לאה דגנית

לאה דגנית
	לאה דגנית בהצגה "יום הדין" של תיאטרון "האהל", סוף שנות ה-30
לידה	1907; ברסט, האימפריה הרוסית
פטירה	2 בנובמבר 1985 (בגיל 78 בערך); ישראל
מקום קבורה	בית העלמין קריית שאול
מדינה	ישראל
עיסוק	שחקנית
בן או בת זוג	משה הלוי
צאצאים	אהלה הלוי

לאה דגנית מבצעת את "שיר ערש" שנכתב על ידי המשורר שאול טשרניחובסקי והולחן על ידי מרק לברי. בפסנתר, חיה ברנדמן

לאה דגנית (1907^[1] – י"ח בחשוון תשמ"ו, 2 בנובמבר 1985) הייתה שחקנית תיאטרון וציירת ישראלית.

ביוגרפיה

לאה דגנית נולדה כלאה קוֹרְנְמן^[2] בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). בשנת 1924 עלתה לארץ ישראל. היא התגלתה כשחקנית על ידי הבמאי משה הלוי, שחיפש שחקנים לתיאטרון האהל אותו הקים. היא כיכבה בתיאטרון "האהל" משנת 1925 עד לסגירתו ב-1969. דגנית הייתה לאשתו השנייה של הלוי (הראשונה הייתה חנה רובינא).

פרט לכישרון המשחק שלה, דגנית הייתה אף ציירת מחוננת, תלמידתו של יחזקאל שטרייכמן, והציגה בתערוכות רבות בארץ ומחוצה לה. כן כתבה ותרגמה פזמונים, ובהם "ריח דבש וריח מנטה" (תרגום) הידוע בביצועה של יפה ירקוני.

לאה דגנית הקליטה תקליט שירים בשם Songs of Israel עבור חברת קפיטול רקורדס. התקליט, שהופק בארצות הברית, מכיל שנים עשר שירים: נחמו עמי, באר שבע, לעמק, הורה מחודשת, עופי רוח, שיר הבוקרים, ההפלגה, שיר היין, הפרח הלבן, בחורים, אל תבכי, הורה נגב. התקליט - ללא ציון שנת ההקלטה.

באמצע שנות ה-60 החלה לצייר, וקיבלה סטודיו במתנה מעיריית תל אביב.

דגנית נפטרה לאחר מחלה ממושכת. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול. בתה הקימה על קברה מצבה בדמות אוהל, כפי שעשתה גם על קבר אביה.^[3]

בתה של דגנית הייתה הזמרת אוהלה הלוי.

הצגות שבהן שיחקה

על תפקידה בהצגה "עולמו של פרץ" זכתה בפרס קלאוזנר מעיריית תל אביב. בנוסף שיחקה בהצגות: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ליר", "החולה המדומה", "גם הוא באצילים", "נשי ווינדזור העליזות", "המשוגעת משאיו", "הורדוס ומרים", "דייגים", "אסתר המלכה", "בשפל", "הסערה", "יום הדין", "קולחוז של נשים", "הרופא על פרשת דרכים", ד"ר קנוק, "החתול והכנרית", "אהבה וקנאה", "דונה גרציה", "צימוק בשמש", "ליאונורה", "בנות חוה", "במעגל הנישואין" ואחרות.

לקריאה נוספת

'דגנית (קורנמן), לאה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 154. (הספר בקטלוג ULI)
עמנואל בר-קדמא, נפטרה השחקנית לאה דגנית ממייסדות תיאטרון 'אהל', ידיעות אחרונות, 3 בנובמבר 1985, עמוד 8

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאה דגנית בוויקישיתוף

לאה דגנית, באתר זמרשת
לאה דגנית, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מספר שירים בביצועה, באתר Dartmouth Jewish Sound Archive, באנגלית
פליט., נשף לאה דגנית, דבר, 29 בנובמבר 1940
לנשף לאה דגנית, דבר, 17 בינואר 1941
שאול הון, לנשף לאה דגנית, דבר, 21 בפברואר 1947
שש, מסע לימודים והופעות: לאה דגנית מספרת, דבר, 28 באוגוסט 1959
חוה נובק, לאה דגנית כבשה את אמריקה, דבר, 27 בינואר 1970
שרה פרנקל, האם, הבת ורוח ה"אהל", מעריב, 16 באוגוסט 1970
שרגא הר-גיל, לאה דגנית לא נכנעת: השחקנית הוותיקה מגישה ערבי־קריאה באידיש, "מתובלים" בשירים בעברית, מעריב, 12 בינואר 1971
חיים נגיד, מתה השחקנית לאה דגנית: מראשוני תיאטרון ה"אהל", מעריב, 3 בנובמבר 1985

הערות שוליים

^ כך על פי רשומה זו: לאה דגנית הלוי באתר חברה קדישא ת"א–יפו. לפי מקור אחר, היא ילידת 1904.
^ שמה המעוברת, "דגנית", מתייחס לשמה המקורי – "קורן" ביידיש פירושו דגן; הסיומת בצורת נקבה בשמות משפחה של נשים (כמו בשפות סלאביות) הייתה נוהג מקובל בתקופת היישוב וראשית ימי מדינת ישראל.
^ חיים נגיד, לאה דגנית: דיוקן עצמי, מעריב, 4 בדצמבר 1985.

[1] כך על פי רשומה זו: לאה דגנית הלוי באתר חברה קדישא ת"א–יפו. לפי מקור אחר, היא ילידת 1904.

[2] שמה המעוברת, "דגנית", מתייחס לשמה המקורי – "קורן" ביידיש פירושו דגן; הסיומת בצורת נקבה בשמות משפחה של נשים (כמו בשפות סלאביות) הייתה נוהג מקובל בתקופת היישוב וראשית ימי מדינת ישראל.

[3] חיים נגיד, לאה דגנית: דיוקן עצמי, מעריב, 4 בדצמבר 1985.

[1]

[2]

[3]