לוחמה בתקופת הברונזה במזרח התיכון

  הגדרה מסורתית של המזרח הקרוב ואיראן

  המזרח התיכון הרחב, ועבר הקווקז

הלוחמה בתקופת הברונזה התאפיינה בשימוש נרחב במתכות, בעיקר בברונזה, על שמה נקראת התקופה.

התקופה

ערך מורחב – תקופת הברונזה

תקופת הברונזה התחילה בערך באלף הרביעי לפנה"ס וקיבלה תנופה גדולה באלף השני לפנה"ס. בתקופה זו החלו להיווצר התרבויות הגדולות של המזרח הקרוב הקדום כגון שומר, אשור, האימפריה החתית, מצרים העתיקה ותרבויות אחרות.

התרבויות הקדומות הגדולות הקימו מדינות מאורגנות עם מערכת בירוקרטית מפותחת שהייתה מסוגלת לתמוך בכוחות צבא גדולים, שמנו לעיתים עשרות אלפי לוחמים, מספרים גדולים מאוד יחסית לתקופה הנדונה.

התרבויות העיקריות

התרבויות העיקריות בתקופת הברונזה המאוחרת

אחת התרבויות הבולטות בתחילת תקופת הברונזה הייתה שומר – תרבות של ערי מדינה ששלטו באזור דרום מסופוטמיה, אשר המציאו את כתב היתדות, אחת משיטות הכתב הקדומות ביותר, ובנו את מקדשי הזיגוראת. מוצא השומרים אינו ידוע. תרבות שומר ירדה מגדולתה בעקבות עלייתה של תרבות שמית שיצרה את האימפריה האכדית ואמצה את כתב היתדות. במצרים העתיקה מתאחדות מצרים העליונה ומצרים התחתונה על ידי נערמר לממלכה אחת, ומתחילה תקופת השושלות. זו תקופת הפירמידות. המצרים המציאו את כתב החרטומים שהיה כתב הירוגליפי. בארץ ישראל זוהי תקופת הברונזה הקדומה, יש גידול באוכלוסייה, תקופה של בניית ערים בצורות.

בסוף האלף השלישי לפנה"ס נעלמת ממלכת אכד, וחוזרת תקופה נאו-שומרית של ערי מדינה, אחת הבולטות בהן היא השושלת השלישית של אור, במצרים מגיעה תקופת הביניים הראשונה, תקופת התרופפות של השלטון המרכזי. באזור סוריה צומחות התרבויות השמיות אבלה ואוגרית. בארץ ישראל מגיעה תקופה של נטישת הערים.

בתחילת האלף השני לפנה"ס מתפתחת בצפון מסופוטמיה עיר המדינה אשור אשר מקיימת סחר עם אנטוליה באמצעות מושבות אשוריות בכניש. בדרום מסופוטמיה עולה הממלכה השמית של בבל, ומלכה חמורבי יצא למסעות כיבוש מלרסה בדרום ועד מארי בצפון. במצרים זוהי תקופת הממלכה התיכונה, תקופה של יצירת קשרים בינלאומיים והתפתחות במדע הרפואה. בארץ ישראל חוזרת תקופת העיור וערים מבוצרות עם חלקלקה. במחצית האלף השני צומחת באנטוליה הממלכה החתית הקדומה היוצאת למסעות כיבוש, ומגיעה עד בבל והורסת אותה. מצרים נכבשת על ידי החיקסוס.

המחצית השנייה של האלף השני היא תקופת הברונזה המאוחרת, תקופת סחר בינלאומי. השפה הבבלית הופכת לשפה הבינלאומית. זוהי תקופה של צמיחת ממלכות חזקות. ממלכת מיתני החורית בצפון סוריה ותקופת האימפריה במצרים הנאבקות ביניהן על שליטה בכנען וסוריה. המאבק ביניהן נפסק עם עליית כוחה של הממלכה החתית החדשה באנטוליה הנאבקת בשתי הממלכות האלה גם יחד. בדרום מסופוטמיה זוהי תקופה של ירידה. בבל נשלטת על ידי הכשים.

הצבאות

ערך מורחב – צבאות העמים בסהר הפורה

הרכב הצבאות השתנה בהתאם לאופי התרבותי של המדינה שיצרה אותו. לרוב, כללו הכוחות הצבאיים כוחות חיל רגלים ויחידות רכובות, שהפלטפורמה הניידת שלהם הייתה לרוב המרכבה. פרשים הופיעו בתקופת הברונזה המאוחרת, אך אלה היו מעטים ויעילותם הייתה מוגבלת מאוד, בעיקר בגלל גודל הסוס שלא אפשר נשיאת שריון רב והעדר ציוד רכיבה שהתפתח רק בתקופת הברזל.

הצבאות גויסו הן מקרב תושבי הממלכה והן מקרב שכירי חרב. בראשית תקופת הברונזה היו הצבאות קטנים יחסית, אך בהמשך, גדלו בתקופת הברונזה המאוחרת לכדי עשרות אלפי לוחמים. כך למשל בקרב קדש, אחד הקרבות הגדולים של תקופת הברונזה המאוחרת, בו השתתפו למעלה מ-50,000 לוחמים ולמעלה מ-5,000 מרכבות, משני מהצדדים.

כלי נשק ואמצעי לחימה

חיל רגלים וכלי נשקם

חיל רגלים הרכיב את עמוד השדרה של הצבא בתקופת הברונזה בעולם העתיק. לרוב, חולק חיל הרגלים לקל, שהיה חמוש בכלי הטלה למיניהם כגון כידוני הטלה, קשתות, קלע וכיוצא באלה ולא היה מוגן כלל בשריון או היה מוגן בשריון דל; ולכבד שהיה חמוש בכלי נשק לטווח קצר כגון חניתות, חרבות וגרזנים. לרוב, היה חיל הרגלים הכבד חמוש בציוד מגן כלשהו - לכל הפחות מגן וקסדה, אך לפעמים גם שריון גוף כלשהו. שריונות העשויים ממתכת היו יקרים מאוד ונלבשו בעיקר על ידי בני האצולה ששירתו, לרוב, בחיל המרכבות.

החימוש ואופן השימוש בחיל הרגלים השתנה מאזור לאזור, בהתאם לתנאים הגאוגרפיים והפוליטיים. אימון מסודר לא היה קיים והחיילים נדרשו ללמוד את שיטות הלחימה בכוחות עצמם. לכן, בארצות מפותחות, דוגמת מצרים העתיקה, גויס חיל הרגלים הן מקרב הנתינים והן מקרב שכירי חרב, שהשלימו את הצרכים הטקטיים שלא היו נפוצים בקרב תושבי האזור הנתון.

פרשים ומרכבות וכלי נשקם

התפתחויות טכנולוגיות חשובות, בעיקר עיבוד מתכות ועיבוד עץ, ובמיוחד גילוי יכולת כיפוף העץ בעזרת קיטור לצורת גלגל, אפשרו את יצירת המרכבות המהירות שאפיינו את הלוחמה המזרח תיכונית באלף השני לפנה"ס, תקופת הזוהר של עידן הברונזה.

אף שמרכבות היו ידועות עוד בשומר באלף ה-3 לפנה"ס, היו אלה למעשה עגלות כבדות בעלות ארבעה גלגלים עם פלטפורמת לוחמה כבדה רתומה לבהמות משא קטנות (ככל הנראה ערודים). ההתפתחות הטכנולוגית של האלף השני לפנה"ס שחלה בכמה מישורים במקביל אפשרה את התפתחות מרכבת הקרב האמיתית הראשונה. ההתפתחות הטכנולוגית הזאת התקיימה בעיקר בתחום גידול הסוסים, עיבוד העץ והמטלורגיה. הסוסים, שהיו גדולים בהרבה מבהמות המשא הקטנות, אך עדיין קטנים מכדי לשמש כסוסי פרשים של ממש, אפשרו להקטין את מספר בהמות המשא מארבעה, כפי שהיה מקובל במרכבות השומריות, לשניים. גם המרכבה עצמה השתנתה - גלגלי עץ עם חישורים אפשרו להקטין במידה ניכרת את משקל המרכבה ואת ניידותה ואילו ההתפתחות במטלורגיה אפשרה ללוחמי המרכבות לעטות שריון חזק שסיפק הגנה טובה.

ההתפתחות הטקטית העיקרית התרחשה בממלכת מיתני בה נוצר מעמד המריאנו (אזור סוריה - צפון מערב עיראק של היום) במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס - מעין אריסטוקרטים לוחמים.

בשיא תקופת הברונזה, באמצע האלף ה-2 לפנה"ס, התחלקו המרכבות לשני סוגים עיקריים - המרכבה הקלה ששימשה את המצרים והיו בה שני לוחמים - הרכב שנהג בסוסים וקשת, והמרכבה הכבדה שהייתה נהוגה בעיקר באימפריה החתית. כלי הנשק העיקרי של המרכבה הקלה היה הקשת המורכבת, שהייתה חזקה מספיק כדי לשלוח חץ למרחק של מאות מטרים והייתה קטלנית גם לחייל המוגן בשריון גוף ממרחק ניכר. בנוסף לשני החיילים המוצבים על גבי המרכבה צורף לכל מרכבה גם רץ. תפקידו של הרץ היה פשיטה על סיפון המרכבות היריבות והרג הלוחמים הנמצאים בו. כמו כן, היה עליו להשמיד או לשבות את הלוחמים שנפלו מהמרכבות. תפקיד חשוב אחר היה הגנה על המרכבות של צבאו מפני רצים של האויב כדי למנוע מהם לעשות להם את אותו הדבר.

במרכבה החתית היו שלושה לוחמים: רכב, נושא רומח ונושא מגן. המרכבות הקלות ששימשו, בין היתר, את מצרים נועדו לחוג סביב כוחות האויב ולהמטיר עליו חצים ואילו המרכבות הכבדות נועדו, בעיקר, לשבירת מערכי חיל רגלים.

הפרשים, כאמור, לא היו נפוצים בתקופת הברונזה ותפקידם היה בדרך כלל סיור והעברת מסרים ולא השתתפות פעילה בקרב. הסיבה לכך היא העדר ציוד רכיבה נח והגודל הקטן של הסוסים שלא אפשרו נשיאת משאות כבדים כמו חייל עוטה שריון כבד.

ספינות קרב

ככלל, התאפיינה הלוחמה הימית בתקופת הברונזה בספינות ששימשו בעיקר כאמצעי לנשיאת חיילים ולא היוו פלטפורמה קרבית בפני עצמן. ככלל, היו הספינות הראשונות קטנות והונעו במפרשים פשוטים ומערכת של משוטים. על הספינה ניצבו כמה עשרות חיילים, רובם קשתים וחיילי חי"ר שפשטו על סיפון האוניות של האויב וניסו להשמיד את החיילים שישבו בהם. הספינות הראשונות אשר שימשו כפלטפורמות לחימה הופיעו רק לקראת תקופת הברזל בדמותה של אוניית חמישים.

הלוחמה הימית לא הייתה פופולרית בתקופת הברונזה. היו לכך סיבות רבות, העיקריות שבהן היא טכנולוגיה ירודה שלא אפשרה את בנייתן של אוניות גדולות יותר וחוסר יכולת הניווט בלב ים, בעיה שהוסיפה להטריד את הימאים גם זמן רב לאחר תקופה זו.

לקריאה נוספת

• יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963
• William J Hamblin, Warfare in the ancient middle east to 1600 BC, Routldge, 2006