כרוסקים
הכרוסקים היו שבט גרמאני שהתפרש על פני המישורים והיערות של צפון-מערב גרמניה ככל הנראה סמוך להנובר של היום בין המאות הראשונות לפני ולספירה. פליניוס הזקן אפיין אותם מבחינה אתנית כמשתייכים להרמיונס – קבוצה אתנית הכוללת בתוכה את שבטי הח'אתי והסואבים הסמוכים ואת שבטי ההרמנדורי הדרומיים.
על פי המיתולוגיה הגרמאנית מיוחסים שבטים אלה לאב קדמון בשם מאנוס. הכרוסקים הובילו מערכה צבאית משמעותית כנגד האימפריה הרומית, בסופו של דבר נטמעו ככל הנראה בקונפדרציות השבטים של הפרנקים והאלמאנים.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם "כרוסקים" אינו ידוע בוודאות. על פי הדעה המובילה במחקר ייתכן והשם נובע מהמילה הגרמנית העתיקה Gerut (באנגלית מודרנית: Hart, כלומר צבי). ייתכן והשבט נקרא בשם זה מאחר שהצבי שימש כטוטם בעל משמעות טקסית פולחנית עבור שבטי הגרמאנים. השערה אחרת שהוצעה במאה ה-19 על ידי יעקב גרים ואחרים גורסת שמקור השם מהמילה Heru שמשמעותה חרב (בגותית: Hairus ובאנגלית עתיקה: Heoru).
לעומתם גורס הנס קוהן שהתוספת sk המופיעה בכל מקרה אינה שכיחה בגרמנית, ולפיכך הוא מציע כי מקור השם אינו גרמני אלא קדום יותר וקשור לחבל המשוער של הבלוק הצפון-מערבי (בצפון גרמניה של היום) – שהוא מקורם של עמים רבים (ממקור גרמאני) וביניהם הכרוסקים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכרוסקים מאוזכרים לראשונה בכתביו של יוליוס קיסר באחד מספריו המתאר אירועים משנת 53 לפנה"ס. בספר מתאר קיסר כיצד חצה את הריין בפעם השנייה במטרה להעניש את הסואבים על שהגישו סיוע לשבט הטרוורים העוין את הרומאים. הוא מתאר את יער באקניס (יער כמעט בלתי עביר הממוקם כל הנראה ברכס הרי הארץ) המפריד בין שטחי הכרוסקים והסואבים.
ב-12 לפנה"ס, הכרוסקים ושבטים גרמניים נוספים הוכנעו על ידי הרומאים. 150 שנה מאוחר יותר ממקם טקיטוס את אותם השבטים מזרחית לשבטי הח'אוקי והח'אתי בחבל הגאוגרפי התחום בין נהרות הוזר והאלבה.
בזמן שהרומאים ניסו להתפשט מעבר לריין לאירופה הצפונית צירפו אליהם יחידות לוחמות מקרב הכרוסקים ולמשך זמן מה נחשב השבט לבעל בריתם, עם זאת, זמן קצר לאחר מכן התפצלו הכרוסקים בין אלה התומכים בברית עם הרומאים בהנהגת סגסטס לבין אלה המתנגדים לה ותומכים בהשגת עצמאות. בראש מחנה המתנגדים עמד ארמיניוס.
סביב שנת 8 לספירה גברה השפעתו של ארמיניוס בקרב הכרוסקים והוא החל בתכנון מרד כנגד הרומאים. סגסטס הזהיר מספר פעמים את פובליוס קווינטיליוס וארוס, מושל גאליה בדבר תוכניות המרד, אולם המושל הרומאי סירב לנקוט בפעולה כלשהי עד פרוץ המרד.
ב-9 לספירה התחולל קרב יער טויטובורג, במהלכו הצליחה ברית של שבטים גרמאנים בפיקודו של ארמיניוס (הכרוסקים, ברוקטרים, מארסים, סיקאמברי, ח'אוקים וח'אתים) להשמיד כמעט כליל שלושה לגיונות רומאיים בפיקודו של וארוס. ניסי העיט של הלגיונות הרומאים נלקחו בשבי על ידי הגרמאנים. התבוסה הקשה גרמה לכך שהרומאים הפסיקו לחלוטין להשתמש במספרי אותם לגיונות (הלגיון ה-17, הלגיון ה-18 והליגיון ה-19).
לאחר המרידות של הלגיונות הגרמאניים שהתחוללו בשנת 14 לספירה, נשלח המצביא הרומאי גרמניקוס על ידי טיבריוס לפלוש לשטחי גרמניה במעין מסע עונשין שנועד להחזיר את כבודם של הרומאים. ב-15 לספירה, לאחר פשיטה מהירה על הח'אתי, פלשו הרומאים לאדמותיהם של המארסי בכוח של 12,000 לגיונרים, 26 קוהורטות של יחידות עזר, ושמונה פלוגות פרשים. פעולת העונשין שנחלה הצלחה מרובה הייתה ברוטאלית וחסרת רחמים והרומאים לא חסו אף על נשים וילדים. במהלך הקרב הצליחו הרומאים להשיב לידיהם את אחד מניסי הלגיונות שנלקחו בשבי. כמו כן הצליחו להציל את סגסטס בעל בריתם יחד עם קבוצה של בני משפחתו ומקורבים, כולל בתו של סגסטס, ת'וסנלדה, שהייתה אשתו של ארמיניוס. גרמניקוס חס על חייהם והעניק להם אדמות בגאליה. לאחר מכן איתר את האתר בו התחולל קרב טויטובורג, קבר את מתיו והקים במקום מצבת זיכרון.
לאחר מכן התחוללו מספר קרבות נוספים בהם היו נפגעים משמעותיים בקרב הרומאים. בקרבות אלה נראה היה שידו של ארמיניוס על העליונה, אולם בשנת 16 לספירה הנחיל גרמניקוס תבוסה מכרעת לכוחותיו של ארמיניוס בקרב אנגריבאריאן וול שהתחולל באידיסטויסו (על גדת נהר הווזר). ב-17 לספירה, לאחר סדרה של קרבות עם הגרמאנים, אסר הקיסר הרומאי טיבריוס על המשך ההתמודדות אתם והורה לגרמניקוס לחזור לרומא ולהסיג את כוחותיו אל מעבר לנהר הריין אשר הפך הלכה למעשה לקו הגבול ביניהם. השבטים הגרמאניים נשארו ברשות עצמם עד לנפילת האימפריה הרומית.
ב-19 לספירה הציע אדגנדסטריאוס מנהיג הח'אתי לרומאים מנת רעל על מנת להמית את ארמיניוס. טקיטוס טוען שבקשה זו נענתה בסירוב משום שהייתה מנוגדת "לעקרונותיהם האציליים" של הרומאים שסירבו לנקום באויביהם באמצעים שפלים מסוג זה אלא העדיפו להתעמת עימם בשדה הקרב.
בעקבות שורה של תבוסות שנחלו הגרמאנים מידי הרומאים גברה ההתנגדות לארמיניוס בקרב אנשיו כשיריביו החלו מאשימים אותו בשאיפה להפוך למלך. בשנת 21 לספירה "נפל ארמיניוס למעשה בגידה מאחד ממקורביו" (טקיטוס).
לאחר מותו של ארמיניוס הותירו הרומאים את הכרוסקים בשלטון עצמאי למחצה. בשנת 47 לספירה הכרוסקים ביקשו מרומא לשלוח אליהם את איטאליקוס, אחיינו של ארמיניוס, על מנת שיוכתר כמלכם בשל מלחמת אזרחים פנימית שפגעה קשות באצולה הכרוסקית. בתחילה התקבל המלך באהדה אולם לאחר זמן קצר ירדה הפופולריות שלו משום שחונך כאזרח רומאי.
הכרוסקים מאוזכרים בכתבים מאוחרים יותר של טקיטוס (100 לספירה) בהם הוא מתאר את השבט בן זמנו בצורה בלתי אוהדת ואף מזלזלת. אזכור מאוחר יותר שלהם מופיע ב"גאוגרפיה" של תלמי משנת 150 לספירה.
ההיסטוריה המאוחרת של הכרוסקים אינה ידועה ברובה. יש חוקרים המשערים כי במאה ה-4 תרמו להיווצרותם של הסקסונים.
