לבוד
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
לבוד הוא החשבת שני חלקי מחיצה כאחד, על אף שיש ביניהם רווח מסוים (ששיעורו נקבע לפי ההלכה הרלוונטית). השימוש בלבוד הוא בעיקר בהלכות הקשורות לדיני מחיצה.
משמעותו המילולית של המושג 'לבוד' על פי רש"י היא ”דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין”[1], דהיינו דבר המוארך על ידי דבר אחרים המתתחברים אליו. ישנו הסבר נוסף אותו מציע המלאכת שלמה בפירושו למשנה במסכת כלאים, בה מוזכרת המילה 'לבדים', שאותה הוא משווה עם המושג לבוד ומסביר שמשמעותה היא ”לשון אחיזה ודבוק זה בזה”[2].
מקור הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הגמרא במסכת סוכה[3], דין לבוד אינו מפורש בתורה, אלא נאמר כהלכה למשה מסיני: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני", ובהמשך[4] הסיקו שהמושג 'מחיצין' כוונתו להלכות האמורות במחיצה, ובכלל זה דין 'לבוד'.
בנוסף, בגמרא במסכת עירובין[5] ישנה מחלוקת מהו השיעור אשר בו לכל היותר עדיין יתקיים דין לבוד. לדעת חכמים השיעור הוא שלושה טפחים, ולדעת רשב"ג השיעור הוא ארבעה טפחים. בתלמוד הירושלמי[6] המקביל מוסברים הטעמים: לשיטת חכמים נקבע שיעור זה כיוון שזהו שיעור מספיק למעבר אדם, ולשיטת רשב"ג נקבע כך כיוון שזהו שיעור המוגדר חשוב.
שימושים בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהלכה נעשה שימוש בהלכה של לבוד בדרך כלל בדיני מחיצות, שעל אף שיש הפסק אוויר בין חלקי המחיצה מחשיבים אותה כמחיצה אחת.
דוגמאות למקומות שמשתמשים בדין לבוד:
- בישיבה על כסא בזמן אבלות או בתשעה באב. בזמנים אלו יש חיוב לשבת על הקרקע, אך בזמן שהכיסא גבוה מהקרקע פחות משלושה טפחים, הרי זה נחשב כישיבה על הקרקע מדין לבוד.[דרוש מקור: לכך שיש שימוש בדין לבוד במקרים אלו]
- בהכשר הסוכה נעשה שימוש בדין לבוד, כדי שהסוכה לא תיפסל ברווח שיש בסכך.[7] ישנם דינים נוספים הרלוונטיים בסוכה, כגון הכשרת סוכה על מנת להוריד אותה מעשרים אמה, או להוסיף לה מעבר לעשרה טפחים (כיוון שאלו שיעורים הפוסלים אותה), סוכה שבה הדפנות אינן מגיעות עד הסכך (גוד אסיק) ועוד.
- בדיני הוצאה מרשות לרשות, חפץ שעובר בסמוך לשלושה טפחים מהקרקע, נחשב כאילו הוא מונח על הקרקע, אף שלא נח בה, כיוון שאנו רואים את שלושת הטפחים הסמוכים לקרקע כחלק מהקרקע. לעומת זאת, חפץ שעבר בלא שנח מעל שלשוה טפחים מהקרקע, אינו נחשב כאילו נח בקרקע ('קלוטה לאו כמי שהונחה דמי')[8]ׂ.
דינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשיש דבר המפסיק בין חלקי המחיצה, נחלקו בראשונים האם מקרה כזה נחשב ללבוד, או לא. הרשב"א הביא את דעת "רבותינו הצרפתים", שסברו שאם יש דבר שמפסיק בין חלקי המחיצה, לא ניתן לומר שזהו לבוד.[10] ולאחר מכן כתב שהוא חולק עליהם, וסובר שאומרים לבוד אף אם יש משהוא שמפסיק בין שני החלקים שרוצים לחבר.[11]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לבוד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "לבוד", באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא לבוד, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ד', עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת כלאים, פרק ט', משנה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ו', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ט', עמוד א'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק א', הלכה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"ח, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד', עמוד א'.
- ^ בית יוסף, יורה דעה, סימן ר"א, סעיף מ"ה.
- ^ המקרה בו דן הרשב"א הוא כאשר קורה שנמצאת בפתח מבוי מפסיקה בין צידה החיצוני (החלק שמבחינה הלכתית יוצר את הגבול) לבין קירות המבוי.
- ^ חידושי הרשב"א למסכת עירובין דף ח עמוד ב דיבור המתחיל "לדברי המתיר אסור"