לדלג לתוכן

ישראל אור-בך

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל אור-בך
לידה 6 בנובמבר 1943
קירגיזסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בנובמבר 2010 (בגיל 67) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה קלינית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ישיבה יוניברסיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט ענת ברונשטיין קלומק עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס לנדאו (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישראל אור-בך (6 בנובמבר 1943 – 23 בנובמבר 2010) היה פסיכולוג ישראלי, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ופרופסור מן המניין במרכז הבינתחומי הרצליה. התמחה בחקר ההתאבדות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אור-בך (אורבך) נולד בכפר אלמטיפר שבקירגיזסטן, ליד העיר אוש, בן להורים יוצאי פולין שבזמן פלישת הגרמנים לפולין, במלחמת העולם השנייה, חצו את גבול פולין-אוקראינה, הגיעו לקירגיזסטן וניצלו. לאחר המלחמה שבו לפולין, משם למחנה מעבר בגרמניה וב-1948 עלו לישראל. בארץ גרו כעשר שנים בבית דגן, שם למד אורבך שש שנים עד כיתה ו', אחר כך עבר ללמוד בבית ספר סיני בראשון לציון ובתיכון צייטלין בתל אביב, בצה"ל שירת בנח"ל. בשנים 1968-1964 למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ובשנים 1972-1969 למד לדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בשנים 1973-1972 התמחה בפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין השייך לישיבה יוניברסיטי. נושא עבודת הדוקטור שלו היה: "ויסות תוקפנות בין אנשים עקב החשש מהתגמול (נקמה) על הפגיעה התוקפנית" והיא נערכה בהדרכתו של פרופסור אלוין אטקינס. בשנים 1974-1973 עבד אורבך כפסיכולוג בכלא האי רייקר בעיר ניו יורק ובבית החולים סנט. מארי בפסאיק שבניו ג'רזי.

ב-1974 שב אור-בך לישראל והתנדב עד שנת 1978 כפסיכולוג בבית ספר לילדים עם קשיים רגשיים בעיר לוד. אור-בך לימד מ-1974 במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ב-1994 מונה לפרופסור מן המניין, עמד בראש המגמה הקלינית ובראש המחלקה לפסיכולוגיה. לימד במחלקה לפסיכולוגיה ובבית הספר לרפואה והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא שהה בשבתונים ושימש כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בבית ספר לרפואה אלברט איינשטיין בעיר ניו יורק ובמכון טוקיו לפסיכיאטריה. החל משנת 2009 שימש אורבך כפרופסור מן המניין במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשנת 2009 פרש לגמלאות מבר-אילן וב-4 במרץ 2010 העניקה לו האוניברסיטה את התואר "פרופסור אמריטוס"[1].

אור-בך היה נשוי לאסתר, פסיכולוגית התפתחותית במקצועה, ולהם שלושה ילדים.

פרסים ואותות הוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2003 - אות הוקרה על שם ארוין סטנגל מטעם האגודה הבינלאומית למניעת התאבדות, על תרומה משמעותית לחקר ההתאבדות.
  • 2003 - פרס לנדאו עבור תרומה יוצאת דופן למדע ולמחקר בישראל.
  • 2002 - פרס לואיס דבלין מטעם האגודה האמריקאית להתאבדות כאות הוקרה לתרומה יוצאת דופן בחקר ההתאבדות (בארבעים שנות קיומו של פרס זה הוא הוענק רק פעמיים לחוקרים שאינם אמריקאים ואור-בך הוא אחד מהם).
  • 1990 - אות הוקרה על שם באנגור עבור עבודת שטח יוצאת דופן בישראל.
  • 1989 - פרס עם חי עבור פרויקט יוצא דופן במניעת התאבדות בישראל.

מומחיותו בנושא ההתאבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור-בך היה מומחה בתחום ההתאבדות, הוא הגיע לנושא בעקבות התאבדות בת כתתו בלימודי הדוקטורט ומאוחר יותר מפגש עם ילדה בת שבע שאיימה להתאבד.

בשנים 1995–1999 היה ישראל אור-בך מייסד שותף ויו"ר ראשון של האגודה הישראלית למניעת התאבדות, שהפכה מאוחר יותר לעמותת "בשביל החיים",[2] שנוצרה מאיחוד האגודה המקורית ביחד עם האגודה לתמיכה בבני משפחה שכולים שאיבדו את יקיריהם בעקבות התאבדות. בשנת 2002 היה ממייסדי עמותת "סהר" – סיוע והקשבה ברשת, שמסייעת לגולשים הנמצאים במצוקה נפשית - דרך האינטרנט. [3] שימש שנים רבות כיועץ לצה"ל בעניין מניעת התאבדות. היה חבר בוועדה הבין-משרדית למניעת התאבדויות בארץ המובילה תוכנית לאומית למניעת התאבדות.

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפישת המוות אצל ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו הראשונים של אורבך שנערכו בשנות השבעים החלו בבית הספר לילדים עם קשיים רגשיים. הוא שאל את הילדים מה הם חושבים על מוות אישי ומה הם חושבים על מוות בכלל ומה יקרה כשהם ימותו. התברר שגם ילדים שגילם פחות מ-12 יודעים מהי משמעות המוות. הם יכולים לחשוב על התאבדות ולתכנן אותה והם גם יודעים להבחין בין מוות אישי למוות כמושג מופשט.

כששאל על מוות אישי הייתה תגובה יותר חרדתית, בתפישת מוות אישי יש תחושה שהמת יכול לעשות פעולות מסוימות או העדר פעולות חיים, או שיש השלכה של פעולות חיים על המוות. בכך שיקפו הילדים תופעה אוניברסלית, מכיוון שלא ניתן לחשוב על המוות שלא באמצעות מושגי חיים. תפיסה זו הוא גילה מאוחר יותר אופיינית גם למתבגרים ומבוגרים בעלי נטיות התאבדות.

הקשר בין תפישת המוות לאובדנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור-בך בדק במחקרים על ילדים ומבוגרים את הקשר בין תפישת המוות לאובדנות; ככל שהאובדנות הייתה עוצמתית יותר, כך הגדרת המוות כמצב חיים בתנאים משופרים הייתה שכיחה יותר, בעיקר במוות האישי. מכאן הסיק: ראשית, שמושג המוות הוא גורם מרכזי באישיות וקשור למצבו הרגשי של האדם ומשתנה בהתאם ושנית, סיבת העיוות בתפישת המוות היא הגנתית. עצם המחשבה על התאבדות מעוררת את חרדת המוות. תפיסת המוות כהמשך החיים בתנאים משופרים מפחיתה את חרדת המוות ובכך מאפשרת את ההתאבדות ביתר קלות.

התאבדות בקרב ילדים צעירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור-בך היה מבין הראשונים בעולם שזיהה את קיומה של התנהגות אובדנית בקרב ילדים צעירים. תוך כדי עבודתו הקלינית ומחקריו ניסה להבין את הדינמיקה הנפשית ומצבי החיים המביאים ילדים קטנים לנואשות של אין מוצא ולמאוויי הרס עצמי. התאוריה שגיבש בנושא זה היא תאוריית "ההתמודדות עם הבעיה הבלתי פתירה". הטענה הבסיסית של תאוריה זו היא כי כאשר ילדים נחשפים לתביעות מתמשכות ועקשניות לפתור בעיות (בעיקר משפחתיות) שאינן ניתנות לפתרון הם חווים נואשות ותחושת אין מוצא, אשמה, ואין אונים. בשלב זה עלולים לעלות מאוויי ההתאבדות. מאוחר יותר הורחבה תאוריה זו והותאמה גם להתאבדות מתבגרים ואף נבנה כלי למדידת תחושת ההיחשפות לבעיה בלתי פתירה בקרב מתבגרים אובדניים. [4]

תהליכים נפשיים בהתאבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור-בך גם עשה הבחנה בין הסיבות להתאבדות ובין היכולת להוציא את ההתאבדות אל הפועל (מאפשרי התאבדות) וטען כי שאלת אפשור ההתאבדות חשובה ביותר לעניין טיפול ומניעה לעיתים היא חשובה יותר מן הסיבות להתאבדות. [5]

אור-בך הגדיר מספר תהליכים שמאפשרים לאדם להתאבד:

  1. תפישת המוות כהמשך של החיים. אם אדם מאמין שהוא ימשיך לחיות אחרי המוות, קל לו יותר לפגוע בעצמו. מכאן סבור אור-בך שכל הדתות שאוסרות באיסור חמור על ההתאבדות הן הדתות שמדברות על קיומם של חיים לאחר המוות.
  2. נורמטיביות. בניגוד לדעה המקובלת, מתברר במחקרים כי המתאבד הפוטנציאלי מבקש לשמור על דימוי חיובי בעיני הזולת. עדיין אכפת למתאבד מה יחשבו עליו אחרי המוות וחשוב לו שהתאבדותו תיתפש כמוצדקת ונורמטיבית. ככל שיש התייחסות רבה יותר בחברה ובתקשורת להצדקת ההתאבדות והתייחסות אליה כאל תופעה נורמטיבית כן היא עלולה להאיץ את ההתאבדות אצל אנשים במצוקות קשות מנשוא.
  3. זמינות האמצעי הקטלני. אם הוא נגיש, הוא בעצמו מאיץ התאבדות. אמצעי ההתאבדות כשלעצמו עלול להוות גורם למעשה הקטלני.
  4. הדיסוציאציה הגופנית. ניתן להבחין מצבי טראומה נפשית וסכנה גם במצב של טרום-התאבדות. אנשים יוצרים חיץ בתוך עצמם בין הגוף והנפש, סיפי התחושה עולים ונוצרת חוויה כללית של מעין התאבנות. בין היתר מתבטאת הדיסוציאציה ביכולת לשאת כאב פיזי. אצל אנשים אובדניים היא גבוהה יותר מאשר אצל אחרים. מצב זה מאפשר את הוצאת ההתאבדות מן הכוח אל הפועל. כאשר הגוף מאובן, קל יותר לפגוע בו. על בסיס ממצאים אלה טבע אור-בך את המושג "הגוף האובדני".[6]

הגוף האובדני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בסיס מחקריו טען אור-בך כי לא רק הנפש, אלא גם הגוף, על תהליכיו הפיזיולוגיים מעורב במעשה האובדני. הוא טבע את המושג "הגוף האובדני" כדי להדגיש תהליך זה. "הגוף האובדני" מתאפיין בהתאבנות ובסיפי חישה גבוהים ביותר בייחוד ביחס לכאב פיזי, בעמדה של דחייה כלפי הגוף, רגישות נמוכה לשינויים בגוף ומשמעותם.

באחד המחקרים ערכו אור-בך ושותפיו מחקר ובו בחנו את רגישות כל אחת מהן לכאב פיזי בקרב שלוש קבוצות.

  1. קבוצת אובדניים, שהגיעו לחדר המיון לאחר ניסיון התאבדות.
  2. קבוצת אנשים שהגיעה לחדר המיון וניזוק בפציעות דומות לקבוצה הראשונה בעקבות תאונה.
  3. קבוצת ביקורת-ללא פציעות.

שלוש הקבוצות הללו נחשפו בהסכמתן לחוויה של כאב פיזי. כל אדם החזיק בידו ריבוע מתכת שהלך והתחמם בהדרגה, עד שהגיע לדרגת חום גבוהה. קבוצת האנשים שהצליחה להחזיק את הזמן הרב ביותר הייתה הקבוצה האובדנית, אחריהם הקבוצה שעברה איזשהו נזק מתאונה עם פציעות דומות לאלה שעשו ניסיון התאבדות, וקבוצת הביקורת הייתה בעלת סף הכאב הנמוך ביותר.

במחקר בדקו גם את המצוקה הרגשית של כל אחת מהקבוצות, ככל שהמצוקה הייתה גבוהה יותר, כך הנכונות לשאת את הכאב הפיזי הייתה גבוהה יותר. בקרב קבוצת האובדניים מצאו קורלציה חיובית, (התגלה קשר) בין עוצמת המצוקה פנימית, שהתבטאה בדיכאון, חרדה, חוסר ישע לבין הסיבולת לכאב פיזי, כך שככל שהמצוקה הרגשית הייתה גבוהה יותר, כך הסיבולת לכאב פיזי הייתה גבוהה יותר. לעומת זאת בקבוצת ניצולי התאונה המצב היה הפוך, ככל שהמצוקה הנפשית הייתה גבוהה יותר, כך הנכונות לשאת את הכאב הפיזי הייתה נמוכה יותר. בקרב הקבוצה השלישית לא היה קשר בין שני הגורמים. [7]

ארבעה כוחות משיכה/דחייה לחיים ולמוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור-בך עמד על התופעה כי רבים מהמתאבדים נראים לפני המוות כמי שאינם סובלים כלל, ואף נראים לפחות כלפי חוץ כמי שנהנים מהחיים, יש להם תוכניות לתקופה שלאחר ההתאבדות, נתיבי החיים ונתיבי המוות יכולים להתקיים במקביל, החיים והמוות הם בקונפליקט ועד הרגע האחרון קיים רצון לחיות במקביל לרצון למות. למעשה, בקרב המתאבדים, כמו בכל אדם אחר, ניתן לזהות ארבעה גורמים הפועלים במקביל: משיכה לחיים, דחייה מהחיים, משיכה למוות ודחייה מהמוות. כלומר, גם מי שעומד להתאבד רוצה לחיות (משיכה לחיים), אולם היחסים שבין הכוחות ועוצמתם שונים בקרב אנשים בעלי נטיות התאבדות לבין מי שאינם כאלה. הבחנה זו של פרופיל הכוחות מסבירה מדוע לעיתים אנשים המתכננים התאבדות נראים גם כמי שנמשכים לחיים ועל כן ההתאבדות באה כהפתעה בלתי צפויה ובלתי ניתנת לניבוי. [8]

כאב נפשי (Psychache)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדידת הכאב הנפשי

חוקר ההתאבדות החשוב אדווין שניידמן (Shneidman) תיאר את ההתאבדות כ"כאב נפשי [Psychache] בלתי נסבל", שאנשים מתאבדים כדי להימלט ממנו. [9] אור-בך ועמיתיו פיתחו כלי למדידת כאב נפשי. הם שאלו קבוצות שונות של אנשים על חוויית הכאב הנפשי ומתוך הדיווחים האלה הוציאו היגדים שאנשים מאפיינים בהם את הכאב הנפשי שלהם והחוקרים הפכו את ההיגדים הללו לכלי המודד את חוויית הכאב הנפשי. מהאפיונים שנמצאו לכאב הנפשי:

  1. אובדן שליטה; המתאבד חש שהוא בתבוסה מוחלטת.
  2. אי-רברסביליות של הכאב; המתאבד מרגיש שהכאב הוא בלתי-הפיך ולא יעבור.
  3. הצפה רגשית; המתאבד מוצף בהרבה רגשות בבת אחת ברגשות מועצמים ומנוגדים.
  4. פגיעה נרקיסיסטית; המתאבד סבור שאף אחד אינו מעוניין בו ואינו אוהב אותו.
  5. חוויית זרות וניכור פנימי – האדם חש זר לעצמו שחל בו שינוי מוזר.
  6. בלבול וקשיים קוגניטיביים.
  7. תחושת קיפאון (בצד תחושת ההצפה הרגשית).
  8. תחושת ריקנות פנימית.[10]

היכולת לשאת כאב נפשי

אור-בך ועמיתיו פיתחו שאלון על מנת לבדוק את היכולת לשאת כאב נפשי. תוצאותיו הבחינו בין מתבגרים מתאבדים ושאינם מתאבדים על בסיס היכולת לשאת את הכאב. התברר כי היכולת לשאת את הכאב נפשי מבחינה טוב יותר בין הקבוצות מאשר עוצמת הכאב הנפשי כשלעצמה. [11]

כאב פיזי וכאב נפשי

במחקר שנעשה ב-2009, בדק אורבך אם אנשים מתאבדים משלבים במבנה אישיותם את היכולת לשאת כאב פיזי עם אי-היכולת לשאת כאב נפשי.

טיפול נפשי באובדניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המקובלת בטיפול במקרים אובדניים היא להראות לאדם את הדברים החיוביים שבחיים וכך לקחת ממנו את משאלת המוות. גישתו של אור-בך היא הפוכה, לכאורה. הוא סובר שיש לנהוג באמפתיה והזדהות עם המטופל, לא במובן של הצדקה, אלא במובן של התחברות לנקודת הראות של המטופל. לדעת אור-בך הדבר אינו מעודד הרס אלא להפך, מוציא את המטופל ממצב ההרס העצמי, כי כך המטפל נוטל מהמטופל את הבדידות הגדולה שלו, מכיוון שברגע שמישהו מתחבר למצוקה שלו מאוויי המוות הולכים ונמוגים. נקודה שנייה אותה מדגיש אור-בך היא ההתחברות אל המטופל כמעט באופן אישי, עד כדי כך שהמטפל יראה בכך אובדן אישי לעצמו אם המטופל יתאבד. נקודה שלישית אותה פיתח אור-בך היא הירידה אל הכאב הנפשי העמוק ביותר, הכאב הנפשי שהמטופל חש זוהי הקרנה של משהו עמוק יותר. [12]

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים שאינם רוצים לחיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הראשון של אור-בך, שראה אור בעברית בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, זכה לשש מהדורות, תורגם ויצא לאור באנגלית, איטלקית, גרמנית, בולגרית וסינית-מנדרינית.

הספר בוחן באיזה אופן מתפתחת נטייה אובדנית אצל ילדים. הוא מבוסס על ניסיונו של אור-בך בבית ספר בו התנדב בשנות השבעים ושימש כפסיכולוג הראשי שלו, אור-בך הראה בו שבניגוד לגישה המקובלת בספרות המחקר שילדים מתחת לגיל 12 אינם יכולים לרצות למות ושאין להם מושג על המוות, ילדים כן מסוגלים לחשוב על מוות. אור-בך תיאר את ארבעת הכוחות (משיכה ודחייה לחיים ולמוות) בפעולה המתבטאים אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, ולפיהם ילדים יכולים להיות גם בעלי משיכה חזקה למוות וגם להראות ולהרגיש מאושרים. אור-בך ניסה להסביר את סיבתה של ההתאבדות בקרב ילדים והגיע למסקנה שסיבתה המרכזית היא כאמור לחץ על ילדים לפתור בעיה שאינם יכולים לפתור, עד שמגיעים לנואשות.

עולמות נסתרים: התבוננות בתת-ההכרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו השני של אור-בך שיצא לאור בעברית (בהוצאת שוקן) ובאנגלית ועוסק בנושא של תת-הכרה. הספר מנסה לבחון מהי תת-הכרה, אילו תאוריות יש לנו בנושא. הוא מתאר מצבור של תאוריות, החל ממצבור הכוחות הנסתרים כמו זיגמונד פרויד המשך בקארל רוג'רס שהיה הומניסט ומתאר את תת-ההכרה כמצבור של כוחות חיוביים דווקא, וכלה בתאוריה הקונטיבית-רגשית של אור-בך; הספר גם מפרט מחקרים על תת-הכרה וכיצד מיישמים אותם בטיפול. [13]

כאב עד כלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו השלישי של אור-בך, שראה אור בהוצאת שוקן בשנת 2000 .

הספר הוא סיפורה של עבודה טיפולית עם אישה אובדנית מאוד, בעלת בעיות רבות. האישה הייתה ציירת ובאחת הפגישות הביאה תמונות והללו היו תמונות של אובדנות. בעלה של האישה התאבד עשר שנים קודם לכן והיו לה הזיות שהוא מנסה לשכנע אותה לבוא אליו למוות. המפנה בטיפול הגיע כשהאישה סיפרה שבהיותה בת 9 היא חנקה למוות אפרוחים בדם קר. חוויה זו ייצגה את הכאב העמוק ביותר וכאשר הצליחה לעבד אותו הצליחה להיחלץ מן ההרס העצמי.

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אור-בך, ישראל (2001) (הדפסה שישית). ילדים שאינם רוצים לחיות, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
  • Children who don’t want to live. ; in English by Jossey-Bass, USA (1988); in Italian by Guinty Press (1990); in German by Sommlung Vandenhoeck (1990); in Bulgarian by Bulvest-2000 (1998); and in Chinese: Taiwan (2001).
  • אור-בך, ישראל. (1995). עולמות נסתרים: התבוננות בתת-ההכרה, שוקן, ירושלים.
  • Orbach, I. (1995). The hidden mind: Psychology, psychotherapy, and unconscious processes. Sussex, England: Wiley. (English) (translation & additions to Hebrew version: Schocken, Tel-Aviv)
  • אור-בך, ישראל. (2000). כאב עד כלות, תל אביב, שוקן.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 8 תוארי "פרופסור אמריטוס" לחוקרים ומרצים בבר-אילן, 4 במרץ 2010, משרד הדוברות של אוניברסיטת בר-אילן.
  2. ^ אתר העמותה
  3. ^ אתר סהר
  4. ^ Orbach, I. (1986). The “unsolvable problem” as a determinant in the dynamics of suicidal behavior in children. American Journal of Psychotherapy, XL(4), 511-520.
    • Orbach, I. (2001) (6th printing). Children who don’t want to live. In Hebrew by Bar-Ilan University, Israel; in English by Jossey-Bass, USA (1988); in Italian by Guinty Press (1990); in German by Sommlung Vandenhoeck (1990); in Bulgarian by Bulvest-2000 (1998); and in Chinese: Taiwan (2001).
    • Orbach, I., & Mikulincer, M. (1999). The subjective experience of problem irresolvability in suicidal adolescents: Dynamics and measurement. Suicide and Life-Threatening Behavior, 29, 150-164.
    • Orbach ,I .(2007).From Abandonment to Symbiosis : A developmental reversal in suicidal adolescents. Psychoanalytic Psychology,150-166)
  5. ^ Orbach, I. (1997). A taxonomy of factors related to suicidal behavior. Clinical Psychology: Theory and research, 4, 208-224
  6. ^ Orbach, I. (1997). A taxonomy of factors related to suicidal behavior. Clinical Psychology: Theory and Research, 4, 208-224.
    • Orbach, I., Kedem, P., Herman, L., & Apter, A. (1995). Dissociative tendencies in suicidal, depressed, and normal adolescents. Journal of Social and Clinical Psychology, 14, 393-408.
    • Orbach, I., Palgi, Y., Stein, D., Har-Even, D., Lotem-Peleg, M., & Asherov, J. (1996). Pain tolerance in suicidal, psychiatric, and normal subjects. Death Studies, 20, 227-240.
    • Orbach, I. (1996). The role of the body experience in self-destruction: Early attachment and suicidal tendencies. Clinical Child Psychology and Psychiatry, 1, 607-619.
  7. ^ Orbach, I. (2006). The Body- Mind of the suicidal person. In T. E. Ellis (Ed.), Cognition and suicide. Washington, DC: APA Press.pp 193-214
    • Orbach, I., & Mikulincer, M. (1998). The Body Investment Scale: Construction and validation of a scale of the body experience. Psychological Assessment, 10, 415-425
    • Orbach, I., Stein, D., Palgi, Y., Asherov, J., Har-Even, D., & Elizur, A. (1996). Tolerance for physical pain in accident and suicide attempt patients: Self-preservation vs. self-destruction. Journal of Psychiatric Research, 30, 307-320.
  8. ^ Orbach, I. (1980). Attraction and repulsion to life and death in young children. Advances in Thanatology, 4(2), 85-97.
    • Orbach, I., Feshbach, S., Carlson, G., Glaubman, H., & Gross, Y. (1983). Attraction and repulsion by life and death in suicidal and in normal children. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 51(5), 661-670.
  9. ^ (1993)Suicide as psychache,Northvale,NJ: Jason Aronson
  10. ^ Orbach, I., Mikulincer, M., Sirota, P., & Gilboa-Schechtman, E. (2003). Mental pain: A multidimensional operationalization and definition. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33(3), 219-230.
    • Orbach, I., Mikulincer, M., Gilboa-Schechtman, E., & Sirota, P. (2003). Mental pain and its relationship to suicidality and life meaning. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33(3), 231-241.
  11. ^ Orbach, I. (2003). Mental pain and suicide. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 40(3), 191-201.
    • Orbach, I., Mikulincer, M., Sirota, P., & Gilboa-Schechtman, E. (2003). Mental pain: A multidimensional operationalization and definition. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33(3), 219-230.
    • Orbach, I., Mikulincer, M., Gilboa-Schechtman, E., & Sirota, P. (2003). Mental pain and its relationship to suicidality and life meaning. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33(3), 231-241.
  12. ^ Orbach, I. (2001). Empathy with the suicidal wish: Principles for therapy with suicidal individuals. American Journal of Psychotherapy, 55, 166-184
    • אור-בך,ישראל (2001) אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות:עקרונות טיפול באובדניים. שיחות כרך ט"ו(2) 105-114
    • אור-בך ישראל(2000) כאב עד כלות. תל אביב הוצאת שוקן
  13. ^ מאמר המסכם את הספר Orbach, I. (1993). The unconscious: From classical psychoanalysis to modern theories. Psychologia, 2, 140-142.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישראל_אור-בך&oldid=39055921"