגים מאפיינים כמו שרירים ותכונות פיזיות אחרות בצורה חדה ובאופן בולט. מודלים של טרקוטה מזהים גם את ההבדלים בין מינים של כלבים ושוורים, כולל אלה של סוסים. דמויות של בעלי חיים עם גלגלים וראש מסתובב עשויים היו לשמש כצעצועים.

לותאל שנחפרה

על פי התכנון, לותאל משתרעת על שטח של 285 מטרים מצפון לדרום ו-228 מטרים ממזרח למערב. בשיא היישוב, היא כיסתה שטח רחב יותר מכיוון שנמצאו שרידים במרחק של 300 מטר מדרום לתל. בשל אופיים השברירי של לבנים שאינן שרופות ושיטפונות תכופים, מבני העל של כל הבניינים נעלמו. ניתן לראות שרידי קירות, במות, בארות, ביובים, בתי מרחץ ורצפות מרוצפות. אך הודות לחמרה שהושקעה בשיטפונות חוזרים ונשנים, נשמרו קירות הרציף גם אחרי המבול הגדול (בערך 1900 לפנה"ס). היעדרם של קירות עומדים מיוחס לשחיקה ולשוד לבנים. הנולה (nullah) העתיקה, תעלת הכניסה ואפיק הנחל כוסו באופן דומה. חומה היקפית של לבני בוץ שנפגעה בשיטפון נראית בסמוך לאזור המחסן. שרידי הביוב בכיוון צפון-דרום הם לבנים שרופות בבור הספיגה. אפשר לראות גם בלוקים בצורת קוביות של המחסן על הפלטפורמה המוגבהת.

ה-ASI כיסה באדמה את החומות ההיקפיות, הרציף ובתים רבים מהשלב המוקדם כדי להגן עליהם מפני איתני הטבע, אך עם זאת האתר הארכאולוגי כולו חשוף לסכנות משמעותיות ופעולות שימור נוספות הכרחיות. חדירת מליחות וחשיפה ממושכת לגשם ולשמש מאכלים בהדרגה את שרידי האתר. גשם כבד באזור פגע בשרידי מבני לבני הבוץ המיובשות. מי גשמים עומדים כיסו את עבודות הלבנים והבוץ בשכבות טחב. עקב שקיעת הטין צומצם גודל המספנה ב-3–4 מטר ומשקעים מלוחים גורמים ללבנים להירקב. גורמים רשמיים מאשימים את המליחות בפעולה הנימית ומציינים כי סדקים מתהווים והיסודות נחלשים כיוון שעבודות השיקום מתקדמות לאט.

המספנה

המספנה הייתה ממוקמת הרחק מהזרם הראשי של הנהר כדי למנוע שקיעת סחף. משערים כי מהנדסי לותאל חקרו את תנועות הגאות והשפל והשפעותיהם על מבנים הבנויים בלבנים, מכיוון שהקירות הם לבנים שרופות בתנור. ידע זה גם איפשר להם לבחור מלכתחילה את מיקומה של לותאל, מכיוון שמפרץ חמבט הוא בעל משרעת הגאות והשפל הגבוהה ביותר וספינות יכולות להיכנס לשפך בזמן הגאות. המהנדסים בנו מבנה טרפזי, שאורכו מצפון לדרום 215 מטר בממוצע, ורוחבו ממזרח למערב 35 מטר. השערה נוספת היא כי האגן יכול היה לשמש מיכל השקיה, שכן הממדים המקוריים המשוערים של ה"מעגן" אינם גדולים מספיק, בסטנדרטים מודרניים, כדי לעגינה של ספינות ולניהול תנועה רבה. הביקורת על תאוריית הרציף גברה מאז שלשניק פקפק לראשונה בנכונותה בשנת 1968 ואחר כך יול בשנת 1982. המחלוקת יושבה לבסוף כאשר מדענים מהמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, בגואה גילו חוריריות (מיקרו-מאובנים ימיים) ומלח, גבישי גבס (עקב אידוי מי ים) במבנה מלבני, דבר המצביע בבירור שמי ים מילאו פעם את המבנה. עדויות נוספות כוללות ממצאים של 7 עוגני אבן שמתוכם 5 נמצאו במעגן, ו-5 דגמי טרקוטה של סירות וחותם עגול של המפרץ הפרסי מבחריין.

הגובה המקורי של הסוללות היה 4.26 מטר (כיום זה 3.35 מטר). רוחב תעלת הכניסה הראשית הוא 12.8 מטר, ותעלה אחרת מצויה בצד הנגדי. כאשר הנהר שינה את מסלולו בשנת 2000 לפני הספירה, נחפרה זרוע קטנה יותר, רוחבה 7 מטרים בזרוע הארוכה יותר, המחוברת לנהר בערוץ באורך 2 קילומטרים. זרימה של הגאות בגובה של 2.1–2.4 מטר מים הייתה מאפשרת לספינות להיכנס. תעלת יציאה אפשרה שחרור של עודף מים, רוחבה 96.5 מטרים וגובהה 1.7 מטרים בזרוע הדרומית. ברציף היה גם סכר, ניתן היה להנמיך דלת עץ בפתח היציאה כדי לשמור על גובה מים מינימלי באגן כדי להבטיח ציפה בשפל. המחסן שהיה לב הכלכלה של העיר הוקם במקור על שישים וארבעה בלוקים קובייתיים, שצלע כל אחד היה 3.6 מטר, עם מרווחים של 1.2 מטר, ועליהם בימת לבני בוץ בגובה 3.5 מטר. הבימה הייתה גבוהה כדי לספק הגנה מרבית מפני שיטפונות. מעברים מרוצפים בלבנים בין בלוקים שימשו כפתחי אוורור, ורמפה ישירה הובילה לרציף כדי להקל על הטעינה. המחסן היה ממוקם קרוב לאקרופוליס, כדי לאפשר פיקוח הדוק על ידי הרשויות השולטות. למרות אמצעי הזהירות המורכבים, השיטפונות הגדולים שהביאו את שקיעתה של העיר הרסו את כל הבלוקים מלבד שנים עשרה, שהפכו למחסן מאולתר.

האקרופוליס והעיר התחתית

האקרופוליס של לותאל היה מרכז העיירה, המרכז הפוליטי והמסחרי, שגודלו 127.4 מטר ממזרח למערב על 60.9 מטר מצפון לדרום. היו שלושה רחובות ושתי סמטאות בכיוון מזרח-מערב ושני רחובות שנמשכו בכיוון צפון-דרום. ארבעת צדי הרציף המלבני שעליו הוקמו בתים נוצרו על ידי מבני לבני בוץ ברוחב 12.2–24.4 מטר וגובה 2.1–3.6 מטר. המרחצאות היו ממוקמים בעיקר באקרופוליס - בעיקר בתים עם שני חדרים עם חצרות פתוחות. הלבנים ששימשו לריצוף בתי המרחץ היו מלוטשות כדי למנוע חלחול. המדרכות היו מטויחות בסיד והקצוות חופו בלוחות עץ דקים. בית המגורים של השליט השתרע על שטח של 43.92 מטרים רבועים וכלל שירותים בשטח 1.8 מטרים רבועים המצוידים בתעלות כניסה ויציאה של המים. שרידי בית זה מעידים על מערכת ניקוז מתוחכמת.

השוק של העיר התחתית היה ברחוב הראשי בכיוון צפון-דרום ברוחב 6–8 מטר. משני צידי הרחוב בנויים שורות ישרות, היו בתי מגורים ובתי מלאכה, אם כי מערכות הניקוז ובתי המגורים מלבנים מתקופות קדומות נעלמו. הרחוב שמר על רוחב אחיד ולא הייתה חריגה של המבנים לתוכו בתקופות השיקום לאחר שיטפונות. יש מספר חנויות עם שני חדרים ומקומות עבודה של אמני נחושת ונפחים.

תעשיית החרוזים, שמילאה תפקיד כלכלי חשוב ביותר, כללה חצר מרכזית ואחד עשר חדרים, חנות וחדר משמר. במקום יש אשפה של אפר, כמו גם תנור עגול עם תא כפול, עם פתחים לאספקת דלק. ארבע ארובות מחוברות זו לזו, החדר העליון ומחסן חומרי הדלק. טיח הבוץ של הרצפות והקירות מזוגג בגלל חום העז במהלך העבודה. נמצאו שרידי חומרי גלם כמו קנים, גללי פרות, נסורת ואגט, מה שסיפק לארכאולוגים רמזים לאופן פעולתו של הכבשן. מבנה גדול של לבני בוץ נמצא מול המפעל, וחשיבותו נגזרת מממדיו. ארבעה חדרים גדולים ואולם, בגודל כולל של 17.1 על 12.8 מטר. באולם יש פתח גדול ורצפה מוגבהת בפינה הדרומית של הבניין.

לקריאה נוספת

• S. R. Rao, Lothal (published by the Director General, Archaeological Survey of India, 1985)
• A.S. Khadikar, N. Basaviah, T. K. Gundurao and C. Rajshekhar Paleoenvironments around the Harappan port of Lothal, Gujarat, western India, in Journal of the Indian Geophysicists Union (2004)
• Lawrence S. Leshnik, The Harappan "Port" at Lothal: Another View American Anthropologist, New Series, Vol. 70, No. 5 (Oct., 1968), pp. 911–922
• Robert Bradnock, Rajasthan and Gujarat Handbook: The Travel Guide ISBN 1-900949-92-X
• S. R. Rao, Lothal and the Indus Civilisation ISBN 0-210-22278-6
• S. R. Rao, Lothal: A Harappan Port Town (1955–1962) (Memoirs of the Archaeological Survey of India)
• Paul Yule, Lothal. Stadt der Harappa-Kultur in Nordwest-Indien. Materialien zur Allgemeinen und Vergleichenden Archäologie 9, Munich, 1982 = AVA-Materialien, ISBN 3406090583
• Sir John Marshall, Mohenjo-daro and Indus Civilisation I–III (1932)
• Dennys Frenez & Maurizio Tosi The Lothal Sealings: Records from an Indus Civilization Town at the Eastern End of the Maritime Trade Circuits across the Arabian Sea, in M. Perna (Ed.), Studi in Onore di Enrica Fiandra. Contributi di archeologia egea e vicinorientale, Naples 2005, pp. 65–103.
• S. P. Gupta (ed.), The Lost Sarasvati and the Indus Civilization (1995), Kusumanjali Prakashan, Jodhpur
• Jonathan Mark Kenoyer, Ancient cities of the Indus Valley Civilization (1998) Oxford University Press, ISBN 0-19-577940-1

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לותאל בוויקישיתוף

• Pictures of Lothal Remains
• Lothal
• A Walk through Lothal
• Ancient Civilizations Timeline
• The Harappan Civilization
• Indus artefacts
• Cache of Seal Impressions Discovered in Western India Offers Surprising New Evidence For Cultural Complexity in Little-known Ahar-banas Culture, Circa 3000-1500 B.C
• "Sarasvati-Sindhu civilization". אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)