יעקב יוסף הרמן
יעקב יוסף הרמן (באנגלית Yaakov Yosef Herman ; סלוצק 1880 - ירושלים י"ז בתמוז ה'תשכ"ז, 1967) היה דמות חרדית בולטת בניו יורק של ראשית המאה העשרים.
בתו, הסופרת רוחמה שיין, כתבה עליו את הביוגרפיה רבת המכר "הכל לאדון הכל", שהפכה את דמותו למוכרת מאוד בקרב הציבור החרדי.
קורותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ליצחק אייזיק ומינה רבקה הרמן בסלוצק, אז בשליטתה של רוסיה. בהיותו כבן 8 היגרו הוריו איתו ועם אחותו הקטנה לארצות הברית והתיישבו בלואר איסט סייד בניו יורק. אביו התקשה למצוא עבודה כמורה פרטי, ועבודות אחרות לא נמצאו מאחר שסירב לעבוד בשבת, ולכן חמש שנים לאחר מכן חזרו הוריו ואחותו לרוסיה והוא נשאר לבדו בניו יורק. בתו מספרת שהוא עבד כנער שליחויות בחנות פרוות והשתכר דולר ורבע לשבוע. בתקופה זו שכר חדר מקרובי משפחתו בסכום של דולר לשבוע. לאחר שבועות אחדים הודיעו לו על העלאת שכר הדירה לדולר ורבע. הוא בילה את השבת לבדו בפארק כחסר בית. באותה שבת הבטיח לעצמו כי בעתיד יארח עניים וחסרי בית בביתו לאחר שיתחתן. כשהסתיימה השבת ארז את חפציו ושכר מקום חדש. כעבור זמן קצר הצליח מבחינה כלכלית והיה לבעליה של חנות פרוות, כך שיכול היה לשלם עבור כרטיסי נסיעה למשפחתו, ואף לסייע בפרנסתם.
פגש את אשתו איידל בת הרב שמואל יצחק אנדרון מקים ישיבת רבנו יעקב יוסף, בהיותו בן 21. בתחילה לא יצא השידוך אל הפועל, משום שלאשתו ולמשפחתה לא היו אמצעים לנדוניה, שאותה דרשו הוריו. הרב הרמן, שחפץ בכלה, העביר למשפחתה 2,000 דולר, כדי שיציגו זאת כנדוניה של הכלה.
בתקופת השפל הגדול נקלע לחובות כבדים, ונאלץ לסגור את חנות הפרוות שבבעלותו. הוא החליט שלא להכריז על פשיטת רגל, והתאמץ להחזיר את כל חובותיו. לאחר מכן התפרנס מעסק לשיווק חלב ישראל.
כשהיה בן 33 החל להתענות מדי יום, ולאכול רק בערב. בשנותיו המאוחרות, לאחר שסבל מכאבים חזקים בגבו וברגליו, צם רק בימים שני וחמישי.
בשנת 1939 עלה לארץ ישראל עם אשתו, והתגורר בירושלים, שם פתח חנות למכירת תשמישי קדושה בשכונת מאה שערים. בתקופה זו הוא חתם על כרוזים ומסר דרשות[1].
נפטר בשנת 1967, מעט לאחר מלחמת ששת הימים, ונקבר בהר המנוחות.
הכנסת אורחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב הרמן ביקש מארוסתו שביתם יהיה פתוח תמיד לאורחים. מיד כשהקימו את ביתם החלו להתארח בו בסעודות שבת ובמהלך השבוע עשרות אנשים, כולל בעלי מוגבלויות פיזיות ורגשיות שלא היה להם מקום אחר. גם ראשי ישיבות מאירופה שבאו למסעות גיוס כספים בארצות הברית, כדוגמת הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב ראובן גרוזובסקי, הרב נתן וכטפויגל והרב אליהו אליעזר דסלר, בחרו להתארח בביתו, בשל הקפדתו על כשרות בסטנדרטים מחמירים.
הרב ברוך בער ליבוביץ', שהתארח בביתו כשנתיים בעת שגייס כסף עבור ישיבתו, ישיבת קמניץ, כינה אותו ה"חפץ חיים של אמריקה"[2].
השפעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף שלא עסק במקצוע תורני, הרב הרמן השפיע על צעירים לקיים מצוות ולהתחזק בלימוד תורה. הוא מסר שיעורים בישיבות רבינו יצחק אלחנן ו"רבינו יעקב יוסף" ושכנע תלמידים לנסוע לישיבות במזרח אירופה, שנחשבו לעילית של הישיבות בעולם היהודי בתקופה זו. חלקם היו לרבנים יודעים, כדוגמת הרבנים אביגדור מילר, שכנא זון[3], ברוך קפלן ושמואל שכטר. גם ילדיו נסעו בהשפעתו לאירופה. בנותיו בסי ורוחמה עם בעליהן, ובנו נחום דוד התגוררו במיר, והגברים למדו בישיבה הגדולה שהייתה שם.[4]
פעל בתחומים דתיים נוספים, כמו חלב ישראל, הרפדה על שמירת שבת, שחיטה כשרה, הפרדה בין גברים לנשים בריקודים בחתונות[4] והפרדה בבתי כנסיות.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרב הרמן היו ארבע בנות ובן. חתונותיהם היו יוצאות דופן בשנות ה-30, בכך שהריקודים שלאחר הסעודה היו נפרדים.
- בתו חיה אסתר נישאה ליום טוב ליפמן שטרן. בנם הוא הרב משה אהרון שטרן המשגיח של ישיבת קמניץ, נכדם הוא הרב יחיאל מיכל שטרן.
- בתו פרידה (1907–1938 לערך), אשתו הראשונה של הרב חיים ירוחם דב קויפמן.
- בתו בסי נישאה לרב חיים פינחס שיינברג.
- בנו נחום דוד, חותנו של הרב מרדכי אליפנט.
- בתו הסופרת והמחנכת רוחמה שיין.
לאחר שהתאלמן, נישא בשנית לחיה מרים, אלמנת הרב זלמן דב וינר (חמותו של הרב שלמה שמשון קרליץ).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רוחמה שיין, הכל לאדון הכל, הוצאת פלדהיים, 1987
- יחיאל מיכל שטרן, המשגיח דקמניץ, ירושלים תשנ"ח (פרק ה')
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב יוסף הרמן (1880-1967), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ למשל, מנחם פרוש, "שרשרת הדורות", כרך ג' עמ' 66. יצחק דוד צוובנר, "בשעריך ירושלים", עמ' קמו.
- ^ סילבר, דוד (2002). Noble Lives, Noble Deeds. Vol. 1. הוצאת ארטסקרול-מסורה. p. 48. ISBN 1578195861.
- ^ ספר הזוהר עם פירוש חמדת הזוהר, פרשת וארא.
- ^ 1 2 רוחמה שיין, הכל לאדון הכל, עמ' 119-121