לדלג לתוכן

לוב העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת העולם על פי הרודוטוס.

בתקופת הברזל והעת העתיקה הקלאסית, לוב (מיוונית Λιβύη: Libyē, שהגיעה מבֶּרְבֶּרְית: לִיבּוּ) מתייחסת לאפריקה ממערב לנהר הנילוס של ימינו. גאוגרפים יוונים ורומיים הציבו את קו ההפרדה בין לוב ואפריקה לאסיה על הנילוס.[1][2][3][4] לעומת זאת, אזורי אפריקה שמדרום לסהרה היו ידועים בשם אתיופיה.

באופן ממוקד יותר, השם לוב יכול היה להתייחס גם למדינה הגובלת ממערב למצרים, דהיינו מרמריקה (אנ') (לוב הנחותה) וקירנאיקה (לוב הנַעֲלֶה). הים הלובי או ים לוב (Mare Libycum) היה החלק של הים התיכון מדרום לכרתים, בין קירנה לאלכסנדריה.

בתקופה ההלניסטית, הברברים הילידים היו ידועים לעולם היווני-רומי באופן קולקטיבי בתור לובים,[5] כינוי יווני לתושבי המגרב. הברברים אכלסו את צפון אפריקה במשך אלפי שנים לצד המצרים. אומת מצרים מכילה את נווה המדבר סיווה, הגובלת בלוב במדבר המערבי (אנ'). שפת סיווי (אנ'), והשפה הברברית, עדיין מדוברת באזור על ידי כ-21,000 איש. שכניהם המצריים הקדומים התייחסו לשבטים הלובים השונים בשם טמהו, טהנו ומשווש.

ערך מורחב – ליבו

השם מבוסס על השם האתני ליבויוונית עתיקה: Λίβυες Líbyes, בלטינית: Libyes). השם לוב (בשימוש מאז 1934 עבור המדינה המודרנית שנודעה בעבר כטריפוליטניה וברקה) היה הכינוי הלטיני לאזור המגרב, מיוונית עתיקהיוונית אטית: Λιβύη Libúē, יוונית דורית: Λιβύᾱ Libúā). ביוון הקלאסית, למונח היה משמעות רחבה יותר, והקיף את היבשת שלאחר מכן (המאה השנייה לפני הספירה) נודעה כאפריקה (אנ'), אשר בעת העתיקה, הניחו שהיא מהווה שליש ממסת היבשה בעולם, אירופה ואסיה הרכיבו יחד את שני שלישים אחרים.

אריחי קרמיקה מצריים עתיקים של השושלת ה-20 או השושלת הלובית.

הליבו מאומתים מאז תקופת הברונזה המאוחרת כמאכלסים את האזור (מצרית: R'bw, פונית: 𐤋𐤁𐤉 lby). האזכור המתועד העתיק ביותר לליבו מתוארך לתקופת רעמסס השני וליורשו מרנפתח, פרעונים מהשושלת התשע עשרה של מצרים, במהלך המאה ה-13 לפני הספירה. LBW מופיע כשם אתני באסטלת מרנפתח לציון הלובים.[6]

מנלאוס הגיע לשם בדרכו הביתה מטרויה. הייתה זו ארץ של עושר נפלא, שבה לכבשים יש קרניים ברגע שהם נולדים, שבה יש בשר טלה שלוש פעמים בשנה ולעולם לא חסר לרועה צאן חלב, בשר או גבינה.

הומרוס מזכיר את לוב, באודיסאה (IX.95; XXIII.311). הומרוס השתמש בשם במובן גאוגרפי, בעוד הוא כינה את תושביו "אוכלי הלוטוס". אחרי הומרוס, אייסכילוס, פינדארוס וסופרים יוונים עתיקים אחרים השתמשו בשם. הרודוטוס (1.46) השתמש ב-Λιβύη Libúē לציון יבשת אפריקה. ה-Líbues היו הצפון-אפריקאים בהירי העור, בעוד אלו שמדרום למצרים (ואֱלֶפַנְטִינֵה על הנילוס) היו ידועים לו כ"איתיופיים".[7] הייתה זו גם הבנתם של גאוגרפים יוונים מאוחרים יותר כמו דיודורוס סיקולוס, סטראבון ... וכו', וסופרים אחרים.

כאשר היוונים הקדמונים התיישבו למעשה בלוב, השם הישן שנלקח מהמצרים יושם על ידי היוונים מקירנאיקה, שאולי התקיימו יחד עם הליבו.[8] מאוחר יותר הופיע השם בשפה העברית, שנכתב בתנ"ך בשם לֻבִים (ספר דָּנִיֵּאל, פרק י"א, פסוק מ"ג) ולוּבִים[9], המציין גם את האוכלוסייה האתנית ואת הטריטוריה הגאוגרפית. בכתובות הנאו-פוניות, נכתב כ-Lby עבור שם העצם בזכר, ו-Lbt עבור שם העצם הנשי של לוב.[דרוש מקור]

הלטינית אימצה את השם מיוונית ומהשפות הפוניות. הרומאים הכירו אותם לפני הקולוניזציה שלהם בצפון אפריקה בשל התפקיד הלובי במלחמות הפוניות נגד הרומאים. הרומאים השתמשו בשם Líbues, אבל רק כשהתייחסו לברקה ולמדבר הלובי של מצרים. שאר השטחים הלובים נקראו "אפריקה", שהיו פרובינקיות רומיות.

ספרות ערבית קלאסית (אנ') משתמשת בשם לוב כ"לוביה" (Lubya), המציינת טריטוריה ספקולטיבית ממערב למצרים.[דרושה הבהרה] ערבית מודרנית (אנ') משתמשת במילה לוב (Libya). הלואטה, שבט אבן בטוטה[10] כפי שכינו אותו הערבים, היה שבט ברברי ששכן בעיקר בקירנאיקה. אולם ייתכן ששבט זה נע בין האוקיינוס האטלנטי ללוב המודרנית, והוא כונה על ידי קוריפיוס כ-Laguatan; הוא קישר אותם עם המאורי (Mauri). מדינות המוקדימה של אבן ח'לדון טוענות ששבט ה"לווה" היה אב קדמון של שבט זה. הוא כותב שהברברים מוסיפים "ה" ו"ת" לשם לצורות הרבים. לאחר מכן, הוא הפך ל"הלוות" (Lwat).

לעומת זאת, הערבים אימצו את השם כצורת יחיד, והוסיפו "ה" לצורת הרבים בערבית. אבן ח'לדון חולק על אבן חזם, שטען, בעיקר על סמך מקורות ברבריים, שהלוות'ה (Lwatah), בנוסף לסדרתא והמזטה, היו מהקיבטים (המצרים). לטענת אבן ח'לדון, טענה זו אינה נכונה משום שאבן חזם לא קרא את ספרי החכמים הברברים.[11]

אוריק בייטס, היסטוריון, סבור שהשם ליבו או LBW נגזר מהשם לוות'ה (Luwatah).[12] יתר על כן, בייטס ראה את כל השבטים הלובים כציוויליזציה אחת ומאוחדת תחת שליטה מרכזית של הליבו ומשווש.[13]

האתר הארכאולוגי של סבראטה, לוב.

בהשוואה להיסטוריה של מצרים, היסטוריונים יודעים מעט על ההיסטוריה של לוב, שכן יש מעט רישומים כתובים ששרדו. מידע על לוב העתיקה מגיע מעדויות ארכאולוגיות וממקורות היסטוריים שנכתבו על ידי סופרים מצריים, כמו גם היוונים, הרומאים והביזנטים הקדמונים, ומאוחר יותר מערביי ימי הביניים.

מאז התקופה הנאוליתית, האקלים של צפון אפריקה הפך יבש יותר ויותר. עדויות למדבור של האזור מסופקת על ידי שרידים מגאליתיים, המופיעים במגוון גדול של צורות ובמספרים עצומים בשממות צחיחות ובלתי ניתנות למגורים כיום[דרוש מקור]: דולמנים ומעגלים הדומים לסטונהנג', גלעד, תאים תת-קרקעיים שנחפרו בסלע, תלי קבורה שעליהן לוחות ענקיים ותלוליות דמויות פירמידה.[דרוש מקור] הבולטים ביותר הם הטריליתונים, חלקם עדיין עומדים, חלקם נפולים, המצויים מבודדים או בשורות, ומורכבים משני ניצבים מרובעים הניצבים על כן משותף התומכים קורה רוחבית גדולה.[דרוש מקור] בעמק טרגורט, קאופר אומר: "היו במקור לא פחות משמונה עשרה או עשרים טריליתונים מגאליתיים, בשורה, כל אחד עם המזבח המסיבי שלו מוצב לפניו".[14]

בימי קדם, הפיניקים/קרתגים, האימפריה האשורית החדשה, האימפריה הפרסית האחמנית (ראה לוב (סטרפיה) (אנ')), האימפריה המקדונית של אלכסנדר מוקדון ויורשיו התלמיים ממצרים שלטו בחלקים שונים של לוב. עם הכיבוש הרומי, כל אזור לוב של היום הפך לחלק מהאימפריה הרומית. לאחר נפילת האימפריה, שלטו ונדלים ונציגים מקומיים של האימפריה הביזנטית בכל לוב או בחלקה. לטריטוריה של לוב המודרנית היו היסטוריות נפרדות עד לתקופת הרומאים, כמו טריפולי וקירנאיקה.

קירנאיקה, לעומת זאת, הייתה יוונית לפני שהייתה רומית. היא הייתה ידועה גם בשם פנטפוליס, "חמש הערים" הן קירנה (ליד הכפר שחט) עם הנמל שלה אפולוניה (אנ') (מרסה סוסה), ארסינואה (אנ') (תוכרה), ברניס (אנ') (בנגזי) וברקה (אנ') (מרג'). מהמושבות העתיקות והמפורסמות מבין המושבות היווניות, מישור החוף הפורה קיבל את השם קירנאיקה.

חמש הערים הללו היו ידועות גם בתור הפנטפוליס המערבי; אין להתבלבל עם הפנטפוליס (אנ') של התקופה הרומית בחוף המערבי האיטלקי הנוכחי.

הגבולות המדויקים של לוב העתיקה כולה אינם ידועים, אך ככל הנראה היא היוותה את האזורים המערביים של מצרים העתיקה, והייתה ידועה בשם "Tjehenu" בפי המצרים.[15]

מקורות מאוחרים יותר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המצרים, היוונים; הרומאים; והביזנטים מוזכרים שבטים שונים אחרים בלוב. שמות השבטים המאוחרים יותר שונים מהשמות המצריים, אך כנראה, מספר שבטים שנקראו באותם שמות הן במקורות המצריים והן במקורות המאוחרים יותר. שבט משווש שתועד על ידי המצרים הקדמונים מייצג הנחה זו. יתרה מכך, חוקרים מאמינים שזה היה אותו שבט שנקרא Mazyes על ידי הקטאיוס (Hektaios) ו-Maxyes (אנ') על ידי הרודוטוס, בעוד שהוא נקרא "Mazaces" ו-"Mazax" במקורות לטיניים. כל השמות האלה דומים לשם המשמש את הברברים לעצמם, כמו אימאזיג'ן (Imazighen).[16]

מקורות מהתקופה המאוחרת מספקים תיאורים מפורטים יותר של לוב ותושביה. ההיסטוריון הקדום הרודוטוס מתאר את לוב ואת הלובים בספרו הרביעי, הידוע בשם הספר הלובי. סופרים כמו פליניוס הזקן, דיודורוס סיקולוס ופרוקופיוס תרמו גם הם למה שהוא כיום חומר מקור ראשוני על לוב העתיקה והלובים.

אבן ח'לדון, שהקדיש את עיקר ספרו "כיתאב אליבר", המכונה "תולדות הברברים", לא השתמש בשמות לוב ולובים, אלא השתמש בשמות ערביים: המגרב הישן, (אל- מגריב אל-קדים), והברברים (אל-ברבר או אל-ברברה).

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Africa - whats in a name?". sahistory.org. Archived from the original on 6 September 2023. Retrieved 6 September 2023. For the ancient Greeks, almost everything south of the Mediterranean Sea and west of the Nile was referred to as 'Libya'. This was also the name given by the ancient Greeks to the Berber people who occupied most of that land. The ancient Greeks believed their world was divided into three greater 'regions', Europa, Asia and Libya, all centred around the Aegean Sea. They also believed that the dividing line between Libya and Asia was the Nile River, placing half of Egypt in Asia and the other half in Libya. For many centuries, even into the late medieval period, cartographers followed the Greek example, placing the Nile as the dividing line between the landmasses.
  2. ^ Strabo. "Book II, Chapter 5:26". Geography. Now as you sail into the strait at the Pillars, Libya lies on your right hand as far as the stream of the Nile, and on your left hand across the strait lies Europe as far as the Tanaïs. And both Europe and Libya end at Asia.
  3. ^ Pliny the Elder. "Book III, Chapter 1". Natural History. Archived from the original on 31 August 2023. Retrieved 31 August 2023. The whole globe is divided into three parts, Europe, Asia, and Africa. Our description commences where the sun sets and at the Straits of Gades, where the Atlantic ocean, bursting in, is poured forth into the inland seas. As it makes its entrance from that side, Africa is on the right hand and Europe on the left; Asia lies between them; the boundaries being the rivers Tanais and Nile.
  4. ^ Herodotus. "Book II, chapter 16". Histories. If then our judgment of this be right, the Ionians are in error concerning Egypt; but if their opinion be right, then it is plain that they and the rest of the Greeks cannot reckon truly, when they divide the whole earth into three parts, Europe, Asia, and Libya; they must add to these yet a fourth part, the Delta of Egypt, if it belong neither to Asia nor to Libya; for by their showing the Nile is not the river that separates Asia and Libya; the Nile divides at the extreme angle of this Delta, so that this land must be between Asia and Libya.
  5. ^ Oliver, Roland & Fagan, Brian M. (1975) Africa in the Iron Age: c. 500 B.C. to A.D. 1400. Cambridge: Cambridge University Press; p. 47
  6. ^ Gardiner, Alan Henderson (1964) Egypt of the Pharaohs: an introduction Oxford University Press, London, p. 273, ISBN 0-19-500267-9
  7. ^ The Cambridge History of North Africa and the people between them as the Egyptians, p. 141.
  8. ^ Fage, J. D. (ed.) (1978) "The Libyans" The Cambridge History of Africa: From c. 500 BC to AD 1050 volume II, Cambridge University Press, Cambridge, England, p. 141, ISBN 0-521-21592-7
  9. ^ לוב באתר עלמפה
  10. ^ שמו המלא של אבן בטוטה היה אבו עבד אללה מוחמד בן עבד אללה אללאוואתי אט-טנג'י בן בטוטה
  11. ^ The History of Ibn Khaldun, third chapter p. 184-258 Archived 28 September 2007 at the Wayback Machine (in Arabic)
  12. ^ Bates, Oric (1914) The Eastern Libyans. London: Macmillan & Co. p. 57
  13. ^ Bates, Oric (5 November 2013). The Eastern Libyan(1914):An Essay. Routledge. p. 142. ISBN 9781136248771. Archived from the original on 2 December 2023. Retrieved 29 October 2023.
  14. ^ The Geographical Journal. Royal Geographical Society. 1897.
  15. ^ A Concise Dictionary of Middle Egyptian, Raymond O Faulkner, Page 306
  16. ^ Mohammed Chafik, Highlights of thirty-three centuries of Imazighen p. 9 .

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]