לאזר שייניאנו

לאזר שייניאנו
Lazăr Şăineanu

לידה	23 באפריל 1859 פלוישט, הנסיכויות הרומניות המאוחדות
פטירה	11 במאי 1934 (בגיל 75) פריז, צרפת
שם לידה	Eliezer Schein
ענף מדעי	בלשנות
מקום מגורים	רומניה, צרפת
מקום לימודים	סורבון אוניברסיטת בוקרשט אוניברסיטת לייפציג
מוסדות	אוניברסיטת בוקרשט
פרסים והוקרה	לגיון הכבוד Saintour Prize (1913)
הערות	יהודי
תרומות עיקריות
חקר השפות הרומנית והצרפתית

לאזר שייניאנו (Lazăr Şăineanu‏; 23 באפריל 1859 - 11 במאי 1934) היה בלשן וחוקר פולקלור רומני יהודי מומר שהתיישב בצרפת החל משנת 1901. חקר במיוחד את הפילולוגיה הרומנית ואת התפתחות השפה הצרפתית על נגזרותיה - למשל, את ה"ארגו הישן", הסלנג ששימש את העולם התחתון בצרפת, ואת שפתו של העשירה של סופר רבלה. כמו כן, שייניאנו נחשב לאחד החוקרים הראשונים של שפת היידיש.

קורות חיים

לאזר שייניאנו נולד בפלוישט כבנו של הצייר מויסי שיין (משה שיין) Moisi Schein, השני מבין שבעה אחים ואחיות. לימודיו התחילו בגיל שש בעזרת מורים פרטיים, ורק בגיל עשר נכנס לבית ספר הידוע "ספינצי פטרו שי פאבל" (הקדושים פטרוס ופאולוס) בעיר הולדתו, ואחר כך המשיך לתיכון בבירה בוקרשט. נסיעת אביו לאמריקה אילצה אותו להפסיק את לימודיו בבית הספר כדי לעסוק בעבודה מפרנסת. למרות זאת, שייניאנו נאבק להמשיך בלימודיו גם מחוץ לבית הספר.

בהיותו בן 19 מת אביו, ועול פרנסת המשפחה נפל עליו. למרות כל הקשיים הוא הצליח לסיים את בחינות הבגרות ונרשם בשנת 1881 לפקולטה לספרות של אוניברסיטת בוקרשט, שם פנה יותר ויותר לכיוון הבלשנות. את מחקרו הראשון, "מספר סוגיות של אטימולוגיה רומנית עממית" (Câteva specimene de etimologie populară română), פרסם כבר בשנת 1883. הוא המשיך לפרסם מחקרים בכתבי עת שונים, ולבסוף, בשנת 1887, זכה בפרס הילל בשווי חמשת אלפים ליי של זהב, סכום שאפשר לו לצאת לשנתיים של לימודים בלייפציג, גרמניה ובאוניברסיטת סורבון פריז. בצרפת הוא פרסם בשנת 1888 את "המיתוס על הבנאי מנולה אצל היוונים המודרניים", ובגרמניה עשה דוקטורט בבלשנות של פולקלור השוואתי.

שייניאנו שב לרומניה בהזמנת המנחה שלו, בוגדן פטריצ'ייקו חאשדאו, והיה למשלים שלו בקתדרה לבלשנות השוואתית של אוניברסיטת בוקרשט. שייניאנו כיהן במשרה ללא תשלום משום שלא הייתה לו אזרחות רומנית - אף על פי שהוא נולד ברומניה. על פי החוק הרומני באותה עת, האזרחות ניתנה רק לנוצרים. יהודים יכלו לקבל אזרחות רק אם הפרלמנט הרומני אישר להם אותה בחוק מיוחד, ורק יהודים ספורים זכו לכך.

לפרנסתו קיבל משרה נחותה יותר, בקתדרה ללימודי הלטינית בגימנסיה "מיכאי האמיץ". גם משרה זו הוענקה לו רק לשנה, ולמרות מחאות נמרצות של מפקח במשרד החינוך. בתקופה זו חיבר שייניאנו ספרי לימוד לתלמידים, ספרים שזכו להערכה רבה. בשנת 1892 הופיעה יצירתו החשובה ביותר, "ההיסטוריה של הבלשנות הרומנית". בתחום הפולקלור פרסם את "אגדות רומניות בהשוואה עם המיתוסים הקלאסיים העיקריים ובהקשר עם אגדות העמים השכנים ועם כל העמים הלטיניים". הוא חיבר גם את "מחקר השוואתי", "ההשפעה המזרחית על השפה והתרבות הרומנית", "יסודות טורקיים בשפה הרומנית", ובשנת 1896 את "המילון העולמי של השפה הרומנית", שיצא לאור בהוצאת "סמיטקה" בקראיובה. על המילון זכה בפרס מטעם האקדמיה הרומנית. הוא המשיך להוציא לאור בהוצאת סמיטקה את "המיתולוגיה הקלאסית", "מחברים רומנים מודרניים", "קטעים נבחרים של שירה ופרוזה של הכותבים החשובים של המאה ה-19", ו"חייו וכתביו של ויליאם שייקספיר".

שייניאנו נרדף על ידי סגל ההוראה הרומני, אשר טען ש"זר" אינו מתאים ללמד את מכמני השפה הרומנית. דרישות מתנגדיו לפיטוריו משום שלא היה אזרח רומני אילצה אותו להגיש את התפטרותו. בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שלא יוכל להתפרנס בתחומו ללא אזרחות, לכן, ב-1889, הגיש בקשה לאזרחות רומנית. באחד ממחקריו ניסה להסביר מילים מסוימות מטקסטים ישנים תוך קישור לכוזרים - ובתוך כך טען בכלים לשוניים שיהודים חיו בשטחה של רומניה כבר מאות רבות של שנים. מתנגדיו של שייניאו טענו שבמחקר הוא ניסה לטעון שהיהודים קדמו לרומנים ברומניה, וטענה זו עוררה הדים אנטישמיים כבדים, שנישאו, בין השאר, מעל במת הפרלמנט. בשנת 1881 ניסה שייניאנו להתאזרח בדרך היחידה שאפשר החוק: פנייה לשלטונות והמתנה של עשר שנים, ולאחר מכן הצבעה בשני בתי המחוקקים הרומניים. עשר שנים לאחר הגשת בקשתו, ב-1891, היא נדונה בבית המחוקקים העליון ונדחתה בתוצאה של 79 מתנגדים לעומת שני תומכים.

שייניאנו המשיך לפרסם מחקרים חשובים, וכעבור שנתיים, ב-1893, הגיעה בקשת ההתאזרחות שלו לבית המחוקקים התחתון יחד עם המלצה של המלך הרומני, שפנה לראש הממשלה. הבקשה קיבלה מענה חיובי בתוצאה של 76 בעד ועשרים מתנגדים. רק באפריל 1895 חזרה הבקשה לבית המחוקקים העליון, לאחר ששייניאו פרסם עבודות נוספות וזכה בפרסים חשובים. בבית המחוקקים העליון יצאו מתנגדיו במתקפה רבתי עליו, טענו שמחקריו נועדו רק לזכייה בפרסים כספיים, טענו שמי שנולד יהודי לא יכול להבין את השפה הרומנית לעומקה, והתקיפו אותו על אי יציאה פומבית למען הרומנים הטרנסילבניים, שהיו תחת ריבונות אוסטרו-הונגרית, אף על פי שבהיותו יהודי חסר אזרחות פעילות פוליטית הייתה אסורה עליו. הבקשה נדחתה בתוצאה של 61 נגד ורק 12 בעד, והתוצאה גרמה לחגיגות בקרב החוגים האנטישמיים, אך שייניאנו עדיין לא נואש.

בניסיון לקדם את בקשת ההתאזרחות שלו, שייניאו הוא המיר את דתו לנצרות, כשסנדקו בטקס היה המדינאי הרומני טאקה יונסקו. ב-1899 בקשת ההתאזרחות החדשה שלו צלחה את ההצבעה בבית המחוקקים העליון, ושייניאנו, שניסה לברר מהו נוהל קבלת האזרחות, גילה להפתעתו שהסיפור לא נגמר - בחידוש פרוצדורלי של הרגע האחרון, שגם סנדקו תמך בו, נקבע שהתאזרחות של יהודי זקוקה לאישור של שני בתי המחוקקים באותה קדנציה, לכן הוא נזקק לאישור מחודש של בית המחוקקים התחתון. ביום האחרון של הקדנציה הובאה בקשת ההתאזרחות לאישור הבית התחתון, אך מתנגדיו הצליחו למנוע את יצירת הרוב הדרוש - והבקשה לא אושרה. יתר על כן, הפקולטה לבלשנות, שבראשה קיווה לעמוד, בוטלה. בשנת 1900 התכנס שוב בית המחוקקים התחתון לדון בבקשת ההתאזרחות של שייניאנו, ולאחר מאבק צמוד הבקשה נדחתה עם 48 מתנגדים ו-45 תומכים.

קרבתו להוצאת סמיטקה (בבעלות היהודי יוסיף סמיטקה ובנו רליאן) הביאה לנישואיו עם בתו של רליאן סמיטקה. בשנת 1900, לאחר בקשות חוזרות ונשנות לקבלת אזרחות רומנית (רומניה סירבה להעניק אזרחות ליהודיה, פרט ל-888 יהודים שהשתתפו במלחמת העצמאות שלה), שייניאנו היה חבר בחוג ללימודי רבלה ויצר את הפרשנות הבלשנית של המהדורה הביקורתית שפורסמה על ידי החוג. הוא גם כתב את הספר "שפתו של רבלה" (La langue de Rabelais). יצירתו החשובה ביותר בצרפתית, עליה עבד 30 שנה, הייתה "מקורות מקומיים של האטימולוגיה הצרפתית" (Les resources indigènes de l’étymologie française). הפרסים החשובים ביותר שקיבל בצרפת היו "פרס וולנה" (Volney) ופרס האקדמיה הצרפתית.

לאזר שייניאנו נהג בצעירותו לחתום כ"אליעזר בן משה", "לאזר שיין" ו"לאזר מ. שייניאנו". ספרה האחרון של ההיסטוריונית היהודייה-אמריקאית נטלי זימון דייוויס הוקדש לו, ובו היא מדגישה את תרומתו הכמעט-נשכחת לחקר היידיש. לאחר מותה של אמו, הוא הקדיש לה מחקר בו הוא היה הראשון שניסה למפות באופן שיטתי את הדיאלקטים של השפה, אותה היא דיברה בילדותה.

ספרים

ברומנית:

Elemente turcești în limba română. Influența orientală, în „Revista pentru istorie, arheologie și filologie”, 1885.

• Încercare asupra semaseologiei limbei române, București, 1887.
• Raporturile între gramatică și logică, c-o privire sintetică asupra părților cuvântului, studiu de linguistică generală, București, Stabilimentul Grafic I.V.Socec, 1891.
• Basmele române, studiu comparativ, București, 1895.
• Istoria filologiei române, cu o privire retrospectivă asupra ultimelor decenii (1870-1895) : Studii critice, ediția a 2-a, București, Editura Librăriei Socec & Co., 1895.
• Dicționar universal al limbii române, 1896; a cincea edițiune, [1925]; ed. a VIII-a, Craiova, „Scrisul Românesc”, f.a. [1938]. (המילון האוניברסלי של השפה הרומני)
• Influența orientală asupra limbii și culturii române, vol. I-III, București, 1900.

בצרפתית:

Histoire de la philologie roumaine, 1892

• Les Sources de l’Argot ancien, 1912)
• Œuvres complètes de François Rabelais, édition critique publiée sous la direction d'Abel Lefranc, Paris, 1912 et suivi d'un commentaire philologique des livres I et II.
• L’argot des tranchées d’après les lettres de Poilus et les journaux du Front, Paris, Boccard, 1915
• L'histoire naturelle et les branches connexes dans l'œuvre de Rabelais, Paris, 1920, 450 pages, à tirage limité {chez l'auteur, Paris, 38, rue Boulard).
• Le langage parisien au XIX siècle. Facteurs sociaux, Contingents linguistiques, Faits sémantiques, Influences littéraires, Paris, 1920, 608 pages.
• Le langage de Rabelais . Paris, Boccard, 1922 .
• Le Cinquième livre de Rabelais. Son authenticité et ses éléments constitutifs
• Histoire de mes ouvrages. Fragment de biographie intellectuelle (1901-1930), Paris, Boccard, 1930

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאזר שייניאנו בוויקישיתוף

• לסלו אלכסנדרו, "מדען שדרכו עליו" (ברומנית)
• יורדן דטקו, "לאזר שייניאנו" מאמר בכתב העת רומניה ספרותית (ברומנית)