מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הוא רשת חינוכית ציונית דתית הפועלת בישראל מאז שנת ה'תשי"ד (1954). ראשיתו של המרכז ב"אם ישיבות בני עקיבא" – ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, אשר הוקמה על ידי הרב משה צבי נריה בשנת ה'ת"ש (1940) והמשכו בהקמת "אם האולפנות" בכפר פינס, ישיבות הסדר ומוסדות נוספים. הרשת מונה למעלה מ-70 מוסדות בישראל ובהם ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר, מכללות ובתי ספר תיכוניים. במוסדות הרשת לומדים כ-20,000 תלמידים ותלמידות, ולהם כ-60,000 בוגרים ובוגרות.

יושב ראש המרכז היה, עד לפטירתו בשנת ה'תשפ"ג, הרב חיים דרוקמן, מאז פטירתו יושב ראש המרכז הוא הרב יהושע ויצמן^[1] ראש ישיבת מעלות, שאותו מינה הרב דרוקמן בחיו לסגן היו"ר, והמנכ"ל הוא אלחנן גלט.

הקמת ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה

בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה ונידון בו הצורך במסגרות תורניות עבור הנוער הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקווה. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ברוח תנועת בני עקיבא.

בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה. ביום שני, י' בחשוון ה'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב כפר הרא"ה ובראשם הרב נריה. הקבוצה התמקמה בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד מסכת ביצה. תוכנית הלימודים הייחודית כללה לימוד גמרא, משניות סדר זרעים, תנ"ך וכתבי הראי"ה. אורח החיים בישיבה נקבע על ידי הרב נריה תחת הכותרת "רפובליקה של בני תורה". נקבע ועד חברים אשר החליט באשר לקבלת תלמידים חדשים. בי' באייר באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. לשיטתו של הרב צוקרמן חובתו ההלכתית של האב ללמד את בנו אומנות, חלה על לימוד לימודי חול המאפשרים הוצאת תעודת בגרות.

הקמת הישיבות הבאות

ישיבת בני עקיבא השנייה הוקמה ביישוב מירון בשנת ה'תשי"א. את המושב ליווה הרב נריה עוד מראשיתו. הרב נריה ראה ביישוב הכפרי המרוחק מקום אידיאלי לעיצובו של בן התורה, בעיקר הודות להיות המושב בזרם הפועל המזרחי המשלב חיי תורה ועבודה. הישיבה נועדה להעניק חינוך תורני לבני יישובי העולים שהיו נתונים במסגרת החינוך של זרם העובדים והאזור היה משופע בהם. הישיבה במירון הוקמה על פי מודל שחזר על עצמו בהקמת הישיבות הבאות שבו ר"מ עם שכבת תלמידים הלכה למקום הישיבה החדש עד שזו התבססה. היא הוקמה על ידי שליחת הר"מ משה הורביץ וקבוצת חניכי שבט "איתנים" אשר עם סיום השנה הראשונה שבו לישיבת כפר הרא"ה.

ישיבת בני עקיבא השלישית, ישיבת נתיב מאיר, הוקמה בדרך דומה, הפעם באמצעות הרב אריה בינה עם עשרים ואחד תלמידי השנה השנייה, חברי שבט "מתנחלים" שבתום השנה חזרו לכפר. הקמת הישיבה בירושלים חרגה מקו הקמת הישיבות במושבי הפועל המזרחי. בז' באדר ה'תשט"ו הוקמה ישיבת בני עקיבא הרביעית, בבית פרטי במושב נחלים, בראשות הרב יוסף בא גד, שאליו הצטרפו 12 תלמידי כיתה ט' חברי שבט "יבנה" מישיבות כפר הרא"ה אשר הפעם נשארו בישיבה החדשה. באלול ה'תשי"ז הקים הרב נריה את הישיבה החמישית בשדה יעקב ובה שלושים תלמידי כיתה י' חברי שבט "מרחבים" מנתיב מאיר, מנחלים ומכפר הרא"ה. ראש הישיבה הראשון היה הרב מאיר אליטוב.

הקמת האולפנה הראשונה בכפר פינס

בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה האולפנה הראשונה, בכפר פינס, מתוך הצורך לקבוע לבנות מסגרת חינוכית מקבילה לבנים. הוגה הרעיון והמבצע היה הרב נריה. בשנת הלימודים ה'תשכ"א (1960–1961), פתחה אולפנת כפר פינס את שעריה ל-26 תלמידות שנה א'. בראש האולפנה עמד הרב אלי ששר, בוגר ישיבת חברון ומרכז הרב. התוכנית החינוכית באולפנה דמתה לזו שנהגה בישיבות בני עקיבא – לימודים המשלבים מקצועות קודש וחול ומגורים בפנימייה.

הקמת ישיבות ההסדר

בעקבות התרחבותן של הישיבות התיכוניות ברשת "מרכז ישיבות בני עקיבא" הורגש הצורך החשוב לבנות מסגרת חינוכית תורנית עבור בוגרי הישיבות. הנושא של הקמת ישיבת המשך לישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה לא ירד מסדר יומה של ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא.

ישיבת כרם ביבנה

ישיבת ההמשך הראשונה, ישיבת כרם ביבנה, הוקמה בידי תנועת בני עקיבא בשנת ה'תשי"ד (1954) בשיתוף המזרחי העולמי, בבניין על גבעה מול קיבוץ יבנה. ראש הישיבה הראשון בישיבה היה הרב חיים יעקב גולדוויכט תלמידם של החזון איש, הרב מבריסק וחכמים אחרים. בראשית ימיה לא פעלה הישיבה במתכונתה הנוכחית כישיבת הסדר. כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים החלה פועלת כרם ביבנה כ"אם ישיבות ההסדר". בזכות ראשוניותה קיבלה לימים ישיבת כרם ביבנה את פרס ישראל בשם מפעל ישיבות ההסדר.

ישיבות ההסדר הבאות

ההתלהבות מהניצחון במלחמת ששת הימים ושיאן בשחרור הר הבית והכותל מצאה את ביטויה המעשי אצל הרבנים נריה, צוקרמן ובינה בהגשמת הרעיון של ישיבה גבוהה המשלבת גם את מסגרת ה"הסדר" בעיר העתיקה, בסמוך לכותל. בערב תשעה באב ה'תשכ"ז קמה ישיבת הכותל, תחילה בסמוך לכותל הדרומי, ובהמשך בבניני בתי מחסה, עד התבססותה החל משנת ה'תשמ"ח במתחם הקבע. באלול ה'תשל"ו (1976) הוקמו שתי ישיבות הסדר נוספות של מרכז ישיבות בני עקיבא – ישיבת ימית וישיבת מעלות.

בשנת ה'תשל"ה (1975), בעקבות הפיגוע במעלות והוחלט על הקמת ישיבת הסדר במעלות, שבה התלמידים ישלבו בנוסף ללימוד התורה גם גרעין תורני שיחזק את העיירה. הישיבה הוקמה תחת מרכז ישיבות בני עקיבא. בראשות הישיבה עמד באותה תקופה הרב דיקמן ששימש בנוסף לכך כדיין בחיפה.

מרכז ישיבות בני עקיבא

בשנת ה'תשי"ד (1954) יזם הרב צוקרמן, כחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא את הקמת מרכז ישיבות בני עקיבא. זאת, במטרה לכוון את העבודה החינוכית של המוסדות השונים, לקבוע תוכנית לימודים אחידה ובה מסכת גמרא אחת למחזור שש-שנתי, לוח חופשות אחיד ושמירה על קו רעיוני משותף, בדרכו של הראי"ה קוק. נקבע כי מתפקידו של המרכז יהיה לפקח, ללוות ולבקר את הפעילות הפיננסית של מוסדות, ולהעניק סיוע מקצועי להבטחת ניהולם התקין. כלפי חוץ, נקבע תפקידו של המרכז לקדם נושאים בעלי חשיבות משותפת לכלל המוסדות מול משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים. לאורך השנים פתח המרכז ישיבות ואולפנות רבות בכל הארץ.

הרב צוקרמן שימש כיו"ר המרכז עד הגיעו לגבורות, אז פרש מתפקיד זה ובמקומו נתמנה הרב חיים דרוקמן, בעצמו בוגר ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. כמנכ"ל המרכז שימש שנים רבות אברהם דימנט עד להחלפתו בשנת ה'תשנ"ו באלחנן גלט, מזכ"ל תנועת בני עקיבא לשעבר. בשנת תשע"ג יצא גלט לחל"ת כדי לשמש כמנכ"ל המשרד לשירותי דת והוא הוחלף בידי בני נכטיילר, גם הוא מזכ"ל לשעבר בתנועת בני עקיבא. בקיץ תשע"ה שב גלט לשמש כמנכ"ל המרכז.

בטבת ה'תשע"ד שונה שמה של הרשת ממרכז ישיבות בני עקיבא למרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וזאת במסגרת מיתוג מחדש הכולל גם החלפת לוגו^[2].

מאז ה'תשס"ו (2006) שוכנים משרדי המרכז במרכז החינוכי רמות שפירא.

מרכז ישיבות בני עקיבא כיום

מוסדות חדשים ברשת

משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך חל גידול במספר המוסדות החדשים של מרכז יב"ע, הן בשל פתיחת מוסדות חדשים והן בשל הצטרפות מוסדות קיימים לרשת. בפרט פתח המרכז מוסדות בפריפריה. בשנת ה'תשנ"ה (1994) נפתחה אולפנה ואחר כך גם ישיבה באופקים. בהמשך החלה שם התנסות ראשונה של נטילת אחריות גם על ניהול התיכון הדתי בעיירה. בהמשך שולבו תיכונים דתיים נוספים ברשת. בשנת ה'תשנ"ח (1998) הוקמה הישיבה לחינוך סביבתי בסוסיא.

שינויים ארגוניים ומגמות עכשוויות

הגידול המספרי הביא את הנהלת המרכז לחלוקת המערכת לשלושה מרחבי ניהול האחראים כל אחד על כ-20 מוסדות. מלבד ישיבות תיכוניות ואולפנות רגילות כוללים המוסדות פנימיה צבאית, ישיבה סביבתית, תיכונים דתיים ועוד. גם במוסדות הרגילים קיימים מסלולים ייחודיים (פרויקט נעל"ה, מגמות תורניות מוגברות ועוד). בשנים האחרונות פחת מספר התלמידים בפנימיות ועלה שיעורם של תלמידי הרשת אשר לומדים במסלול אקסטרני.

המרכז מדגיש בשנים האחרונות את העמקת ההכשרה המקצועית ושיפור כלי העבודה לכל בעלי התפקידים במוסדות החינוך. כתוצאה מכך נבנתה סדרה קבועה של ימי עיון וכנסים לראשי המוסדות, המחנכים ועובדי המרכז. בעזרת רואי חשבון ובעלי ניסיון נקבעו נורמות של ניהול תקין וכלי בקרה, כדי לוודא ניהול מאוזן ושקוף.

מינהל החינוך במרכז יב"ע

בשנת ה'תשס"ו (2006) הוקם במרכז יב"ע מינהל החינוך כיחידה עצמאית על ידי הרב יהודה פליקס, אשר הקים ועמד בראש מכללת אורות ישראל. הוא שימש בתפקידו עד לסוף שנת הלימודים תשע"ד (2014) מלבד העבודה השוטפת מול ראשי הישיבות והאולפנות וארגון ימי הלימוד הרבים והליווי המקצועי הניתן למוסדות, יזם המינהל מספר מיזמים משותפים לכלל המוסדות ובהם חלוקת סדרי משנה לצורך סיום ששה סדרי משנה בתוכנית שש-שנתית, תוכנית "יגדיל תורה" לתלמידים מצטיינים בלימוד גמרא, תוכנית "חכמת נשים" לתלמידות מצטיינות, חידון גמרא ארצי על מסכת הנלמדת ועוד.

עם עזיבתו של הרב יהודה פליקס את מינהל החינוך מונה הרב יונה גודמן כמחליפו והרבנית רעות גיאת ראש אולפנת בני עקיבא ישורון לשעבר כסגניתו.

ידידי מרכז ישיבות בני עקיבא

בארצות הברית פועל ארגון AFYBA – ידידי ישיבות בני עקיבא המסייע בגיוס משאבים בעיקר למטרות בנייה. המרכז פועל גם בישראל לגיוס משאבים הן לבניית ולשיפוץ מבני המוסדות והן להקמת קרן מלגות לתלמידים נזקקים.

במסגרת אירועי השבעים לרשת, בשנת ה'תש"ע, התקיימו אירועים מגוונים, בהם הפקת ספר בשם האור הגדול המספר את סיפור הקמת כל מוסדות הרשת, תולדות הרבנים המרכזיים ומאמרים עיוניים העומדים על סדר היום החינוכי במרכז.