לדלג לתוכן

כאי ח'וסרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוקן של כאי ח'וסרו. על ידו הימנית יושב בז, מלווה אוחז בקשת עומד מאחוריו. שמן על בד מתקופת איראן הקאז'רית (Qajar Iran), יצירה של מיהר עלי באיספהן, משנים 4–1803
הצבאות היריבים של איראן בראשות כאי ח'וסרו ותוראן (Turan), בפיקודו של אפרסיאב (Afrasiab). מתוך עותק השאהנאמה המאויר שיוצר עבור הנסיך הטימורי באייסנגורי (Bayasanghori), בשנת 1430 ושנחשב יצירת מופת של המיניאטורות הפרסיות. מורשת רשומה של אונסק"ו.[1] נמצא היום במוזיאון בטהרן.

כאי ח'וסרופרסית: کیخسرو) הוא מלך אגדי של איראן מהשושלת הכאית, שושלת אגדית של מלכים פרסיים ודמות בספר האפוס הפרסי, שאהנאמה, שכל מלכיה נשאו את השם "כאי" שפרושו "מלך". הוא היה בנו של הנסיך האיראני סיאווש (Siyâvash) שנישא לנסיכה פרנגיס מתוראן בזמן ששהה בגלות. לפני שנולד כאי ח'וסרו, אביו נרצח בתוראן על ידי סבו מצד אמו, אפרסיאב. כאי ח'וסרו הוכשר בילדותו במדבר על ידי פיראן, הווזיר החכם של אפרסיאב. סבו מצד אביו היה כאי קאבוס, השאה האגדי מאיראן שבחר בו כיורשו כשחזר לאיראן עם אמו. מקור שמו מאווסטית ומשמעותו "בעל תהילה טובה".[2]

באווסטה, כאי ח'וסרו מכונה "אביר ארצות איראן". לפי אווסטה, היה לו בן בשם אקסרורה. באגם צ'יצ'סט הוא העלה קרבן לאלה אנאהיטה (Anahita), אלה איראנית עתיקה הקשורה למים, עבור זכייה במרוץ מרכבות. הוא הרג את אפרסיאב באגם צ'יצ'סט כנקמה על רצח סיאווש.[2][3]

בטקסטים פהלוויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקסטים בשפה הפהלווית, מוזכר שמו כ-כאי הוסרוי.

על פי כתב גאוגרפי מהמאה ה-9 לספירה, הוא נולד בעיר סמרקנד, שנוסדה על ידי סבו, כאי קאבוס. הוא הצית את האש של באהראם (האנשה אלוהית של המושג ניצחון) בסמרקנד והצית מחדש את האש שכבתה, בשם קארקוי, בעיר זרנג. על פי החיבור הזורואסטרי "רוח החכמה" (Menog-i Khrad) בן ה-63 שאלות ותשובות בשפה הפהלווית, כאי ח'וסרו מלך במשך 60 שנים לפני שהעביר את השלטון לכאי לוהראספ.

הוא השמיד מקדש אלילים באגם צ'יצ'סט שלולי הושמדו לא הייתה יכולה להתרחש תחיית המתים באחרית הימים, הוא יתאחד עם סאושיאנט, דמות שתשמיד באחרית הימים את הרוע בעולם המתחדש.[2]

היו מחברים בעידן האסלאם, כמו חמזה אל-איספהני, בן המאה ה-9 ואבן בלכי, בן המאה ה-11, שכתבו שהפרסים ראו בכאי ח'וסרו נביא ושהוא חי בעיר בלק.[2]

כאי ח'וסרו הוא בנם של סיאווש פרנגיס, וכשאביו נהרג על ידי גרסיווז, אחיו של אפרסיאב, הוא נמסר על ידי פיראן וישה לידי רועי צאן. אפרסיאב שחשש למלכותו, ביקש להביא את הילד לפניו כדי לבדוק את פיקחותו כדי לראות אם הוא יכול להוות איום. פיראן מייעץ לכאי ח'וסרו לענות על כל השאלות לאחור. אפרסיאב משוכנע שח'וסרו הוא אידיוט ומצווה על פיראן לשלוח אותו לאמו המתגוררת בעיר סיאבשגרד, שהוקמה על ידי אביו. בינתיים, באיראן, בעקבות חלום שבו אל המצפון מספר על כאי ח'וסרו נוצר צורך להחזיר את הילד. רק האביר גיב יכול להחזיר את הילד לאיראן. לאחר שבע שנות חיפוש, הוא סוף סוף מוצא אותו ומחזיר אותו יחד עם אמו, פרנגיס.

גביע כאי ח'וסרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאי ח'וסרו סוקר את צבאו

הגביע הוא כלי ניבוי וחיזוי שלפי המיתולוגיה הפרסית היה שייך לשליטי פרס העתיקה.

על פי המיתולוגיה, הגביע היה בשימוש חד פעמי על ידי כאי ח'וסרו בתקופת שלטונו, כדי למצוא היכן היה ביז'אן, שנסע לגבול תוראן לציד. ביז'אן נקלעה לקשר רומנטי עם מניז'ה, בתו של המלך אפרסיאב, לאחר מפגש קצר אתה בגבול איראן ותוראן. מניז'ה הביאה אותו בחשאי לארמון אביה, וכאשר אפרסיאב גילה זאת, הוא השליך את ביז'אן לבור וגירש את מניז'ה מהטירה. כולם באיראן חשבו שביז'אן מת מלבד כאי ח'וסרו שראה אותו חי מהסתכלות בגביע. כאי ח'וסרו שלח אז את רוסתם לחלץ את ביז'אן.

אמרו שהגביע ("ג'אם") מלאה בסם חיי נצח ושימשה ככלי ניבוי. האמינו שניתן להבחין בכל 7 מדורי גן העדן של היקום, על ידי צפייה לתוכו. כמו כן האמינו שהוא התגלה בפרספוליס בימי קדם. אמרו שהעולם כולו משתקף בו, ונאמר כי חזויים בתוך הגביע חושפים אמיתות עמוקות. לפעמים, במיוחד בתיאורים פופולריים הגביע מוצג ככדור בדולח. התרגום לאנגלית של שאהנאמה בידי הלן צימרן משתמש במונח "כדור בדולח".[4]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כאי ח'וסרו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ “Bayasanghori Shâhnâmeh” (Prince Bayasanghor’s Book of the Kings), web.archive.org, ‏2009-08-05
  2. ^ 1 2 3 4 Oktor Skjærvø, KAYĀNIĀN vii. Kauui Haosrauuah, Kay Husrōy, Kay Ḵosrow, iranicaonline.org, ‏May 15, 2013 (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ Tabari Translated by C. E. Bosworth, The History Of Tabari, כרך 5, New York: State University of New York Press, 1999, עמ' 361
  4. ^ Hakim Abol Qasem Ferdowsi Tousi, Shahnameh (The Epic of Kings): Bijan and Manijeh, www.iranchamber.com