לדלג לתוכן

יעקב לומרנץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב לומרנץ
יעקב לומרנץ, 2018
יעקב לומרנץ, 2018
לידה 10 בינואר 1937
לייפציג, גרמניה הנאצית גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית
פטירה 13 ביוני 2021 (בגיל 84)
ענף מדעי פסיכולוגיה
מקום מגורים ישראלישראל ישראל
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב
אוניברסיטת דיוק
מוסדות אוניברסיטת תל אביב
המרכז האקדמי רופין
אוניברסיטת בוסטון
אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו
תלמידי דוקטורט מ. לאקין
ה. שיפמן
מ. וואלך

יעקב (ג'קי) לומרנץ (10 בינואר 1937 – 13 ביוני 2021) היה פרופסור בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מייסדו של מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה באוניברסיטת תל אביב ומנהלו הראשון בשנים 1992–1997, פסיכולוג קליני ומפקח מוסמך. הקים גם את המסלול לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית-גרונטולוגית במרכז האקדמי רופין ועמד בראשו בשנים 2015–2017.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב-אנוך לומרנץ (שכונה ג'קי) נולד בלייפציג שבגרמניה. הוריו היגרו לגרמניה מפולין ב-1929, מתוך תקווה לבנות חיים חדשים, אולם בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ציפיותיהם ירדו לטמיון. ב-1939, חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלטו הוריו עם בנם היחיד מגרמניה והפליגו לשאנגחאי שבסין. משפחות אביו ואמו נספו בשואה.

במשך קרוב לעשר שנים התגורר לומרנץ כילד בשאנגחאי, בין אלפי יהודים שנמלטו מאירופה, שם הייתה להוריו מסעדה. הוא למד לימודים כלליים בשפה האנגלית בבית ספר היהודי "כדורי" ובהמשך למד גם ב"חדר" – יהדות, גמרא וחומש. שאנגחאי שהייתה נתונה לשלטון יפני, הופצצה על ידי בעלות הברית והיהודים שם היו נתונים בתנאים קשים. המשפחה החליפה מקומות מגורים כמה פעמים.

השתלטות הקומוניסטים של מאו דזה-דונג על סין, אילצה את היהודים לברוח למקומות חדשים. בעיצומה של מלחמת העצמאות, היגר לומרנץ ביחד עם הוריו לישראל.

בתחילה התגוררו במעברה ואחר-כך בשכונת סלמה בתל אביב. אביו של לומרנץ, שהתקשה למצוא עבודה, נפטר מהתקף לב בגיל 54. ג'קי לומרנץ נאלץ לפרנס את המשפחה, עבד בעבודות שונות, מה שמנע ממנו להשלים את התיכון. העבודה בה התמיד יותר מכל הייתה בבנק, תחילה כנער שליח ומדביק בולים ועד לתפקיד סגן מנהל סניף. מכיוון שהעבודה לא סיפקה אותו, פנה ללימודים. הוא השלים את הבגרויות בלילות תוך שמונה חודשים.

לומרנץ היה בוגר תואר ראשון בהצטיינות בפסיכולוגיה ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב (1965). נמנה עם המחזור הראשון של החוג לפסיכולוגיה שהוקם באוניברסיטת תל אביב ב-1961, בקמפוס הראשון שלה באבו כביר, שבראשו עמד פרופסור הנס קרייטלר. היה עוזר ההוראה הראשון בחוג והראשון שנשלח מטעמם ללימודים בחוץ לארץ.

עשה מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית - חוג ראשי פסיכולוגיה קלינית וחוג משני פסיכולוגיה חברתית. קיבל את הדוקטורט ב-1971, נושא העבודה היה: "משתנים ברגישות חברתית של אימון ומפגש: תפישה, שיטה והתערבות" והיא נעשתה בהדרכת הפרופסורים מ. לאקין, ה. שיפמן ומ. וואלך. בתקופת לימודיו עבר התמחות קלינית בילדים בבית החולים דורהם ואחר-כך בבית החולים מקלין. אחר-כך הדריך במכון לתפוקה בעבודה (1970–1973).

ב-1970 התמנה למרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1975 התמנה למרצה בכיר, ב-1983 לפרופסור חבר וב-1996 לפרופסור מן המניין. ב-2004 פרש לגמלאות מהאוניברסיטה כפרופסור אמריטוס. כיהן כעמית חוקר באוניברסיטת בוסטון (1976–1977) ובמכון לחקר ההזדקנות באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (1985–1986).

מאז שובו לישראל ועד למותו עסק בפסיכותרפיה באופן פרטי. ב-1972 התמנה למפקח במחלקה לפסיכותרפיה בבית הספר לרפואה, תפקיד אותו הוא מילא עד לפרישתו. ייסד וניהל את היחידה לנוירופסיכולוגיה של השיקום והמחקר במרכז הרפואי שיבא (1973–1976). היחידה הוקמה מטעם החוג לפסיכולוגיה בשיתוף אגף השיקום במשרד הביטחון וטיפלה בעיקר בהלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים.

הקים את הענף הקליני במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראשו, פיתח תוכנית לימודים לבגרות ובאוניברסיטה בנושא ההזדקנות.

ב-1992 הקים את היחידה לבגרות והזדקנות במחלקה לפסיכולוגיה, ומאוחר יותר ייסד וניהל את מכון הרצג לחקר הזיקנה באוניברסיטת תל אביב. המכון היה הראשון מסוגו בישראל. לומרנץ שימש עד למותו כחבר הוועדה המדעית ופורום ההנהלה של המכון. המכון עורך מחקרים בנושאי הזדקנות וזיקנה, ימי עיון לציבור הרחב וארגן כנסים לבעלי מקצוע בגרונטולוגיה וקורסי הכשרה לעבודה עם זקנים. במסגרת מכון הרצג ארגן ב-1998 בשפיים את הכנס הבינלאומי להזדקנות ולבריאות נפשית. המאמרים התפרסמו כספר הדרכה בעריכתו של לומרנץ.[1]

הקים מרכז לטיפול פסיכולוגי בבתי אבות, שפעל במשך חמש שנים. הפרויקט נערך בשני בתי אבות של רשת "משען" והוכר על ידי משרד הבריאות כמוסד התמחות בפסיכולוגיה קלינית. כיהן כחבר בוועדה האקדמית המייעצת בקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, וכיו"ר הוועדה "לעיטור האור", אות המוענק מטעמה של הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל כהבעת הוקרה למצטיינים בעשייה לרווחת ניצולי השואה בישראל. לומרנץ כיהן כראש קרן המחקר פרנקל לחקר ניצולי שואה באוניברסיטת תל אביב והיה חבר במועצת המנהלים של 'עמך'- המרכז הישראלי לתמיכה פסיכולוגית של ניצולי השואה והדור השני. ניהל תוכנית להזדקנות יצירתית ב"אשל - האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל" (2007-2005).

כיהן כיו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה מינואר 2000 ועד דצמבר 2004.

כיהן במשך כשלוש שנים כממלא מקום נשיא המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, שהשתייכה לקולג' האמריקאי לסלי.

ב-2015 הקים במרכז האקדמי רופין את המסלול לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית המוכר על יד המל"ג.

לומרנץ היה צייר חובב, השתתף בתערוכות קבוצתיות והציג שלוש תערוכות יחיד, אחת מהן בסטודיו של הצייר איתמר סיאני ביפו.

ג'קי לומרנץ התגורר בתל אביב עם בת זוגו, ציונה גולדמן. לו שני ילדים מנישואיו הראשונים.

נפטר ביוני 2021.

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הא-אינטגרציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה שפיתח לומרנץ העוסקת בדיאלקטיקה בחיים עם ניגודים בלתי פתירים. התאוריה גורסת כי בני האדם מסוגלים לשאת דברים מנוגדים, שאינם רציפים, אינם עקביים, חסרי לוגיקה ואף פרדוקסליים ויחד עם כך מסוגלים לחיות בתחושות של שלמות עצמית ושלווה. התאוריה מסבירה את הגיוון בחיים וכן את הכוח האנושי להתקיים ולהתפתח חרף החיים המורכבים והמסובכים הכרוכים בחוסר ודאות, טראומות ונדודים. תאוריית הא-אינטגרציה מנוגדת להשקפות מקובלות בפסיכולוגיה ההתפתחותית (תיאורית אריקסון הגורסת אינטגרציה מסודרת של התנסויות החיים) ובפסיכולוגיה החברתית (תיאורית העקביות, כגון הדיסוננס הקוגניטיבי).[2][3]

בריאות נפשית בזיקנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קי לומרנץ היה חלוץ בישראל ביישום הפסיכולוגיה הקלינית על אוכלוסיית הזקנים. הוא מיפה את הצרכים של הבריאות הנפשית של אנשים זקנים, בחן אמצעים פסיכולוגיים למדידת הפרעות בבריאות הנפשית, בראש ובראשונה דיכאון. בנוסף לכך תיאר את המודלים השונים לסיוע נפשי לאנשים זקנים, בכלל זה פסיכותרפיה.[4][5][2][6] פרויד סבר שישנה השפעה מועטה לטיפול נפשי בגיל המבוגר ובגיל הזיקנה. לומרנץ חקר את הנושא, הראה שטיפולים נפשיים בגיל הזיקנה עוזרים וחשובים.[7][8][9] לומרנץ סבר כי יצירתיות היא תנאי להזדקנות מיטבית,[7][8][9][10] וכן סבר כי ישנה נטייה לשפוט יצירתיות לפי תוצריהם של גאונים, אולם יצירתיות היא היכולת ליצור עבודה חדשנית בתחומים שונים. היצירתיות עשויה להופיע גם בחייהם של אנשים שגרתיים באמצעות פתרונות מקוריים ובלתי שגרתיים לאתגרי היום יום. זיקנה שמתאפיינת בהליכה בתלם ובנוקשות, עלולה לדכא את היצירתיות; מאידך, אדם זקן השומר על חירות נפשית, גמישות והסתגלות, גם אם הוא עובר קשיים בריאותיים, עשוי להיות יצירתי. אובדן וסבל עשויים תכופות להוביל ליצירתיות.[11]

ניצולי השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לומרנץ הרבה לחקור את ההשפעה ארוכת הטווח של השואה על ניצולי השואה. הוא בדק את השפעת התנסותם בשואה בגיל צעיר על חייהם המאוחרים, חייהם של הניצולים לאחר השואה, מאפייני הטראומה, תפישת הזמן, התפתחותם הפסיכולוגית והמסגרות החברתיות בהן השתלבו.[12][13][14] הוא הפך את חקר ניצולי השואה לתחום מרכזי בתארים הראשון והשני והעביר עליהם עשרות סמינרים. הוא אפיין את השפעה המתודולוגיה המחקרית על מצבם של הניצולים.[15] לומרנץ הראה כיצד ניצולים רבים גילו יכולת התמודדות מעולה. הוא סבר כי מתן דגש לתגובות פסיכופתולוגיות אצל ניצולים גורם לדימוי מעוות שלהם, שממעיט מחוסנם הנפשי.[16][17][18][15]

מצבי לחץ וטראומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לומרנץ חקר הלומי קרב, פגועי ראש וכאב.[19] הוא היה ממייסדי מסגרות הטיפול הראשונות בשדה הקרב בהלומי קרב במלחמת יום הכיפורים. בנוסף לכך חקר את השפעותיהן הנפשיות של מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת המפרץ.[20][21][22] ברוב העבודות הללו תיאר את ההתמודדות והשיקום והציע דרכי טיפול.

תפישת המרחב והזמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לומרנץ חקר את התפישה הפיזיקלית של המרחב[23][24][25] ותפישת הזמן,[26][27] בשלושה היבטים: השואה, ההתפתחות האישיות ובריאות הנפש.[28] הוא הראה שהזמן יוצר תחושה של התקדמות עקבית לעבר יעדים, אולם גם תחושה של מעגליות, שבו ההתנסויות חוזרות על עצמן. הזמן גם משרה עלינו תחושה של פסיביות מתחמקת, מחד ואקטיביות שמניעה אותנו להספק אפקטיבי, מאידך.

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לומרנץ, יעקב; נוה, גדליה (עורכים) (1994); טראומה וזיקנה: התמודדות עם לחצי מלחמת המפרץ. מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה בישראל
  • Mostofsky, D & Lomranz, J. (Eds.) (1997). Handbook of Pain and Aging. New York: Plenum Publishing Corporation
  • Lomranz. J. (Ed.) (1998). Handbook of Aging and Mental Health: An Integrative Approach. New York: Plenum Publishing Corporation

מונוגרפיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לומרנץ, י. (עורך מוזמן), גיליון מיוחד; (1996) גרונטולוגיה: כתב עת בנושאי זיקנה; שואה וזיקנה
  • Lakin, M., Lomranz, J. & M. Lieberman (1969). Arab and Jew in Israel: A case study in human relations approach to conflict. Washington, National Training Laboratories. American Academic Association for Peace in the Middle East. Middle East Area Studies - Series I. New York. pp. 1-50
  • Lakin, M., Lomranz, J., & M. Lieberman (1969). Arab and Jew in Israel: A human relations training approach to conflict. NTL Institute for Applied Behavioral Science. Exploration in Applied Behavioral Science, 1, Washington, DC, Library of Congress Cat. #76-95235
  • Shmotkin, D., Lomranz, J., Eyal N., & Zemach, M. (1999). The contribution of personal resources to physical and mental heath: Looking into age and gender effects. Genetic Social and General Psychology Monographs. 125, 5-125

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "פרופ' יעקב (ג'קי) לומרנץ – מנהיג ופורץ דרך בתחום הפסיכולוגיה של הבגרות והזיקנה". בתוך מנהיגים ומפעלות חיים בגרונטולוגיה הישראלית. ראיין וכתב: פרופ' דב שמוטקין, ערכה: עמיאלה גלוברזון. עמודים 1–15
  • חוברת בעברית ובאנגלית על אמנותו ובה מאמרים קצרים עליו ודוגמאות מציוריו: "ג'קי לומרנץ – נקודת מבט", סטודיו איתמר סיאני, יפו העתיקה, 26 עמודים. בתוך החוברת: ביוגרפיה (עמוד 3), הקדמה מאת איתמר סיאני (עמוד 4), מאמר מאת עמוס אריכא "ג'קי לומראנץ – מנקודת מבטו" (עמוד 5), מאמר מאת פיטר מקס "נאיביות יפהפייה" (עמוד 6)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב לומרנץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Lomranz. J. (Ed.) (1998). Handbook of Aging and Mental Health: An Integrative Approach. New York: Plenum Publishing Corporation
  2. ^ 1 2 Lomranz, J. (1998). An Image of Aging and the Concept of Aintegration: Personality, coping and mental health implications. In: Lomranz, J. (Ed.). Handbook of Aging and Mental Health. Plenum Pub. Pp. 217-254
  3. ^ Lomranz, J. (2011). Aintegration – Ein komplementares Paradigma zum Verstandnis von Holocaust-Uberlebenden. In: Brunner, J., & N. Zajde (Eds.). Holocaust und Trauma: Kritische Wirkung eines Paradigmas. Goettingen: Wallstein Verlag. Pp. 223-241
  4. ^ Lomranz, J. (1998). An Image of Aging and the Concept of Aintegration: Personality, coping and mental health implications. In: Lomranz, J. (Ed.). Handbook of Aging and Mental Health. Plenum Pub. Pp. 217-254.
  5. ^ Lomranz, J. (1998). Towards theories in mental health and aging. In: Lomranz, J. (Ed.). Handbook of Aging and Mental Health. Plenum Pub. Pp. 1-12.
  6. ^ Benyamini, Y., & Lomranz, J. (2004). The relationship of activity restriction and replacement with depressive symptoms among older adults. Aging and Psychology, 19, 362-366
  7. ^ 1 2 Lomranz, J., Lubin, B., Eyal, N., & Yoffe, A. (1991). Measuring Depressive Mood in Elderly Israeli: Reliability and Validity of the Depression Adjective Lists. Psychological Reports. 68, 1311-1316.
  8. ^ 1 2 לומרנץ, י. (1991). החרות להיות פציינט: מושגי יסוד בבסיס הפסיכותרפיה במחצית השנייה של החיים. שיחות, כתב-עת לפסיכותרפיה, כרך ו' (1 ,(48-40
  9. ^ 1 2 לומרנץ, י. (2003). בריאות נפשית וטיפול נפשי בתקופת הזיקנה. בתוך: רוזין, א. (עורך). הזדקנות וזיקנה בישראל. אשל/מודן. עמודים 467–529
  10. ^ Lomranz, J. (1999). Introduction: Health education as a major contributor to successful aging. In Brik Y. (Ed.) Health in Adulthood. Eshel Pub. (Hebrew)
  11. ^ Lomranz, J. (2007). Personal Creativity and Creative Aging. In: Carmel, S., Morse, C., & Torres-Gil, F. (Ed.) The Art of Aging Well: Lesson From Three Nations. Vol. I. Chap. 1. pp.5-17. New York: Baywood Pub
  12. ^ לומרנץ, י. (90/1989). מוטיבים מרכזיים לאורך טווח החיים: בגרות וזיקנה כפי שהיא משתקפת בספרות ושירה עברית ובפסיכולוגיה. גרונטולוגיה, כרך 45 ,(עמ' 3–24)
  13. ^ Lomranz, J. (1995). Thus we live, forever taking leave: The launching stage in the Israeli family. Social Behavior and personality. Vol. 23, No. 1, 287-302
  14. ^ Shmotkin, D. & Lomranz, J. (1998). Subjective well-being among Holocaust survivors: An examination of overlooked differentiation. Journal of Personality and Social Psychology, 75(1), 141-155
  15. ^ 1 2 לומרנץ, יעקב. הישרדות וחיים: השפעות ארוכות טווח של השואה. גרונטולוגיה 72–73 (1996) 114-93. שואה: השלכות והשפעות: הגות. שואה: ניצולים וצאצאיהם. גרונטולוגיה. תל אביב
  16. ^ Lomranz, J. (2000). The skewed image of the Holocaust survivor and the vicissitudes of psychological research. Echoes of the Holocaust. 6, 45-57
  17. ^ Lomranz, J. (1990) Long-term adaptation to traumatic stress of the Holocaust in light of adult development and aging perspectives. In M.A. Parris, Stephens, Crowther, S.E., Hobfoll & D
  18. ^ Tennenbaum (Eds.) Stress and coping in later life families. Washington, DC: Hemisphere Publishers. Chap. 6, pp. 99-121
  19. ^ Mostofsky, D & Lomranz, J. (Eds.) (1997) Handbook of Pain and Aging. New York: Plenum Publishing Corporation
  20. ^ לומרנץ, יעקב; נוה, גדליה (עורכים) (1994); טראומה וזיקנה: התמודדות עם לחצי מלחמת המפרץ. מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה בישראל.
  21. ^ Hobfoll, S., Lomranz, J., Eyal, N., Bridges, A. & M. Zemach (1989). Pulse of a nation: Depressive mood reactions of Israelis to the Israel-Lebanon War. Journal of Personality and Social Psychology. 56 (6), 1002-1012
  22. ^ Lomranz, J., Hobfoll, S., Johnson, R., Eyal, N. & Zemach, M. (1994) A nation’s response to attack: Israelis’ depressive reaction to the Gulf War. Journal of Traumatic Stress. Vol. 7, No. 1, 59-73
  23. ^ Lomranz, J., Shapira, A., Horesh, N. & Gilat, Y. (1975) Children’s personal space as a function of age and sex. Developmental Psychology. 11, (5), 541-545. Also chapter in: McClinton, B.S., & Meir, B.G. (1978) Beginnings: Psychology of Early Childhood. Saint Louis, The C.V. Mosby Comp.
  24. ^ Lomranz, J., & Shapira, A. (1974). Communicative patterns of self-disclosure and touching behavior. The Journal of Psychology, 88, 223-227.
  25. ^ Lomranz, J. (1976) Cultural variations in personal space. Journal of Social Psychology. 99(1), 21-29.
  26. ^ Lomranz, J., Friedman, A., Gitter, G., Shmotkin, D. & Medini, G. (1985) The meaning of time-related concepts across the life-span. The International Journal of Aging and Human Development. 21 (2), 87-107
  27. ^ Lomranz, J., Shmotkin, D. & R. Vardi (1991). The Equivocal meaning of time: Exploratory and Structural Analyses. Current Psychology: Research and Reviews. 10 (No. 1 & 2), 3-20
  28. ^ Lomranz, J. (1983). Time estimation as a function of stimulus complexity and personality. Social Behavior and Personality. 11 (2), 77-81
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יעקב_לומרנץ&oldid=40127376"