לדלג לתוכן

יחסי החוץ של ממלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ממלכת ירושלים קיימה קשרים הדוקים עם שכניהם ועם אירופה המערבית. יחסים אלו נעו מתלות ותמיכה כמו במקרה של אירופה דרך בריתות זמניות כמו במקרה של האימפריה הביזנטית ועד לעוינות גלויה כמו במקרה עם השכנים המוסלמים. כמו כן, קשרים הדוקים נקשרו בין ממלכת ירושלים למדינות הצלבניות האחרות במזרח התיכון.

קשרים בין הממלכה לאירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלות של הצלבנים בארץ ישראל באחיהם שנשארו באירופה הייתה מוחלטת. הנוצרים שהתיישבו בארץ ישראל היו שרויים במחסור תמידי בכוח אדם ובכסף. מסע הצלב שיצא בשנת 1101 מאירופה נועד לפתור את בעיית האוכלוסייה, אך כמעט כל המשתתפים בו ניגפו בפני הצבא הסלג'וקי. לדעת יהושע פראוור כישלונו של המסע (שלא נכלל במניין המקובל של מסעי הצלב) השפיע בצורה דרסטית על גורלה של ממלכת ירושלים מכיוון שגזר את דינה להיות לעד מדינה דלת אוכלוסין בתוך המון ערבי עוין מסביב[דרוש מקור].

על רקע התלות בנוצרים האירופאים ניתן להבין את החשיבות הגבוהה שהייתה לשליטה בערי החוף ובנמלים, דרכם קיבלו הצלבנים אספקה ותגבורת. כדי להגן על ערי החוף ולהבטיח את השליטה במרחב הימי נזקקו הצלבנים לצי. כאן באו לעזרתם הציים הגדולים של הערים האיטלקיות פיזה, ג'נובה והרפובליקה של ונציה. אך בתמורה לעזרה נאלצו הצלבנים לתת לאיטלקים זכויות יתר בערים ואוטונומיה משפטית. למעשה לא היו האיטלקים כפופים למלך ירושלים, לא הזדהו עם האינטרסים של הממלכה, ולעיתים אף סייעו באמצעות אספקה ומסחר עם אויביה.

קשרים בין הממלכה לשכניהם המוסלמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת קיום הממלכה לא הייתה ישות מדינית מוסלמית אחת ששלטה באזור. בדרום הייתה ממלכת מצרים שכבר עברה את שיאה ושליטת השושלת הפטימית במדינה הייתה בפרפורי גסיסה. בעיות פנים רבות העסיקו את השלטון הפאטימי ולא היה להם פנאי לאיום החדש. ממזרח הצליחו הצלבנים לכבוש את כל האזור הפורה והגיעו עד שפת המדבר, כך שלא היו להם שכנים בגבול זה. מצפון ניצבה לה אמירות דמשק החזקה ועוד כמה אמירויות ערביות קטנות יותר. המוסלמים היו מסוכמכים בינם לבין עצמם לא פחות, ובתקופות מסוימות, אפילו יותר מאשר עם הצלבנים. למצב זה הייתה השפעה ישירה על יחסיהם של הצלבנים עם שכניהם.

ראשיתם של יחסים בין הצלבנים למוסלמים במעשי איבה ותוקפנות צלבנית. הצלבנים פלשו לארץ ישראל ובכח הזרוע פילסו את דרכם באזור. בשלב זה לא היו יחסים דיפלומטיים בין הצלבנים למוסלמים. עם הזמן הבינו הצלבנים שאם ברצונם להתבסס במזרח התיכון עליהם לחדול ממעשי האיבה ולהגיע למודוס ויוונדי עם המוסלמים. אחרי כמה עשרות שנות קיומה של הממלכה הצלבנית היו, אמנם פשיטות הדדיות למטרות שוד וביזה, אך ככלל, התרגלו המוסלמים לנוכחות הצלבנית ולא ביקשו להכניעם בכח הזרוע.

מלבד קשרי מסחר ותרבות נוצרו גם בריתות צבאיות בין המוסלמים לצלבנים נגד מדינה מוסלמית אחרת. מצב זה הגיע לסיומו עם איחודן של הנסיכויות הסוריות על ידי נור א-דין באמצע המאה ה-12. ממשיך דרכו, צלאח א-דין הצליח ליצור אימפריה חזקה שאיחדה באופן זמני בין סוריה, צפון עיראק, מצרים וחלקים אחרים מהמזרח התיכון. בכוחן המאוחד יכלו המוסלמים למדינה הצלבנית ותבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטין המיטה אסון על ממלכת ירושלים. בירתה חרבה וכמעט כל שטחיה נפלו לידיו של צלאח א-דין.

מסע הצלב השלישי ומותו של צלאח א-דין יצרו מציאות חדשה, הדומה למציאות שהייתה לפני איחוד המדינות המוסלמיות. שוב התפלגו להם האמירויות הקטנות ונלחמו בינן לבין עצמן יותר משנלחמו עם הצלבנים. שוב נוצרו בריתות צבאיות בין הצלבנים לסורים. תבוסת הקואליציה הצלבנית-סורית בקרב הירביה בשנת 1244 פער חורים ענקיים במרקם החברה הצלבנית. מפלתם הייתה כה גדולה שרק הפירוד בין המוסלמים מנע את נפילת הממלכה הצלבנית.

הצלבנים לא הצליחו להתאושש מנפילת הירביה ועמדו מנגד כשביברס הממלוכי כבש בזה אחר זה את הערים והמבצרים המוסלמים והנוצריים בארץ ישראל. בסופו של דבר העסיקו מצרים הממלוכית על ארץ ישראל. בשיטת הסלמי נפלו בזה אחר זה המבצרים הצלבנים ועריהם הבצורות. עכו, בירת הממלכה מאז נפילת ירושלים, נפלה ב-1291 ופרק זמן קצר לאחר מכן נפלו המעוזים הצלבנים האחרונים והקיץ הקץ על הנוכחות הצלבנית במזרח התיכון.

קשרים בין הממלכה למדינות הצלבניות האחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ממלכת ירושלים קמו במזרח התיכון שלוש מדינות צלבניות נוספות: רוזנות טריפולי, רוזנות אדסה ונסיכות אנטיוכיה. ממלכת ירושלים נהגה מעמדת בכורה בקרב המדינות הצלבניות וזכתה למרבית התמיכה האירופאית. כמו כן, מלך ירושלים ראה את עצמו פעמים רבות כפטרון המדינות הצלבניות האחרות והתערב לא אחת בענייניהן הפנימיים ואף הגן על שטחן. גם המדינות הצלבניות האחרות עזרו לממלכת ירושלים בעתות צרה.

קשרים בין הממלכה לביזנטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי הצלבנים והביזנטים במזרח התיכון

היחסים בין האימפריה הביזנטית למדינות הצלבניות וממלכת ירושלים בפרט היו מורכבים ומבוססים על שיתופי פעולה וחשדנות לסירוגין. היחס של הביזנטים כלפי הצלבנים השתנה והוכתב לרוב בהתאם לזהותו של הקיסר השולט.

מחד האימפריה הביזנטית, היוותה עמוד שידרה ליציאה למסעות הצלב כשלרוב היו עוברים צלבנים דרכה במסעם לארץ הקודש והדבר לרוב נעשה בתיאום עם הקיסרים שהיו דואגים לספק להם מזון ואספקה. פעמים רבות קשרה האימפריה בריתות צבאיות עם ממלכת ירושלים וסייעה לה בקרבות מול המוסלמים ואף פעמים לא מעטות לחמה לצידם בפשיטות שנערכו בשטחים הללו. בנוסף התקיימו קשרי נישואין בין המשפחה הקיסרית למשפחת המלוכה של ירושלים. כך למשל המלכה איזבלה הראשונה הייתה ביתה של נסיכה ביזנטית שנישאה לאביה המלך אלמריך הראשון. שיתוף הפעולה הזה הגיע לשיאו בתקופתו של הקיסר מנואל קומננוס הראשון אז האחרון יצא מספר פעמים עם הצלבנים למסעות צבאיים והעניק להם סיוע לוגיסטי וימי במלחמותיהם במוסלמים.

מאידך ראתה האימפריה בארץ ישראל שטח כבוש על ידי מעצמות זרות ולא הכירה בלגיטימיות של ממלכת ירושלים באופן מלא וניסתה להכפיף למרותה את כלל המדינות הצלבניות. יתרה מכך, השליטים הביזנטיים תבעו להכיר בהם כשליטים האמיתיים של ארץ ישראל ודרשו מממלכת ירושלים וגם ממדינות צלבניות אחרות להיכנע לדרישותיהם. גם הצלבנים לא ראו בעין יפה את הפעילות הביזנטית, ולא תמיד שאפו לבסס את יחסיהם על אינטרסים משותפים. השפל ביחסים החל תחת הקיסר איסאקוס אנגלוס (אנ') שהיה עוין כלפי המערב ואף שיתף פעולה עם צלאח א-דין, והגיע לשיאו במסע הצלב הרביעי.

מרבית הזמן הביזנטים היו עסוקים בענייניהם הפנימיים ולא עשו הרבה כדי לממש את טענותיהם על ארץ ישראל. בגלל המרחק הרב בין הממלכה לביזנטים והנתק הגאוגרפי, לא ניסו האחרונים לממש את טענותיהם לגבי ממלכת ירושלים. היו, אמנם, ביקורים ביזנטיים באנטיוכיה, הקרובה יותר אליהם, ובשלב מסוים, הכיר שליט אנטיוכיה בבכורה הביזנטית ואף נשבע אמונים לכתר הביזנטי, אך היו אלו מאמצים חד פעמיים שלא נשאו פרי לתווך הזמן הארוך.

קשרים בין הממלכה לארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-11 התחילו הארמנים להתבסס בדרום מערב אסיה הקטנה באזור קיליקיה. הקמת ממלכת קיליקיה הארמנית התאפשרה, בין היתר, בעזרת הצבאות הצלבניים שעברו באזור. לאחר ביסוס שתי המדינות הצלבניות השכנות - נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה, המשיכה להתפתח הממלכה הארמנית. ארמנים סיפקו למדינות הצלבניות שכירי חרב רבים והיו איתם בקשרי מסחר פוריים.