יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס
מידע כללי | |
---|---|
צלם | אלפרד אייזנשטאדט |
תאריך יצירה | 14 באוגוסט 1945 |
טכניקה וחומרים | תצלום |
יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס (באנגלית: V-J Day in Times Square; ידוע גם בשמות יום הניצחון או הנשיקה) הוא שמו של תצלום שצילם הצלם האמריקאי אלפרד אייזנשטאדט ביום הניצחון על יפן, ב-14 באוגוסט 1945. בתצלום נראה מלח מנשק אישה לבושה שמלה לבנה בכיכר טיימס שבניו יורק. שבוע לאחר צילום התמונה, היא פורסמה במגזין "לייף" כחלק מסדרת תמונות שבהן נראו חגיגות הניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה. התמונה זכתה לפרסום רב, והפכה לאייקון המזוהה עם סיום מלחמת העולם השנייה. הצילום היה ספונטני, ואייזנשטאדט לא הספיק לברר את שמותיהם של המצולמים, ופניהם אף לא נראים בבירור. לאחר שפורסמה התמונה, טענו רבים כי הם המצולמים בה.
ההתרחשות בזמן הצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]אייזנשטדאט סיפק שתי גרסאות להתרחשות שליוותה את הצילום.
בספר Eisenstaedt on Eisenstaedt כתב כי ראה את המלח רץ ברחוב ומחבק כל אישה שחלפה על פניו, צעירה כמבוגרת, והחליט לרוץ לפניו ולצלם אותו. לדבריו, לא היה מרוצה מהצילומים, עד שלפתע הבחין בכך שהוא אוחז "דבר מה לבן". הוא הסתובב וצילם בדיוק ברגע שבו המלח נישק את האחות. לדבריו, לו הייתה לובשת שמלה כהה, או שהמלח היה לובש מדים לבנים, ככל הנראה לא היה מבחין בהם ולא מצלם. כן ציין כי הספיק לצלם ארבע תמונות, אך רק אחת מהן יצאה מוצלחת.
גם בספר The Eye of Eisenstaedt נכתב כי עקב אחרי המלח, אך בספר זה גרס כי הבחין באחות ניצבת בקהל והתמקד בה, בתקווה שהמלח יגיע אליה, כפי שאכן ארע.
הצילום של ויקטור ג'ורגנסן
[עריכת קוד מקור | עריכה]צלם נוסף שהיה במקום, ויקטור ג'ורגנסן, תיעד אף הוא את הנשיקה. הצילום התפרסם בניו יורק טיימס למחרת הפרסום ב"לייף", תחת השם "מנשקים את המלחמה לשלום" (Kissing the War Goodbye). צילום זה נחשב מוצלח פחות מהצילום של אייזנשטאדט, מאחר שהוא כולל פחות מהרקע של ההתרחשויות מסביב, מה שפוגע בקומפוזיציה שלה, ובשל העובדה שרגליהם של המצולמים קטועות.
זהות המצולמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהותם של המצולמים לא הייתה ידועה עם פרסום הצילום, ובמשך השנים טענו מספר אנשים כי הם המצולמים. לא ידוע בוודאות מי מהם הוא אמנם המצולם, אך מחקרים שונים הצביעו על כמה מהם כמצולמים האפשריים, ואין ממצאים חד-משמעיים לגבי אף אחד מהם.
בסוף שנות ה-70 פנתה לאייזנשטדאט אישה בשם אדית שיין, שטענה שהיא האישה שמצולמת בתמונה. שיין עבדה בבית חולים סמוך, ויצאה לרחוב לחגוג כששמעה על תום המלחמה. את המלח לא הכירה, אך התירה לו לנשקה מאחר שהרגישה כי היא חייבת לו תודה על שלחם למענה במלחמה. בגיליון אוגוסט 1980 פרסם מגזין "לייף" את הדברים, וקרא למלח להזדהות גם כן. בעקבות הפנייה פנו 11 גברים למערכת העיתון בטענה שהם המלח המצולם, אך פנו גם 3 נשים שטענו שהן האישה המצולמת, ולא שיין.
ב-1995 טען קארל מוסקרלו כי הוא המלח המצולם, בהתבסס על כתם לידה על ידו. שיין אמרה כי היא מאמינה שמוסקרלו הוא המלח, אך בריאיון לניו יורק טיימס ב-2005 חזרה בה ואמרה כי אינה בטוחה בכך.
קבוצת חוקרים מהמכללה למלחמה ימית, בסיועם של מומחים לצילום, בחנה בשנת 2005 את התמונות, וקבעה כי מבין 11 הגברים שטענו כי הם המלח, המתאים ביותר הוא ג'ורג' מנדוסה. זאת, בהתבסס על צלקות וכתובות קעקע מתאימות. מנדוסה צפה בסרט קולנוע באולם המוזיקה רדיו סיטי עם בת זוגו ואשתו לעתיד, כאשר התבשרו כי המלחמה תמה. הם יצאו לחגוג, ומאחר שהפאבים היו עמוסים מדי, החליטו לחגוג ברחוב. לדבריו, הוא היה מעט שיכור כשהבחין באישה, אותה חשב בטעות לאחות בחיל הים, ונישק אותה. באחת מארבע התמונות שצילם אייזנשטאדט אף נראית ברקע בת זוגו.
ב-2007 טען גלן מקדאפי כי הוא האיש. מקדאפי הסתייע בחוקרת מהמעבדה לזיהוי פלילי של משטרת יוסטון, שבחנה את תווי פניו, מבנה אוזניו, עצמות פניו, קו השיער שלו, שורש כף היד שלו, פרקי אצבעותיו וכף ידו, והשוותה אותם לתצלום. באמצעות אותה שיטה, שללה החוקרת את האפשרות שמדובר במוסקרלו או מנדוסה. לפי גרסתו של מקדאפי לאירועים, הוא יצא מתחנת הרכבת התחתית וראה את הקהל הרב חוגג את סיום המלחמה. הוא חש שמחה והתרגשות רבה, מאחר שאחיו נפל בשבי היפני, וסיום המלחמה הביא עמו תקווה לשחרורו. הוא החל לקפץ ולרקוד, ואחות שעמדה ברחוב פתחה את ידיה וחיבקה אותו, אז נישק אותה. לדבריו, ובניגוד לגרסתו של אייזנשטאדט, הייתה זו נשיקה ממושכת. לטענתו, הוא הבחין באדם שרץ לעברם, ובתחילה חשב שאולי מדובר בבעלה של האחות, אך אותו אדם שלף מצלמה וצילם אותם מתנשקים. מקדאפי עבר בהצלחה חמש בדיקות פוליגרף בהן נשאל לגבי גרסתו.
בשנת 2012, שנתיים לאחר מותה של אדית שיין, התפרסם תחקיר שגרס כי היא לא יכולה הייתה להיות האישה שבתמונה, בשל פערים בין גובהה לבין גובהה המוערך של האישה המצולמת. כן נטען כי המדים אינם מדי אחות, ומתאימים יותר לשיננית. הכותבים הגיעו למסקנה כי אחת הנשים שפנו ל"לייף", גרטה צימר-פרידמן, מתאימה יותר[1].
"כניעה ללא תנאים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2005, במלאת 60 שנים לצילום, יצר האמן ג'ון סיוורד ג'ונסון פסל עשוי ברונזה המתאר את הסצנה המופיעה בצילום, בגודל טבעי, בשם "כניעה ללא תנאים" (Unconditional Surrender). הפסל הוצג בטקס שנערך בנוכחותם של אדית שיין וקארל מוסקרלו. בהמשך, יצר ג'ונסון גרסה עשויה פלסטיק ואלומיניום בגובה 7.6 מטרים. הפסל הוצב במקומות שונים בארצות הברית, בין היתר בסן דייגו ובסרסוטה.
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצילום התפרסם בשל יכולתו להעביר את השמחה הספונטנית שפקדה את אזרחי ארצות הברית עם תום המלחמה, ואולם יש הסבורים כי מאחר שלא מדובר בבני זוג שחגגו באופן רומנטי, אלא בגבר שתפס אישה זרה ברחוב ונישק אותה בחוזקה, מדובר למעשה בתיעוד של תקיפה מינית[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מת "המלח המנשק" ממלחמת העולם השנייה, באתר ynet, 15 במרץ 2014
- גליה יהב, 70 שנה אחרי, הוויכוח סביב הנשיקה שסימלה את סוף מלחמת העולם השנייה לא שכך, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2015
- אחד מסמלי סוף מלחמת העולם השנייה: מת בגיל 95 "המלח המנשק" מטיימס סקוור, באתר הארץ, 19 בפברואר 2019
- AP, מתה האחות מנשיקת סוף מלחמת העולם השנייה, באתר ynet, 11 בספטמבר 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Diane Bell, "Famous “kissing sailor” photo sparks true detective tale", U-T San Diego, 20.4.2012
- ^ צפי סער, אייקון רומנטי או תיעוד של תקיפה מינית?, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2012