לדלג לתוכן

כתיבת התורה בידי משה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתיבת התורה בידי משה (באנגלית: Mosaic authorship) היא מסורת יהודית-נוצרית לפיה התורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך נכתבה על ידי משה מפי יהוה, אלוהים לפי התפיסה היהודית והנוצרית, בערך במאה ה-13 לפני הספירה.[1]

"משה" מאת (José de Ribera) (1638)

בספרי התורה עצמם לא מוזכר שמות הסופר או הסופרים שכתבו אותה. לפי חוקרים דבר זה נבע מכך שמחברי הספר לא נחשבו חשובים על ידי החברה שייצרה אותם, ודבר זה השתנה רק לאחר שיהודים באו במגע אינטנסיבי עם התרבות ההלניסטית הממוקדת בסופר בשלהי תקופת בית שני, שבה רבנים החלו למצוא מחברים לכתביהם. במאה ה-1 לספירה, כבר היה נהוג להתייחס לחומש כאל "תורת משה", אך הביטוי החד-משמעי הראשון לרעיון שפירוש הדבר שמשה הוא מחבר התורה מופיע בתלמוד הבבלי בין 200 ל-500 לספירה, כלומר יותר 1400 שנה לאחר זמן חיבור התורה לפי המסורת. שם התייחסו הרבנים לסוגיות כגון כיצד קיבל משה את ההתגלות האלוהית, כיצד היא נאצרה והועברה לדורות מאוחרים יותר, וכיצד להסביר קטעים קשים בספר כמו הפסוקים האחרונים בספר דברים, המתארים את מותו. במאה ה-12 ניסח הרמב"ם את "יג עיקרים" כאשר השמיני בהם מצהיר על אמונה כי התורה כולה ניתנה בידי משה.[2] עם זאת היו רבנים ופרשנים דתיים שנתקלו בהבדלים בין נוסחים שונים של התורה, או סתירות לכאורה בין חלקים שונים שלה, ורבים מהם לא קיבלו את עמדת הרמב"ם.[3]

במאה ה-17 החלו כמה חוקרי מקרא להטיל ספק בכך שהתורה היא חיבור אחיד, ולהעלות תהיות האם ניכרות בו "טביעות אצבע" של מספר מחברים. גישה זו ללימוד התורה (כמו גם כתבי קודש אחרים) התפתחה במאתיים השנים האחרונות לתחום בחקר המקרא המוכר באנגלית בשם source criticism "ביקורת המקורות" ובעברית בשם "שיטת המקורות" כשמדובר על מקורות התורה. גישה זו בוחנת בקפידה היבטים כמו שינויים במונחים או בנקודת המבט, לכידות מול העדר לכידות בסיפור, כפילויות וסתירות בין טקסטים ועוד. מתוך תופעות אלה נעשה ניסיון לשרטט את קווי המתאר של המקורות השונים מהם נערך הטקסט, ולפענח רמזים לזהות המחברים וזמנם.[1]

אנליזה של ארבעת ספרי התורה הראשונים לפי ארבעת המקורות של השערת התעודות לפי ולהאוזן

עבודה זו הובילה לפיתוח השערת התעודות, תאוריה מדעית לפיה חמשת חומשי תורה נוצרו על ידי צירוף של מספר תעודות, שכל אחת מהן הייתה נרטיב עצמאי ושלם העומד בפני עצמו. התעודות הללו שיש ביניהן הקבלה מסוימת, נבדלות, לפי ההשערה, בסגנונן ובתכניהן. המקורות המזוהים כפי שהם מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה, הם: המקור היהוויסטי שנכתב ב-950 לפנה"ס לערך בממלכת יהודה; המקור האלוהיסטי שנכתב ב-850 לפנה"ס לערך בממלכת ישראל;המקור הדברימי שנכתב ב-600 לפנה"ס לערך בתקופת הרפורמה הדתית של יאשיהו בירושלים; והמקור הכהני שנכתב ב-500 לפנה"ס לערך, על ידי כהנים בגלות בבל.

השקפות מסורתיות ודתיות המצדדות בכתיבת התורה בידי משה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים עתיקים של יהודים ונוצרים מניחים במפורש או במשתמע כי התורה חוברה על ידי משה.[1]

עם זאת, כפי שציין שפינוזה, מחברים אלה רחוקים מלהיות עדי ראייה. כמו כן אלו אינן קביעות מתוך התורה, אלא קביעות על התורה.[1]

השקפות מסורתיות ודתיות המצדדות במקורות שונים לתורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המציאות של פלורליזם טקסטואלי וריבוי נוסחים במקרא הייתה מוכרת כבר לחז"ל, ובאה לידי ביטוי באופנים שונים. במקומות רבים משתמשים חז"ל לצורך מדרש הפסוקים בניסוח "אל תקרי X אלא Y". במסכת ברכות[4] אומרים חז"ל על הפסוק מישעיהו[5] "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" - "אל תקרי בניך אלא בוניך". והנה, במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן התגלה לראשונה נוסח שאכן גורס "ורב שלום בוניך". מממצא זה ניתן להעריך כי לפחות בחלק מהשימושים בשיטת "אל תקרי" מתבססים חז"ל על הבדלי גרסה ממשיים שעמדו לפניהם.

טענות לבחירה בין טקסטים שונים בספרי דברים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור דתי מפורש המשקף מציאות זו של קבלת גיוון טקסטואלי, ואף בחירה בין טקסטים שונים שסתרו זה את זה, נמצא בספרי דברים, מדרש הלכה מדבי רבי עקיבא (בית מדרש מתקופת התנאים) על ספר דברים. דברים דומים נכתבו ואחריו במסכת תענית שבתלמוד הירושלמי ובמקומות אחרים:[6]

”מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם”[7]: שלש ספרים נמצאו בעזרה, אחד של מעוננים ואחד של היא היא ואחד נקרא ספר זעטוטין. באחד כתוב "מעון אלהי קדם" ובשנים כתיב "מעונה אלהי קדם"; ביטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים. באחד כתוב "וישלח את זעטוטי בני ישראל" "ואל זעטוטי", ובשנים כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל"; ובטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.

הרב פרופ’ דוד גולינקין מציין כי מקור תנאי זה מתאר עיסוק מעשי בביקורת המקרא כבר בתקופת בית שני.[3]

טענות לניקוד התורה בידי עזרה הסופר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתקופה העתיקה, כתבו פרשנים דתיים כי היו חלקים בתורה שנוקדו על ידי עזרא הסופר, שחי במאה ה-5 לפני הספירה, כלומר כ-800 שנה לאחר כתיבת התורה לפי המסורת. באבות דרבי נתן, ספר שנתכב בתקופת התנאים (כנראה במאה ה-2 לספירה), מתוארים עשרה מקומות בתורה בהם הכניס עזרא ניקוד לתורה. לדוגמה ל"ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית טז) או "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג ד). לאחר מכן נכתב "למה? אלא כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך? אומר אני לו: כבר נקדתי עליהן. ואם אומר לי "יפה כתבת" - אעביר נקודה מעליהן." [1]

לפי פרופ’ גולינקין, פרוש הדבר כי לפי אבות דרבא נתן, עזרא הסופר עסק בביקורת הטקסט, והיה לו ספק עם מילים מסוימות שייכות בתורה או לא, ומסיבה זו הוא ניקד אותן, במטרה לשאול את אליהו הנביא בימי ימות המשיח.[3]

דעות לגבי תרגום אפשרי של התורה בידי עזרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ’ גולינקין מביא דברים מתוספתא סנהדרין ד, ומסנהדרין כ”א ע”ב-כ”ב ע”א. לפי דבריו במקורות אלה מוצגות שלוש תפיסות שונות לגבי תפקידו של עזרא ביחס לתורה:

"אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי"[8]

לפי פרופ’ גולינקין, אם אכן התורה תורגמה בידי עזרא, יש בכך השפעה גדולה שלו על הטקסט המקראי שיש בידנו כיום, שכן דרך התרגום משפיעה מאד על תוכן הטקסט המתורגם.[3]

דעות לגבי תרומת יהושע לתורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ספר דברים נכתב "יָּ֨מׇת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶבֶד־יְהֹוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְהֹוָֽה׃ ווַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּי֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" ומופיעים פסוקים נוספים כמו "יוְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים" וכן פרטים על המשך ההנהגת עם ישראל על ידי יהושע בן נון.

במקורות תנאים ניתן למצוא שלוש גישות ביחס לתרומתו של יהושע לתורה.[3]

  • משה כתב את כל התורה, ויהושע לא תרם לה דבר.
  • יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה.
  • יהושע כתב את “ערי המקלט” שבתורה.

ביטוי לגישה השנייה נמצא בתלמוד הבבלי שנחתם באזור המאה ה-3 לספירה עד ה-5 לספירה, ומביא מקורות קדומים יותר. זאת במסכת, בבא בתרא, טו א :"מאן אסקיה נחמיה בן חכליה אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה".[9][2]

התפתחות המחקר המדעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערעור על התפיסה כי משה כתב את התורה, היוותה את ראשית תחום ביקורת המקרא, שצמחה מהתפתחות הרציונליזם, בעידן ההשכלה במערב האירופי, במהלך המאות ה-17 וה-18. פילוסופים ותאולוגים כמו תומאס הובס (1588–1679), ברוך שפינוזה (1632–1677) וריצ'רד סיימון (1638–1712) החלו להטיל ספק בפרשנות המסורתית.

ב-1651, בחלק השלישי של ספרו לווייתן ("על המדינה הנוצרית"), כתב תומאס הובס כי יש מספיק ראיות לכך שהתורה נכתבה לאחר זמנו של משה, אם כי לא ברור כמה זמן לאחר מכן. [10]

הפילוסוף היהודי המנודה ברוך שפינוזה תרם בספרו "מאמר תאולוגי-מדיני", שהתפרסם בשנת 1670, תרומה חשובה לביקורת המקרא המודרנית. הוא קרא לפתח שיטה מדעית לחקר המקרא כנהוג במדעי הטבע, באמצעות איסוף נתונים, השוואתם והסקת מסקנות. שפינוזה כתב שמשה לא יכול היה לכתוב את ההקדמה לספר החמישי במקרא, דברים, שכן הוא מעולם לא חצה את נהר הירדן לארץ המובטחת. הוא הצביע גם על בעיות אחרות כמו פסוק ט' בפרק ל"א בספר דברים, המתייחס למשה בגוף שלישי.[11] שפינוזה היה אחד הראשונים לכתוב כי "החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". וכן לטעון שספרי הנביאים הראשונים נכתבו "אחרי גלות בבל", כנראה בידי עזרא הסופר "שחיבר חיבור אחד מספר בראשית עד מלכים ב".[12]

המאמר שובץ באמירות "פרו-נוצריות" רבות הנראות כאפולוגטיקה כדי למנוע את החרמתו בידי שלטונות הולנד, אך החיבור עורר סערה ציבורית, בעיקר בקרב התאולוגים הנוצרים, הקתולים ופרוטסטנטים כאחד, ולהתעלמות או ביקורת מצד היהודים. כוונותיו הטובות של שפינוזה לא עזרו לו, והוא וכתביו הוחרמו על ידי השלטונות. החיבור תואר בידי מתנגדיו בני התקופה כ'מזיק ונתעב', 'משחית ביותר', 'שלוח רסן באופן בלתי נסבל', 'חתרני', 'מחרף ומגדף', 'שטני' ו'אתיאיסטי'.[13]

דמותו של ז'אן אסטרוק, המכונה לעיתים "אבי ביקורת המקרא" באוניברסיטת טולוז

בשנת 1753 פרסם הרופא הצרפתי ז'אן אסטרוק ספר בשם "השערות בדבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית".[14] אסטרוק, שביקש להוכיח את קדמותו של ספר בראשית ולהפריך את טענותיהם של שפינוזה והובס, היה הראשון שהפעיל על התורה את הכלים המתודיים שפותחו באותה עת בתחום הפילולוגיה הקלאסית. אסטרוק פרסם את ספרו בעילום שם. והספר פורסם בבריסל, מעבר להישג ידם של הרשויות בצרפת. ההגנה שכזו נדרשה עקב הקונטרה-רפורמציה בצרפת ורדיפות ההוגנוטים שהתחוללו באזור לידתו של אסטרוק. בתקופתו של אסטרוק, סופרי האנציקלופדיה הגדולה עבדו תחת לחץ גדול ובסתר, הכנסייה הקתולית לא הייתה סובלנית לביקורת המקראית.

אסטרוק הסיק שבספר בראשית קיימים סיפורים כפולים, המדווחים על אותו אירוע, ואינם תואמים זה את זה בכל פרטיהם. הדוגמה המוכרת ביותר היא סיפור הבריאה המופיע בבראשית, א', שלדברי מבקרי המקרא עומד בסתירה לסיפור הבריאה המופיע בבראשית, ב' (ר' להלן).[15] אסטרוק הבחין שבסדרה אחת של סיפורים האל מכונה בשם "יהוה", ואילו באחרת הוא מכונה בשם "אלהים". הוא העלה את הרעיון שהמקור להבדל טמון בעובדה שהתורה מורכבת משני מקורות ספרותיים עצמאיים, שחוברו על ידי עורך לרצף סיפורי אחד. כדי לשחזר את המקורות הללו, הפריד אסטרוק את הסיפורים המשתמשים בשם "אלהים" מן הסיפורים המשתמשים בשם "יהוה". נוסף לכך איתר אסטרוק כמה קטעים קצרים, שלטענתו, אינם משתייכים לאחד משני המקורות העיקריים אלא שולבו בטקסט בנפרד. את מעשה העריכה ייחס אסטרוק למשה. עבודתו של אסטרוק הייתה תחילתה של ביקורת המקרא, ומכיוון שהיא הפכה לתבנית עבור כל הבאים, הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי ביקורת המקרא".

כשני עשורים לאחר מכן, החל מ-1780, ערך יוהאן גוטפריד אייכהורן חלוקה דומה, וטבע לראשונה את המונחים "מקור אלוהיסטי" (ובקיצור E) ו"מקור יהוויסטי" (ובקיצור J).‏[16] בתחילה אייכהורן תמך בסברה שמשה הוא שערך את התורה, אך מאוחר יותר חזר בו מקביעתו זו.[17] זו הייתה החלוקה הראשונה של התורה לשני מקורות שונים, אם כי היא שייכה את יצירת המקורות לשלב מוקדם בהרבה מהנהוג כיום. אייכהורן נקרא "מייסד הביקורת המודרנית של הברית הישנה". הוא זיהה את היקפה ואת בעיותיה, והחל הרבה מהדיונים החשובים ביותר. מחקריו הובילו אותו למסקנה ש"רוב הכתבים העבריים עברו כמה ידיים".

יוליוס ולהאוזן, מפתח השערת התעודות בביקורת המקרא ואחד החשובים שבמבקרי המקרא

בשנת 1805 פרסם החוקר הגרמני וילהלם מרטין לברכט דה וטה מחקר על ספר דברים,[18] והצביע על אופייה המיוחד של סדרת החוקים המופיעה בו. לטענתו, המאפיין המרכזי של אוסף החוקים המופיע בספר דברים, פרק י"ב-פרק כ"ו הוא הדרישה לריכוז הפולחן במקום אחד וביעור כל מקומות הפולחן האחרים. הדרישה החוזרת ונשנית לריכוז הפולחן קושרת את חוקת ספר דברים לרפורמת יאשיהו, המתוארת בספר מלכים ב', פרק כ"ב-כ"ג. על פי הדיווח במקרא, בשנה ה-18 למלכות יאשיהו ביהודה, מצא חלקיה הכהן במקדש ספר המכונה "ספר התורה", והעבירו לשפן הסופר שהביאו והקריאו בפני יאשיהו.[19] בעקבות הגילוי הודה יאשיהו שהוא ואבותיו סטו מדבר האל, וערך רפורמה מרחיקת לכת, שלדברי דה וטה עיקרה ריכוז הפולחן וביעור הבמות והמזבחות האחרים. המושג "ספר התורה" מוזכר בתורה ארבע פעמים בלבד, כולן בספר דברים.[20] דה וטה הגיע למסקנה שהספר עליו מסופר במלכים ב אינו אלא ספר דברים. יתר על כן, הוא טען שהספר הועלה על הכתב בימי המלך יאשיהו, על מנת להצדיק את הרפורמה שערך. חוקרים אחרים טענו, בעקבות העובדה שספר דברים מחזק את מעמד בית המקדש והכהנים, שהוא נכתב על ידי הכהנים בתקופת יאשיהו כדי לחזק את כוחם הפוליטי.

בשלהי המאה ה-19 פעל יוליוס ולהאוזן בתחום ביקורת המקרא. הוא נודע בעיקר בזכות השערת התעודות לפיה חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר, שכל אחת מהן היא בעלת נרטיב עצמאי ושלם של מיתוסים מקבילים במידה רבה. ב-1883 ולהאוזן פרסם את תמיכתו בתאוריה ב-Prolegomena zur Geschichte Israels, שהתפרסם תחילה ב-1878 כ-Geschichte Israels.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 פרופ' כריסטופר רולסטון, מי כתב את התורה לפי התורה?, אתר "התורה"
  2. ^ 13 עיקרים, שלושה עשר עיקרים, אתר הידברות
  3. ^ 1 2 3 4 5 הרב פרופ’ דוד גולינקין, האם מותר ללמוד וללמד ביקורת המקרא?, מכון שכטר למדעי היהדות
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ד, עמוד א'
  5. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ד, פסוק י"ג
  6. ^ הנוסח שבירושלמי: "שלשה ספרים מצאו בעזרה: 'ספר מעוני' ו'ספר זעטוטי' ו'ספר היא'. באחד מצאו כתוב 'מעון אלהי קדש' ובשנים כתיב (ספר דברים, פרק ל"ג) 'מענה אלהי קדם' וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל' ובשנים כתוב (ספר שמות, פרק כ"ד) 'וישלח את נערי בני ישראל' וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב תשע היא ובשנים כתיב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ב') (מהותו של הבדל זה שבין "ספר היא" לשני הספרים האחרים לא נתבהרה כל צרכה הואיל ואין פסוק הכולל את המילים "אחד עשר היא". עניין זה נדון במפרשי הירושלמי.)
  7. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ז
  8. ^ סנהדרין כ”א ע”ב-כ”ב ע”א, באתר sefaria.org.il
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'.
  10. ^ "It is therefore sufficiently evident that the five Books of Moses were written after his time, though how long after it be not so manifest". תומאס הובס, לווייתן, חלק שלישי: "על המדינה הנוצרית", פרק 33: "על מספרם, עתיקותם, תחומם, סמכותם ופרשנותם של כתבי הקודש" (באנגלית)
    Thomas Hobbes, Leviathan, The Third Part: "Of a Christian Commonwealth", Chapter XXXIII: "Of the Number, Antiquity, Scope, Authority, and Interpreters of the Books of Holy Scripture". (1651)
  11. ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק ט'
  12. ^ פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה, ביקורת המקרא, באתר https://lexicon.cet.ac.il, ‏30.8.2019
  13. ^ הקדמת ס. פלדמן לתרגום האנגלי של החיבור, אינדיאנאפוליס 1998.
  14. ^ Jean Astruc, Conjectures sur les memoires originaux : dont il paroit que Moyse s’est servi pour composer le livre de la Genese : avec des remarques, qui appuient ou qui eclaircissent ces conjectures, Bruxelles, 1753
  15. ^ הרעיון ששני סיפורי הבריאה מקורם בשתי תעודות נפרדות הועלה לראשונה על ידי H. B. Witter עוד בראשית המאה: Henning B. Witter, Jura Israelitarum in Palestinian terram Hildesheim, 1711.
  16. ^ Johann Gottfried Eichhorn, Einleitung in das Alte Testament I-III, 1780-83.
  17. ^ ר' המהדורה הרביעית לספרו, ibid, 4th ed.; Gottingen: Rosenbusch, 1823
  18. ^ W. M. L. de Wette; Disertatio critico exegetica qua Deuteronomium a prioribus Pentateuchi libris diversu, alius cuiusdam recentioris auctoris opus esse monstratu, Lenae, 1805.
  19. ^ ”וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ--לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-ה' בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת ה', אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ. וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִמְרוּ לָאִישׁ, אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו--אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא תִכְבֶּה.” (מלכים ב', כב, 10-17, ובנוסח דומה בדברי הימים ב', לד)
  20. ^ (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ס"א; ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ'; ספר דברים, פרק ל', פסוק י'; ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כתיבת_התורה_בידי_משה&oldid=39532525"