ישראל בלקינד

ישראל בלקינד
לידה	14 באפריל 1861; להויסק, בלארוס
פטירה	28 בספטמבר 1929 (בגיל 68); ברלין, רפובליקת ויימאר
מקום קבורה	בית העלמין גורדון החדש

ישראל בֶּלְקִינְד (א' באייר תרכ"א, 11 באפריל, 1861 - כ"ג באלול תרפ"ט, 28 בספטמבר 1929^[1]), ממייסדי תנועת הביל"ויים, מחלוצי העלייה הראשונה. מייסדה של גדרה, המושבה הביל"ויית הראשונה, ומחנך עברי.

קורות חיים

נעוריו

בלקינד נולד בלהויסק (אנ') ‏(Лагойск) שבפלך מינסק ברוסיה הלבנה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, לשפרה ומאיר בלקינד. אחיו היה שמשון בלקינד, אביהם של איתן בלקינד ונעמן בלקינד, לימים חבר במחתרת ניל"י. חונך לשפה העברית על ידי אביו, מנהיג התנועה לחינוך וקידום השפה העברית. הוא למד בגימנסיה רוסית ממשלתית במוגילב, ולאחר מכן באוניברסיטת חרקוב (אנ'). בלקינד היה אחיה של אולגה חנקין, אשתו של יהושע חנקין, ואחיה של פאני פיינברג, אמו של אבשלום פיינברג ממקימי מחתרת ניל"י.

הקמת ביל"ו וההתיישבות בארץ ישראל

בעת לימודיו באוניברסיטה, בשנת 1882, כינס בלקינד קבוצת צעירים והקים את תנועת ביל"ו לעידוד העלייה לארץ. פירוש שמה של התנועה הוא ראשי תיבות של הפסוק ”בית יעקב לכו ונלכה” (ישעיהו, ב', ה').

ביוני 1882 הנהיג בלקינד קבוצה של 14 ביל"ויים שעלו ארצה, מאורע שציין את תחילת העלייה הראשונה. תחילה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקוה ישראל, והתגוררו בבית ששכרו במרכז פרדסי יפו. מאוחר יותר עבר בלקינד למושבה ראשון לציון, אך נאלץ לעזוב אותה בשנת 1884, לאחר שהואשם בארגון התנגדות לפקידי הברון רוטשילד. בשנת 1885 הניף בלקינד, ביחד עם פאני מאירוביץ, את הדגל בחגיגות שלוש שנים להיווסדה של ראשון לציון. דגל זה, שכונה "דגל ראשון לציון", מזכיר בצורתו ובמתכונתו את דגל ישראל המוכר כיום. בלקינד תיאר אותו: "יריעת אריג לבנה: שתיים-שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע". כמו כן, הקים בלקינד את גדרה, המושבה הביל"וית הראשונה, אך מעולם לא הסתגל לחיי החקלאות, ועזב. בין השאר, הוא השתתף בטקס הקמתה של המושבה רחובות ונתן לה את שמה.

קריית ספר

החל משנת 1906 נדד בלקינד בארץ ישראל, אירופה וארצות הברית ללא מקום מגורים קבוע. בלקינד ניסה לקדם את חזונו להקים בית ספר חקלאי בארץ ישראל, לו קרא "קריית ספר"^[2]. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בארצות הברית, בין השאר כדי לקדם את הקמת בית הספר.

יתומי אוקראינה

בעקבות הפרעות באוקראינה נסע בלקינד לשם בשנת 1921 וקיבץ כ-130 ילדים יתומים במעונות ילדים ברובנו ובלבוב לקראת עלייה לארץ ישראל^[2]^[3]. בלקינד פעל לאסוף כספים לצורך גידול היתומים, אולם נתקל בקשיים. הודעה של הוועד הלאומי באמצע 1922 ציין: "האדון בלקינד מנהל תעמולה זו יותר משנה באירופה התיכונה בדבר אמצעים להעברת היתומים. אך מפני שאין הוא מסכים למנות מוסד ציבורי שיפקח על הדבר הזה, לא הסכימו ההסתדרויות לתוכניתו ורק יהודי צ'כוסלובקיה מפרישים לצרך זה סכומים ידועים."^[4]. ביוני 1922, קבלו הילדים סרטיפיקטים ונעשו הכנות לקראת העברתם לוורשה וציודם לקראת העלייה^[5]. בספטמבר 1922 הגיעו לארץ ישראל^[6], והתברר שהסידורים לטיפול בילדים לא נתפרו כהלכה. במשך מספר שבועות שהו בתל אביב וביפו וחלקם התארחו בבתי אנשים פרטיים. כנגד בלקינד נטען שהוא פעל בחוסר אחריות בהבאתו את היתומים לארץ ישראל ללא סידורים לאחזקתם^[7]^[8]. בתחילה דובר על הקמת בית הספר קריית ספר בחוות חפציבה, והילדים עברו לשם^[9]. כנגד סידור זה עלו מחאות בטענה שהמקום מסוכן לילדים^[10]^[11]. בהמשך נבדקה האפשרות לשכנם בראש פינה^[12], אולם הדבר לא יצא אל הפועל. שאלת הטיפול בילדים עלתה על שולחן הוועד הלאומי^[13]. בביטאון המזרחי נטען שהמאבק על הטיפול בילדים נסוב גם בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים^[14]. לאחר מספר חודשים עברו הילדים לחדרה^[15]^[16] ולמאיר שפיה.

בשנת 1925 החליטה המועצה המפקחת, שכללה בין השאר את עמנואל מול, על פיטוריו של בלקינד^[17], והילדים נלקחו מבלקינד והועברו לכפר ילדים ליד עפולה^[18]^[19].

סוף חייו

בשנת 1929 נסע לברלין על מנת לקבל טיפול רפואי, ושם נפטר. גופתו הובאה לקבורה בראשון לציון.

תרומות למען החינוך

ישראל בלקינד היה מחלוצי החינוך בארץ ישראל ותרם לו רבות. ב-1889 ייסד ביפו את בית הספר העברי שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית. בלקינד שימש כמורה בבית ספר זה, ומשנסגר בשנת 1892 לימד בבית הספר של כי"ח, אליאנס בירושלים. ב-1903 הקים במושבה מאיר שפיה שליד זכרון יעקב את בית הספר החקלאי "קריית ספר", ששימש ילדים פליטי הפוגרום בקישינב. בית הספר נסגר כעבור שלוש שנים מפאת חוסר בתקציב, והועבר ליישוב בן שמן. כישלון חרוץ נחל גם ניסיונו להקים בית ספר דומה בשפיה עבור יתומים מאוקראינה.

מלבד עבודתו כמורה ובתי הספר שהקים, כתב בלקינד גם ספרי לימוד רבים בעברית והיה מן החלוצים בתחום זה. הוא הרבה לפרסם מאמרים וחוברות בנושאי ההיסטוריה של עם ישראל, כגון "מלחמת היהודים ברומאים וחורבן ירושלים", או "איפה הם עשרת השבטים". הקים את הוצאת "המאיר" לפרסום כתביו, וב-1917, בזמן שהותו בארצות הברית, פרסם בה ספר זיכרונות ביידיש, "די ערשטע שריט פון ישוב ארץ ישראל", על צעדיו הראשונים של היישוב היהודי בארץ ישראל.

ספריו

1899 "דברי ימי העמים" חלקים א, העמים הקדמונים. ב, ימי הביניים. - דפוס ירושלים.
1917 "די ערשטע שריט פון ישוב ארץ ישראל" שני חלקים^[20].
1917 "מפת ארץ ישראל בזמן הזה"^[21]
1919 "ארץ ישראל" (מפה)^[22]. הוצאת המאיר.
1927 "ארץ ישראל של זמננו". 2 חלקים. א, טבע הארץ. - דפוס א. איתן וס. שושני
1927 "מלחמות היהודים ברומאים" - הוצאת אחיאסף.
1928 "השומרונים והערבים אשר בארץ ישראל" -הוצאת המאיר.
1928 "החשמונאים או מלחמת החרות" - הוצאת המאיר.
1928 "היכן הם עשרת השבטים" - הוצאת המאיר.
1928 "ארץ ישראל" ספר לימוד גאוגרפיה של ארצנו - הוצאת המאיר.
ראשית ידיעת כתיבת ארץ
אספת שאלות החשבון
המים

אתרים לזכרו

רחובות רבים נקראו על שמו של בלקינד, בין השאר בתל אביב, בראשון לציון וברחובות.

עץ משפחה

‏

מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)

משה פיינברג

יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)

אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)

שמשון בֶּלְקִינְד

ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)

סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)

מנחם מנדל חנקין

פאני פיינברג (בלקינד)

ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)

יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)

ברטה

מאיר בלקינד
נרצח במאורעות תרצ"ו

ישי בלקינד

איתן בלקינד
(איש ניל"י)

נעמן בלקינד
(איש ניל"י)

רעיה בלקינד

נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")

שושנה

צילה פיינברג שוהם

זאב שוהם

אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)

דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)

יוּסֵף שוּפַאנִי

עוזי בלקינד

זהרה וילבוש

תמר אשל
(חברת כנסת)

דוד שוהם
(מנכ"ל בנק)

דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)

אילן הרטוב
(ראש מועצת קריית שמונה)

נעמן בלקינד
אדריכל ישראלי

לקריאה נוספת

'בלקינד, ישראל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 537–538. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

כתבי ישראל בלקינד בפרויקט בן-יהודה
הספר ארץ ישראל באתר הספרייה הלאומית
מידע על ישראל בלקינד בקטלוג הספרייה הלאומית
דוד תדהר (עורך), "ישראל בלקינד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1295
איילת רובין, חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27 בפברואר 2022
ישראל בלקינד באלבום המשפחות - עדת ראשון לציון
ישראל בלקינד, דבר, 29 בספטמבר 1929
מפות ישראל בלקינד. שנת 1917
דברים כהוויתם, דואר היום, 8 באוגוסט 1924; המשך; המשך
איילת רובין, חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
ישראל בן מאיר בלקינד (1861-1929), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ התאריכים העבריים ע"פ תדהר
^ ¹ ² מאה ועשרים יתומים לא"י, דואר היום, 6 באפריל 1922
^ מכתב גלוי לעם היושב בציון, דואר היום, 8 בספטמבר 1922
^ מאת הועד הלאומי, מחלקת היתומים, דואר היום, 13 ביוני 1922
^ יתומים מאוקראינה לארץ ישראל, המזרחי, 29 ביוני 1922
^ יתומי אוקרינה בא"י, דואר היום, 14 בספטמבר 1922
^ השבוע, הפועל הצעיר, 22 בספטמבר 1922
^ ישראל בלקינד, מכתב למערכת, דואר היום, 22 בספטמבר 1922
^ ישראל בלקינד, תזכיר, דואר היום, 29 בדצמבר 1922
^ קבוצת חפצי בה, על יתומי אוקרינה, דואר היום, 17 באוקטובר 1922
^ ישראל בלקינד והיתומים, דואר היום, 26 בדצמבר 1922
^ מכתבים למערכת, דואר היום, 6 בנובמבר 1922
^ האסיפה החמישית של הועד הלאומי, דואר היום, 1 בדצמבר 1922
^ מכתבים מארץ ישראל, המזרחי, 19 באוקטובר 1922
^ שיחה עם ישראל בלקינד, דואר היום, 21 במרץ 1923
^ חדרה - חג הפסח, דואר היום, 16 באפריל 1923
^ The Shepheye dispute, פלסטיין בולטין, 15 ביוני 1925
^ גזלת יתומים מצפת, דואר היום, 15 בפברואר 1925
^ ישראל בלקינד, כפר ילדים וילדי אוקראינה, דואר היום, 13 בדצמבר 1926
^ ישראל בלקינד, די ערשטע שריט פון ישוב ארץ ישראל, הוצאת "המאיר", 1917, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
^ מפת ארץ ישראל בזמן הזה, באתר web.nli.org.il
^ ארץ ישראל, באתר rosetta.nli.org.il

‏