ים המוות (ספר)
 | |
| כריכת הספר "ים המוות" | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ז'ורז' אמאדו |
| שפת המקור | פורטוגזית |
| סוגה | רומן |
| מקום התרחשות |
סלבדור  |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1936 |
| מספר עמודים |
מהדורה ראשונה - 274 מהדורה שנייה - 272 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה |
מהדורה ראשונה - הוצאת הקיבוץ הארצי מהדורה שנייה - הוצאת זמורה ביתן |
| תאריך |
מהדורה ראשונה - 1951 מהדורה שנייה - 2003 |
| תרגום |
מהדורה ראשונה - מנשה לוין מהדורה שנייה - אראלה לרר |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001273069, 001273070, 002314111, 001273071 |
  | |
ים המוות (בפורטוגזית: Mar Morto) הוא רומן מאת הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו, המתרחש על רקע חיי הספנים והדייגים בסלבדור (בָּאִייָה בפי תושביה), עיר הבירה של מדינת באהיה שבברזיל.
הספר ותרגומיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ורז' אמאדו כתב את הספר לאחר שהשתחרר ממאסר בן חודשיים עקב פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית, כשהוא חסר פרוטה. לכן נענה בחיוב להצעה שקיבל ממו"ל לכתוב רומן בתמורה לשכר סופרים לא מבוטל. אמאדו החל לכתוב את הספר "ים המוות" ברובע גמבואה דה סימה הצופה על הים בסלבדור והשלים אותו תוך חמישה עשר יום (או יותר נכון 15 לילות) ביוני 1936 בריו דה ז'ניירו.
הספר זכה להצלחה, וההוצאה הראשונה של הרומן זכתה ב-1936 בפרס Graça Aranha. הספר הצליח גם מחוץ לברזיל ותורגם לשש עשרה שפות. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי מנשה לוין ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ הארצי (1951). הספר תורגם שוב בידי אראלה לרר, הוצאת זמורה ביתן (2003).
בהוצאה האחרונה של הספר בעברית נכתב כי אמאדו עצמו אמר לא אחת ש"ים המוות" הוא היצירה האהובה עליו ביותר מבין אלה שכתב.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל הציטוטים המובאים בערך זה מתוך תרגומה של אראלה לרר.
- "...אני רוצה לספר כאן את הסיפורים המתהלכים ברציפי הנמל של באייה. הימאים הקשישים שמטליאים מפרשים, בעלי הסַוֵוירוּ – ספינות המפרשים – השחורים, בעלי הקעקועים והפרחחים, כולם מכירים את הסיפורים ואת השירים האלה. אני שמעתי אותם בלילות של ירח מלא, ברציף השוק, בירידים, במעגנים הקטנים סביב מפרץ הנמל, ולצדן של האוניות השוודיות הענקיות בגשרים של אִילייֶאוּס. לעם של יֶמאנְזָ'ה יש רבות לספר" (פסקת הפתיחה של הספר).
עלילת הרומן מתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיר הנמל סלבדור (בָּאִייָה בפי תושביה), עיר הבירה של מדינת באהיה. העיר הבנויה על צלע הר נחלקת בין העיר העילית בה גרים מרבית התושבים והעיר התחתית (בה מתרחש הסיפור), שם מתגוררות משפחות הספנים והדייגים שפרנסתם על הים. באייה היא גם מרכז הפולחן הפגני האפרו-אמריקני, הקנדומבלה, ודתם של גיבורי הסיפור היא שילוב בין הדת הקתולית והקנדומבלה.
אמאדו פורש את עולמם הקשה של הגברים שגורלם נחרץ מראש למות בים. גורל שהם מקבלים בהשלמה משום שהם מאמינים כי ביום שימותו תבוא האלה יֶמאנְזָ'ה, אדונית הימים האוספת אליה את הטובים ביותר, על מנת להוליכם לארצות איוקה הרחוקות. מנגד נפרש בפני הקורא הגורל הנגזר על הנשים - לחכות בחשש לשוב יקיריהן מהים. כשמגיע הבלתי נמנע ובן הזוג אינו חוזר, הן נאלצות לחפש עבודה בבתי־החרושת או למכור את גופן לזנות אם הן עדיין צעירות. את העוני שהוא מנת חלקם, משכיחים הגברים בשתיית קשאסה בבר המקומי "מגדלור הכוכבים".
יחד עם המציאות העגומה מוצגים רגעי החסד: החגיגות, כדוגמת טקס המקומבה (פולחן שמוצאו אפריקני) בחגה של ימאנז'ה או היריד "אָגוּאָה דוֹז מְנִינוֹס" (מֵי הילדים), יחסי החברות בין הספנים והקוד החברתי המקובל ביניהם של תמיכה בזולת בכסף, או בהושטת סיוע אחר.
בתוך המארג החברתי של ספנים בני ספנים קשי יום, משתלבים לעיתים גם אנשים מבחוץ. דונה דולסה, המורה שמחנכת דור אחרי דור של בני ספנים רק כדי לראותם נושרים מבית הספר כשאבותיהם זקוקים להם על הספינות. היא נמצאת שם כאשר חלק מהילדים שהפכו לגברים אינו חוזר מההפלגה, והיא מחכה יום-יום לנס. דמות נוספת היא של ד"ר רודריגו שעושה מלאכתו מתוך אהבת הבריות, אינו דורש כסף ממי שאין לו, מלווה למי שנזקק ושומר על שתיקה כשמובאים לפניו פצועי ירי או דקירה. ד"ר רודריגו גם עוזר לנשים כשקורה הריון בלתי רצוי "להפוך עוּבּרים למלאכים".
דעותיו הפוליטיות של אמאדו הקומוניסט מבצבצות מדי פעם בסיפור. המורה המזדקנת דונה דולסה, המחפשת נס שלא מידי שמים אלא שמגיע מהאנשים עצמם, שואבת אמונה מתוצאות שביתה שפורצת בנמל. השביתה השיגה את מטרתה וגרמה להעלאה בתעריפי ההובלה, אך "אנשים מסוימים" סבלו מרדיפות אחרי השביתה. דוגמה נוספת - כשגיבור הסיפור מחביא בספינתו מנהיג מפועלי הנמל שסיפר לו דברים רבים. "בעיני גומה, הלילה הזה לא היה לילה, כי אם שחר שהפציע."
גיבור הסיפור הוא גוּמֶרסִינדוּ המכונה גוּמָה, פרי מפגש אהבים חטוף בין פרדריקו הספן לאישה שפגש בחוף. האשה הפקידה בידיו את התינוק לאחר היוולדו כי נאלצה להימלט מביתה לאחר שנתגלתה חרפתה. פרדריקו מת בים ואת גומה גידל אחיו של פרדריקו, פרנסיסקו. ככל נער אחר הלך גומה לתקופה קצרה לבית הספר של דונה דולסה ואחר כך הקדיש את כל זמנו לים. פרנסיסקו הוא שלימד את גומה כיצד להשיט את ספינתו ה"וולאנטה" (נועזת). לימים נפגמה ראייתו של פרנסיסקו ואלמלא גומה שהסיט את ההגה ברגע האחרון כמעט שהיה עולה על שונית. בשל אירוע זה פרש מהים והנחיל את הספינה לגומה.
כבר בגיל צעיר חווה גומה תשוקות של נער מתבגר. בהיותו בן 11 באה אמו, שהפכה בינתיים לפרוצה, לקחתו אך ויתרה על הרעיון לאחר שיחה עם פרנסיסקו. משקראו שניהם לגומה על מנת לפגשה היה גומה בטוח כי היא מושא תשוקותיו, האישה שדודו הבטיח להביא לו על מנת לעשותו לגבר. בגיל 13 חווה את חווייתו המינית הראשונה עם מולאטית שהשאיר פרנסיסיקו על הסיפון ומאז שכב עם נשים רבות עד שפגש ברוֹזָה פָּלְמֵיירָאוּ (שושנת הדקל). רוזה הייתה מבוגרת ממנו והפכה לאגדה בין הספנים בשל עצמאותה ויכולתה להתגונן בעזרת פגיון ותער שהייתה מחביאה בבגדיה, והשנים הפכו לנאהבים.
בליל סערה עזה, מגיעה ה"קָנָאבִייֶרָאס" - אוניית נוסעים - לנמל באייה, אך הקברניט האנגלי אינו יודע כיצד להיכנס לנמל וצופר נואשות לעזרה. איש מבין הספנים אינו מוכן להסתכן במוות ולשוט לספינה, אך תחנוניו של מנהל חברת הספנות שילדיו על האונייה משכנעים את גומה לטול נפשו בכפו, לשוט לספינה ולנווטה למקום מבטחים. מעמדו כגיבור מאפשר לו לשבת בין השושבינים בחגה של ימאנז'ה. שם הוא רואה לראשונה את ליוִוייָה, נערה בת שמונה עשרה שבאה במיוחד לחגיגה על מנת לפגוש את גומה על מנת להודות לו, שכן בין הניצולים מהספינה היו זוג מבוגר מהעיר העליונה שגידל את ליווייה (שהייתה אחייניתם) מילדותה. גומה מתאהב בליווייה ורוזה פלמייראו שחשה בשינוי במצב הרוח מחליטה לעזוב, אך מבקשת מגומה שאם ייוולד לו בעתיד ילד שיקרא לה. כל ניסיונותיה להרות מגומה כשלו ובשל אהבתה לו היא מוכנה בלית ברירה להסתפק בתפקיד הסבתא.
גומה מחזר אחרי ליווייה, אך קרוביה שאותם הציל מטביעה אינם רוצים בו כשידוך ולכן בהסכמת ליווייה הוא "חוטף" אותה, הם נישאים ותוך זמן קצר נכנסת ליווייה להריון. בשכנות לגומה מתגורר חברו הטוב השחור רופינו, והוא הביא אל ביתו את אֶזמֶרָלדָה, מולאטית שחושקת בגומה ומצליחה לפתותו יום אחד כשליווייה שוכבת מתפתלת מכאבים בחדר הסמוך. גומה מתמלא הרהורי חרטה ושוקל בריחה. אלא שאיש ים כמוהו לא יכול לעבור ליבשה. בינתיים חושד רופינו כי אזמרלדה בוגדת בו ולכן רוצח אותה ומתאבד.
בסופה עזה טובעת הוולאנטה וגומה ניצל הודות לספן אחר. ליוויה שחשה לנמל בבהלה כורעת ללדת ויולדת את בנם פרדריקו. תקופה קצרה מהרהר גומה שנותר ללא ספינה ברעיון לעבוד אצל הדודים של ליווייה בחנות הירקות, אולם נוטש כיוון זה כשהוא מקבל הצעה לרכוש את אחת הספינות המהירות בנמל. את המימון למחצית ממחירה יקבל בהלוואה מד"ר רודריגו והשאר יחזיר בתשלומים לבעל הספינה. הוא מתחייב לליווייה שאחרי שיתאושש כלכלית ימכור את הספינה, אלא שאז מגיעה תקופה קשה שבה ירדו תעריפי ההובלה לשפל שכן סירות מנוע הובילו את הסחורה מהר ובזול. גומה נקלע למצוקה היות שלא יכול היה לשלם את חובו עבור הספינה "פָּקֵטִי ווּאָדוֹר" (הספינה המעופפת). זו הסיבה שהסכים להשתתף בעסקי ההברחות של משי ובשמים שארגנה קבוצה של ברזילאים ממוצא ערבי. ההברחות הכניסו לו כסף רב והוא החל להתאושש. אלא שניסיון להבריח מטען של גלילי משי בשעת סערה נגמר באסון. הספינה העמוסה מתהפכת וגומה מצליח להציל שניים מן המבריחים לפני שהכרישים משיגים אותו.
ליווייה מוכת היגון יוצאת יחד עם ספנים אחרים בספינה של גומה, שהרוח הטילה על חולות הנמל, לחפש את גופתו, אך הם אינם מוצאים דבר. ליווייה מקבלת החלטה: היא לא תמכור את ה"פאקטי וואדור". זו תהיה פגיעה בזכרו של גומה. במקום זאת היא תנהג בספינה במקומו ו"בים היא תפגוש את גומה ללילות האהבה".
הספר מסתיים בתיאור הפלגתה הראשונה של ליווייה, כשדודו של גומה, פרנסיסקו הזקן, שראייתו חלשה רואה דמות נשית בוטחת אוחזת בהגה ומשוכנע כי הוא רואה את ימאנז'ה בעודו בחיים.
בעקבות הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפיק האיטלקי קרלו פונטי רכש את זכויות ההסרטה והספר הומחז לרדיו בברזיל כמה פעמים.
הספר שימש השראה למשורר והזמר דוריבאל קאיימי, חברו של אמאדו, והוא חיבר על פי השורה המופיעה כמה פעמים בספר את שירו הנודע "מתוק למות בים" (É doce morrer no mar). השיר תורגם לעברית ובוצע על ידי אילנית ומיכל טל. הספר שימש השראה לשיר שיר אהובת הספן שכתב יאיר לפיד, הלחין רמי קליינשטיין ושרה ריטה. כמו כן השפיע הספר על מנחם תלמי שבספרו "מכנסי עור היגואר" (1960) נוטלת חלק חשוב האלה ימאנז'ה ופולחנה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דן לחמן, ים המוות / ז´ורז´ אמאדו
- Sea of Death מתוך האתר המוקדש לאמאדו