כלכלת ירדן
_(13252089754).jpg) | |
| דירוג עולמי | תמ"ג: 91; תמ"ג לנפש: 138 |
|---|---|
| מטבע |
דינר ירדני  |
| סטטיסטיקה | |
| תמ"ג | 45,344 מיליארד (הערכה 2021) |
| תמ"ג לנפש | 4,270$ (הערכה 2018) |
| צמיחה כלכלית | 2.50% (דירוג: 121; הערכה לשנת 2015) |
| מדד ג'יני | 39.7 (דירוג: 64; 2007) |
| כוח עבודה | 2,020,000 (הערכה לשנת 2015) |
| אבטלה |
11 אחוז (נכון ל־2014) |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת | |
  | |
כלכלת ירדן מסווגת ככלכלת שוק מתעוררת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]התמ"ג לנפש של ירדן עלה בשנות השבעים בשיעור של 351%, חוותה ירידה של 30% בשנות השמונים, ועלייה של 36% בשנות התשעים. לאחר עלייתו של המלך עבדאללה השני לכס המלכות בשנת 1999, הונהגה מדיניות כלכלית ליברלית שהביאה לפריחה שנמשכה עד שנת 2009. כלכלת ירדן גדלה בשיעור שנתי של 8% לאחר המלכתו של עבדאללה השני, 1999 ועד ל 2008. עם זאת, הצמיחה הואטה ל -2% בלבד לאחר פרוץ האביב הערבי בשנת 2011. עלייה משמעותית באוכלוסייה, בשילוב עם האטה בצמיחה הכלכלית וגידול בחובות הציבוריים הביאו להחמרת העוני והאבטלה במדינה. נכון לשנת 2015, ירדן מתהדרת בתמ"ג בשווי של 37.6 מיליארד דולר, שמדרג אותה במקום ה 89 בעולם.
ירדן מחזיקה בחברות FTA עם ארצות הברית, קנדה, סינגפור, מלזיה, האיחוד האירופי, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, טורקיה וסוריה. ירדן היא חברה בהסכם הסחר החופשי הערבי רבתי, אזור הסחר החופשי אירו-ים תיכוני, הסכם אגאדיר, וגם נהנית ממעמד מתקדם עם האיחוד האירופי.[1]
ירדן היא כלכלת ידע מתעוררת. המכשולים העיקריים לכלכלת ירדן הם מיעוט מקורות מים, הסתמכות מוחלטת על יבוא נפט לאנרגיה וחוסר יציבות אזורית. קצת יותר מ -10% מאדמות המדינה ניתנות לעיבוד, ואספקת המים מוגבלת. הגשמים מעוטים, ורוב מי התהום הזמינים בירדן אינם מתחדשים. על פי הסכם השלום בין ישראל לירדן, מחויבת ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. ביולי 2021 החליט ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, להכפיל את כמות המים ולהעביר לירדנים 100 מיליון מ"ק מים. ההסכם שנחתם אז היה לשלוש שנים, ואמור לפוג בסוף מאי 23. המשאבים הבסיסיים בכלכלה הירדנית מתרכזים בכריית זרחן, אשלג ונגזרות הדשן שלהם; תיירות; העברות מעבר לים; וסיוע חוץ. אלה המקורות העיקריים שלה להכנסות מטבע קשה. עקב מחסור במקורות אנרגיה זמינים, ירדן מסתמכת על גז טבעי, המספק 93% מצרכי האנרגיה המקומיים שלה. ירדן נהגה להיות תלויה בעיראק לצורך נפט עד למלחמת עיראק בשנת 2003. בירדן יש גם שפע של אזורים תעשייתיים המייצרים סחורות בתחום הטקסטיל, התעופה והחלל, ההגנה, התקשוב, התרופות והקוסמטיקה.
בשנים האחרונות הואטה הצמיחה הכלכלית של ירדן, בממוצע של כ -2%. סך החוב החיצוני של ירדן בשנת 2011 היה 19 מיליארד דולר, המהווים 60% מהתמ"ג. בשנת 2016 הגיע החוב ל -35.1 מיליארד דולר המהווים 93.4% מהתמ"ג.[2] עלייה משמעותית זו מיוחסת להשפעות של חוסר היציבות האזורית שגורמות לירידה בפעילות התיירים; ירידה בהשקעות זרות; הגדלת ההוצאות הצבאיות; התקפות על הצינור המצרי המספק לממלכה גז; קריסת הסחר עם עיראק וסוריה; הוצאות הנובעות משיכון פליטים סורים וצבירת ריביות מהלוואות.[2] על פי הבנק העולמי, הפליטים הסורים עלו לירדן יותר מ־2.5 מיליארד דולר בשנה, שהם 6% מהתמ"ג ו -25% מההכנסות השנתיות של הממשלה.[3] בעקבות כניסת הפליטים הסורים לירדן, צמיחת השכר ירדה במידה ניכרת, עקב כך שהייתה תחרות על משרות בין פליטים לאזרחי ירדן. הנפילה שהחלה בשנת 2011 נמשכה עד 2018. חמשת המגזרים המובילים במדינה התורמים לתמ"ג הם שירותים ממשלתיים, מימון, ייצור, תחבורה ותיירות, הושפעו קשות ממלחמת האזרחים בסוריה.[4] סיוע חוץ מכסה רק חלק קטן מעלויות אלה, 63% מכלל העלויות מכוסות על ידי ירדן.[5] תוכנית צנע אומצה על ידי הממשלה, ומטרתה להפחית את יחס החוב לתוצר של ירדן ל -77 אחוזים עד 2021.[6] התוכנית הצליחה למנוע את עליית החוב מעל 95% בשנת 2018.
בשנת 1975, בה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.
בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.
בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה.
במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.
ענפי הכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות הגידול בייצור, חלקו של ענף החקלאות במשק ירד בהתמדה ל -2.4 אחוזים בלבד מהתוצר המקומי הגולמי עד שנת 2004. כ -4 אחוז מכוח העבודה בירדן עבד במגזר החקלאי בשנת 2002. החלק הרווחי ביותר בחקלאות בירדן הוא גידול פירות וירקות (כולל עגבניות, מלפפונים, פרי הדר ובננות) בבקעת הירדן. שאר היבולים, בעיקר הדגנים, נותר תנודתי בגלל היעדר גשמים עקביים. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. ענף הדייג מחולק באופן שווה בין לכידת חיות לבין חקלאות ימית. תפוסת המשקל החי הסתכמה במעל ל -1,000 טון מטרי בשנת 2002. ענף היערות קטן אף יותר מבחינה כלכלית; בשנת 2002 הוסרו כ -240,000 מ"ק עץ עגול.[7]
מחצבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.
תיירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצבו של ענף התיירות נחשב לרוב מתחת לפוטנציאל, במיוחד נוכח ההיסטוריה העשירה של המדינה, חורבות עתיקות, אקלים ים-תיכוני וגאוגרפיה מגוונת. למרות פניותיו האישיות של המלך וקמפיין שיווקי מתוחכם, הענף עדיין מושפע לרעה מחוסר היציבות הפוליטית של האזור. יותר מחמישה מיליון מבקרים נכנסו לירדן בשנת 2004, והניבו הכנסות של 1.3 מיליארד דולר. הרווחים מתיירות עלו ל -1.4 מיליארד דולר בשנת 2005. העובדה שרוב התיירות בירדן מגיעה ממקומות אחרים במזרח התיכון אמורה לתרום לפוטנציאל הצמיחה של הענף בשנים הבאות, מכיוון שירדן יחסית יציבה, פתוחה ובטוחה בהשוואה לרבות משכנותיה.[7] ענף התיירות נותר מרכיב חשוב בכלכלה הירדנית, ומעסיק באופן ישיר כ -30,000 ירדנים, ותורם 10% לתוצר הממלכה. למרות הירידה במבקרים הערבים מהמפרץ, 2007 צוינה כשנה של צמיחה מתמדת עבור מגזר התיירות. ההכנסות זינקו ב -13% לכמעט 2.11 מיליארד דולר במהלך 11 החודשים הראשונים, לעומת 1.86 מיליארד דולר בתקופה המקבילה בשנת 2006. על המגזר מפקחת האסטרטגיה הלאומית לתיירות (NTS) של הממשלה, שהוקמה בשנת 2004 כדי לקדם את הענף עד 2010. NTS כיוונה להכפיל את הכנסות התיירות במהלך התקופה ולהגדיל את המשרות הקשורות לתיירות ל 91,719. המטרה הראשונה כבר הושגה, אך השנייה עשויה להוות מאתגרת יותר: בין 2004 ל -2007 המספר הכולל של המועסקים בענף עלה מ־23,544 ל -35,484. זוהי צמיחה מרשימה, אך פחות ממחצית מהמטרה של 90,000 או יותר. NTS מקווה להציב את ירדן כיעד בוטיק לתיירים מתקדמים. האסטרטגיה מזהה שבעה סדרי עדיפויות או שוקי נישה: מורשת תרבותית (ארכאולוגיה); דת; אקולוגיה; בריאות ואיכות חיים; הרפתקאות; מפגשים, תמריצים, כנסים ותערוכות (MICE); והפלגות. תקציב השיווק של מועצת התיירות בירדן (JTB) עלה בשנה החולפת מ־8.52 מיליון דולר ל-16.3 מיליון דולר. אלה זמנים חיוביים לתיירות בירדן, עם צמיחה מתמדת ופרויקטים גדולים בדרך. על המגזר לבצע שיפורים בתשתיות ושיווק, אך בסך הכל, הענף משתפר מזה מספר שנים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דנה בן-שמעון, "הצעירים לא רואים עתיד": בירדן נואשים מיוקר המחיה וחוששים מתסיסה פנימית, באתר ישראל היום, 21 בדצמבר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ C. Nash, T. Peters, ANALYSES OF HTF-48-12-20/24 (FEBRUARY, 2012) AND ARCHIVED HTF-E-05-021 TANK 48H SLURRY SAMPLES, 2012-08-02
- ^ 1 2 Carnegie Endowment for International Peace, SpringerReference, Springer-Verlag
- ^ Remarks at high-level meeting on global responsibility sharing for Syrian Refugees, Geneva, 30 March 2016, dx.doi.org, 2016-12-16
- ^ Richard N. Cooper, The Next Great War?, The MIT Press, 2014-12-29, עמ' 57–70
- ^ Indonesia Economic Quarterly, October 2015, World Bank, 2015-10
- ^ Qiuye Yu, Omar Obeidat, Xiaoyan Han, Studying the nonlinearity in Sonic IR NDE, Author(s), 2017 doi: 10.1063/1.4974670
- ^ 1 2 Deborah L. Vroman, The Library of Congress Country Studies9953The Library of Congress Country Studies. Library of Congress, Washington, DC: Library of Congress, Federal Research Division http://lcweb2.loc.gov/frd/ cs/cshome.html, Electronic Resources Review 3, 1999-05, עמ' 57–58 doi: 10.1108/err.1999.3.5.57.53