הזמן הרע

הזמן הרע (באמהרית: ከፉ ዝመን, "כפו זמן", באנגלית: The Evil Days) אשר מכונה גם כְּפוּ קֵן (ክፉ ቀን, הימים הרעים) הוא כינוי לאחת התקופות הקשות בתולדות אתיופיה שכללה צירוף קטלני של אסונות טבע, בצד מאבקי כוח פוליטיים פנימיים ופלישות מחוץ.^[1] אסונות הטבע של הזמן הרע התחוללו לקראת סוף המאה ה-19, בעיקר בין השנים 1888 ל-1892, ותקפו את מרבית מחוזות אתיופיה וחלק מן המדינות הסמוכות לה. אסונות אלו נתפסים כאסונות הגדולים ביותר שתקפו אזור זה באפריקה.^[2]

רקע

ההיסטוריון ריצ'רד פנקהרסט מצא התייחסויות לרעב הכתבים אתיופיים במשך כמעט אלף שנים, וכי בין המאה ה-15 למאה ה-19 התרחש אירוע רעב ברמה הלאומית פעם בעשור בממוצע^[3]. מכך עולה אם כן, שאירועי "הזמן הרע", שהיו רצף של אסונות ומגפות לאורך כחמש שנים, היו אירוע חריג בעוצמתו בהיסטוריה האתיופית.

לפי קביעת ההיסטוריונים התרחשו אסונות הטבע של "הזמן הרע" בין השנים 1888–1892, אך הערכה זו היא כוללנית. דיווחים מקומיים שונים חורגים מהערכה זו. בקרב קהילת ביתא ישראל למשל, מדברים על תקופה ארוכה יותר הכוללת כשבע שנים נוספות.^[4] בדמביה דיווחים על מגפות כלבת ובקר, ורעב שהופיעו כבר ב-1876; דיווחים מקומיים ממחוז בגמדר מתייחסים להופעת מגפות, הכחדת ייבולים על ידי חרקים ובצורת ורעב קשה כבר בתחילת 1879, ובמהלך 1880 ו-1882; בצפון אתיופיה, באופן כללי, הרעב התחיל כבר בשנת 1882.^[5]

אופי האסונות

האסונות שתקפו בזה אחר זה את מחוזות אתיופיה כללו:

מגפת בקר נגיפית שחדרה לאריתריאה ב-1888 (כנראה על ידי הצבא האיטלקי), התפשטה כמעט עד דרום אפריקה, והכחידה 90% מן הבקר והצאן באתיופיה.^[6]
בצורת קשה שפגיעתה המרכזית החלה בנובמבר 1888 וגרמה לרעב כבד בכל מחוזות אתיופיה למעט האזורים הדרומיים ביותר
נחילי ארבה וזחל אמיתי שכילו את היבול באקלה גוזאי, בגמדר, שאווה וברחבי הררג.
התפרצות והתפשטות מגפת כולרה בין השנים 92–1889, ומגפת טיפוס ואבעבועות, בין השנים 90–1889, כחלק מתופעת אל ניניו.
מלחמות מהדיסטים ארוכות, אשר במהלכן נהרגו תושבים רבים ונכחד לא מעט משק חי,^[6] ומאבקי הכוח הפנימיים, שהובילו בין היתר להפסקת אכיפת החוק באזורים נרחבים ולהתפשטות מעשי אלימות ורצח.

באשר למלחמות, מעורבותה של אתיופיה בדיכוי מרד המהדיסטים החלה כבר ב-1884, עם חתימת הסכם היוויט, מהלך שהפנה את זעם המהדיסטים כלפי אתיופיה והוביל לרצף מלחמות שהסתיים רק ב-1894 עם הדיפת האיטלקים את תומכי המהדייה מאריתריאה. במהלך תקופה זו התנהלו גם מלחמות פנימיות שבמוקדן עמד המאבק על הקיסרות בין מנליק השני למנגשה יוהנס. במאבקים אלו התערבו גם הבריטים והאיטלקים. המאבק בין מנליק השני למנגשה יוהנס לא הסתיים גם לאחר עליית מנליק השני לקיסרות, ואילו הקשר עם האיטלקים הוביל בסופו של דבר למלחמה בין אתיופיה ואיטליה. מלחמות אלו כולן, ובייחוד קרבות המהדיסטים והדארווישים, דיללו קשות את האוכלוסייה ומשאביה, הרסו לא מעט יישובים וערערו את כלכלת אתיופיה.^[7]

היקף הפגיעה

כשליש עד שני שלישים מאוכלוסיית אתיופיה נכחדו בתקופה זו.^[8] באזורי הקרבות כמו בגמדר ואגם טאנה, המספרים היו גבוהים אף יותר ויש המעריכים כי מדובר בכ-75% מהאוכלוסייה. מסמכים של החברה הלונדונית תומכים בהערכת התמותה הגבוהה יותר. בבגמדר, למשל, התמותה הייתה כה גבוהה שכמה עשורים לאחר מכן עוד היה צורך לייבא לאזור כוח עבודה.^[8]

עם הידלדלות והיחלשות האוכלוסייה האנושית חיות פרא החלו לשוטט בחופשיות ברחבי הארץ ואף השתלטו על מספר אזורים. כנופיות שודדים ניצלו את קריסת החוק והסדר באזורי הרעב ושדדו ורצחו תושבים תוך שהם הופכים את התנועה בין המחוזות ליקרה ומסוכנת.^[9]

השורדים חיו בחיפוש מתמיד אחר מזון ובפחד מפורענות. תושבים רבים הפכו פליטים ומחירי המזון נסקו באינפלציה קשה. חלק מן האנשים ניזונו מבשר אדם, צבועים וחמורים מתים.^[10] סיפורים שהועברו בקהילת ביתא ישראל מדור לדור מציינים כי אנשים ניזונו בתקופה זו משורשים ועשבים, וכי בייאושם אף קלו רצועות עור יבש כדי להשקיט את הרעב, כמו גם על מות קרובים בהיתקלויות אלימות.^[11] בתקופה זו גם נפוצה קהילת ביתא ישראל - מקווארה לדרום-מערב ומדמביה למזרח ולצפון - והרחיקה להגיע עד גאינט, וגרה וצלמת.^[10]

השפעת האסונות על דמביה הייתה מן הקשות ביותר:
”אבוי! ארץ דמביה היפה הפכה במהלך שלוש השנים האחרונות לשממה מוחלטת בה ניתן למצוא פה ושם רק תושבים ספורים. גידולים חקלאיים וגידולי בקר, שבעבר פרחו ברחבי המדינה, כבר לא ניתן למצוא כאן; צבועים, נמרים ואריות הם למעשה התושבים היחידים של חבל הארץ המשתרע בין פרקה ודינגל.”^[10]

ב-1893 החלה ההתאוששות ומחירי המזון החלו לרדת. חלק מן הפליטים החלו לשוב לבתיהם, וחלק נפוצו מחשש העוני הרב.^[10] אזורים רבים לא שבו לשגשג כבעבר. עדויות שונות מ-1894 מלמדות כי אזורים מסוימים בבגמדר לא התאוששו מן המכה, גם לאחר עשור: ”סאקאלט היא ארץ פורייה ביותר. לפני פלישת הדארווישים היא הייתה עשירה ביותר, כמו דמבה, אבל עכשיו היא ענייה ומעוטת אוכלוסין. אלפי פאלאשים חיו בעבר בסאקאלט, אך כיום מספרם אינו עולה על כמה מאות.”^[10]

המחוזות הצפון מערביים שבעבר היוו מרכז פוליטי רב כוח, שקעו ואיבדו את כוחם עקב השנים הרצופות מאבקי כוח, רעב, מחלות ופלישות מהדיסטים.

ביתא ישראל

תקופת הזמן הרע הותירה חותמה על קהילת ביתא ישראל ולא בכדי נחרטה בתודעתה ומהווה חלק ממורשתה החיה. איגרת הכוהנים הגדולים משנת 1905 מציינת:
”קודם היינו רבים; קודם היו 200 בתי כנסת, עכשיו נותרו רק 30. בזמן הדארווישים מספר מפחיד של אנשים מת מרעב. אנו מצויים בסבל רב. הספרים שלנו נהרסו; הדארווישים העלו אותם באש. כבר אין לנו בתי ספר; הם נחרבו.”^[10]

בשל מעמדה הייחודי, של תת-קבוצה נבדלת ונרדפת, קהילת ביתא ישראל הייתה פגיעה במיוחד לאסונות "הזמן הרע". יישובי היהודים נפגעו כולם בצורה חמורה מידי המהדיסטים וגורלם נגזר עוד קודם לפגיעת אסונות הטבע. ביתא ישראל מעידים כי בתקופת יוהנס מרבית הכהנים נרצחו או נסו למקומות נידחים, מעשה ידי המהדיסטים. "'משך שנתיים נמשכו הפלישות, אף אחד לא עסק בחקלאות. ומשך 4 שנים היה רעב."^[7] כמו כן, מאחר שמרבית בני הקהילה היו עובדי אדמה ואמנים, הם היו מן הראשונים לאבד את תפקידם החברתי ואת מקור פרנסתם.^[12]
לטענת קפלן, יש להניח כי התמותה בקרב ביתא ישראל, שלא נתמכה על ידי גורמים חיצוניים ולא הייתה לה גישה לכסף זר, הייתה גבוהה ביותר ועומדת על כמחצית עד שני שלישים של הקהילה.^[8] בסאקלט, לדוגמה, הצטמצמה אוכלוסיית קהילת ביתא ישראל מכמה אלפים לכמה מאות.
מיכאל ארגווי, אחד מהמיסיונרים של החברה הלונדונית, שסייר ביישובי הקהילה בכפר אפריבידה שבאצ'פר ב-1899, מעיד: ”כשביקרתי במקום לפני שנים רבות עם דבתרה ברו, פלאשים רבים חיו בו, אך עכשיו כולם נעלמו ונאמר לנו שמתו בתקופת הרעב.”^[13]

קהילת ביתא ישראל הצטמצמה לא רק בשל הרעב אלא גם בשל נשירת והיעלמות חלק מבני הקהילה עם תפוצתם. בתקופה זו בני הקהילה לא יכלו לשמור על מנהגיהם הייחודיים, כמו כשרות מזון ומשקה או שמירת שבת, כל שכן הקרבת הקורבנות - ההישרדות היא שהכתיבה את דרכם. משבר 'הזמן הרע' הביא על כן להתערות רבים מבני הקהילה בקרב הנוצרים ולהצטרפותם לכנסייה האורתודוקסית.^[14] מיקאל אראגאווי, מציין כי מומרים אלו לא היו נוצרים אמיתיים ולא הכירו את הנצרות כלל, רק את זאת שנטבלו.^[15] חלק מבני הקהילה שב אליה בחלוף הזמן הרע, ולאחר תקופת בידוד והיטהרות קצרה הפך שוב לחלק ממנה.^[16] אומדני האוכלוסייה של ביתא ישראל טרם הזמן הרע מוערכים בכ-200 ~ 350 אלף נפש^[17] ולאחריה רק בכשליש, זאת אומרת כ-67 ~117 אלף נפש.

הזמן הרע גרם גם למשבר רוחני, הביא לשינויים ברמת המנהיגות וערער את סמכותם של המנהיגים הדתיים. חלק ממנהיגי הקהילה מתו ברעב או נרצחו, או נטרפו על ידי חיות טרף. רבים מן הנזירים מתו ומעמדם כקדושים התערער. בשנים העוקבות לרעב לא הוסמכו נזירים חדשים. חלק מן הנזירים ששרדו נטשו את חיי הנזירות והקימו משפחות על מנת להניח המשכיות למשפחותיהם וקהילתם. הקהילה גם לא יכלה יותר להרשות לעצמה להחזיק מערכת דתית גדולה.^[18]

הטקסים הדתיים אף הם נפגעו ונשתנו. משך שנים הקרבת קורבנות לא התאפשרה וחלק מבני הקהילה טענו שאין צורך לחדש את המנהג כיוון שזה הופסק בקרב קהילות יהודיות אחרות. בתקופה זו בני הקהילה התמודדו לא רק עם אסונות טבע, מלחמות והשלכותיהם החומריות והרוחניות, אלא גם עם הליך המודרניזציה שהחל במפגש עם החברה הלונדונית.^[12]

לקריאה נוספת

James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168
Richard Pankhurst, "The Great Ethiopian Famine of 1888-1892: a New Assessment", 1966,
Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia :From Earliest Times to the Twentieth Century, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746646

קישורים חיצוניים

יעקב גונצל, ‏תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 2006.
ישראל אדנה יסמני, בית ישראל בתקופת הכְּפוּ קֵן

הערות שוליים

^ Bahru Zewde, A History of Modern Ethiopia, 1855-1991, (Second Edition), James Curry, Ohio University Press & Addis Ababa University Press, 2002, ISBN 0821414402, p. 72
^ R. Pankhurst, The Great Ethiopian Famine of 1888-1892, 1966
^ Peter Gill, [https://web.archive.org/web/20180516155623/http://www.sahistory.org.za/sites/default/files/file%20uploads%20/peter_gill_famine_and_foreigners_ethiopia_sincebook4you.pdf#page=27 Famine and Foreigners: Ethiopia Since Live Aid], Oxford University Press, 2010, עמ' 27
^ לדוגמה, תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 2006
^ Quirin, p. 167
^ ¹ ² James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168, p. 168
^ ¹ ² Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746646, p. 144
^ ¹ ² ³ Kaplan, p. 147
^ Kaplan, p. 146
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Quirin, p. 169
^ יעקב גונצל
^ ¹ ² Kaplan, p. 152
^ Kaplan, p. 148
^ Kaplan, p. 149
^ קפלן מעלה את ההשערה שהקבוצה הגרעינית של אוהבי מרים (מרים וודד) הם מומרים מביתא ישראל, מה שמסביר את מנהגיהם השונים. שם, עמוד 149
^ Kaplan, p. 150
^ אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג, עמ' 6
^ Kaplan, p. 151

[1] Bahru Zewde, A History of Modern Ethiopia, 1855-1991, (Second Edition), James Curry, Ohio University Press & Addis Ababa University Press, 2002, ISBN 0821414402, p. 72

[2] R. Pankhurst, The Great Ethiopian Famine of 1888-1892, 1966

[3] Peter Gill, [https://web.archive.org/web/20180516155623/http://www.sahistory.org.za/sites/default/files/file%20uploads%20/peter_gill_famine_and_foreigners_ethiopia_sincebook4you.pdf#page=27 Famine and Foreigners: Ethiopia Since Live Aid], Oxford University Press, 2010, עמ' 27

[4] לדוגמה, תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 2006

[5] Quirin, p. 167

[קוורין,_עמ'_168-6] ¹ ² James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168, p. 168

[קפלן,_עמ'_144-7] ¹ ² Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746646, p. 144

[קפלן,_עמ'_147-8] ¹ ² ³ Kaplan, p. 147

[9] Kaplan, p. 146

[קוורין,_עמ'_169-10] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Quirin, p. 169

[11] יעקב גונצל

[קפלן_152-12] ¹ ² Kaplan, p. 152

[13] Kaplan, p. 148

[14] Kaplan, p. 149

[15] קפלן מעלה את ההשערה שהקבוצה הגרעינית של אוהבי מרים (מרים וודד) הם מומרים מביתא ישראל, מה שמסביר את מנהגיהם השונים. שם, עמוד 149

[16] Kaplan, p. 150

[17] אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג, עמ' 6

[18] Kaplan, p. 151

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]