יודנסוואנה
 | |||||||||||
| מדינה |
 סורינאם | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך ייסוד | 1664 | ||||||||||
| שטח | 0 אקר | ||||||||||
| סיבת נטישה | שרפה | ||||||||||
| תאריך נטישה | 1832 | ||||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||||
| ‑ בטריטוריה | 600 (1694) | ||||||||||
| קואורדינטות | 5°24′48″N 54°57′11″W / 5.4132770237679°N 54.952979323445°W | ||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
| |||||||||||
|
(למפת סורינאם רגילה)  | |||||||||||
  | |||||||||||
יודנסוואנה (בהולנדית: Jodensavanne, "סוואנת היהודים") הייתה טריטוריה יהודית שהוקמה בסורינאם, במחוז פארה, כ-50 קילומטר מבירת סורינאם פרמריבו, על הנהר סורינאם.
ב-2023 האתר הארכאולוגי של יודנסוואנה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ביחד עם בית הקברות היהודי קסיפורה הקרוב[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1639 התיר הממשל הבריטי ליהודים ספרדים מהולנד, פורטוגל ואיטליה ליישב את האזור. תחילה הם היגרו לעיר הבירה טוראריקה. גל התיישבות נוסף הגיע לאזור בשנת 1652 תחת הנהגת הלורד ווילובי. קבוצה אחרת של יהודים שגורשו מברזיל ומגיאנה הצרפתית יישבו את האזור בשנת 1664 בהנהגת דוד כהן נשיא.
הקהילה היהודית ביודנסוואנה זכתה לאוטונומיה, והקימה כלכלה מבוססת עבדות לגידול קני סוכר. הקהילה שגשגה ופרחה במשך תקופה של כ-100 שנים, דבר שתרם להפוך את סורינאם לאחת מהמושבות העשירות ביותר ביבשת אמריקה[דרוש מקור] . בית הכנסת הראשון של הקהילה היהודית, "ברכה ושלום", נבנה ב-1685. הקהילה תמכה כלכלית בין היתר בקהילת שארית ישראל שבמנהטן, ניו יורק[2]. ב-1694 מנתה הקהילה כ-600 יהודים, החזיקה ב-40 מטעים ו-9,000 עבדים.
בשנת 1730 היו בכל סורינאם כ-400 מטעי סוכר בהם התקיימה עבדות, 115 מתוכם היו בבעלות יהודים. היהודים הקימו מערך הגנה ומיליציה אזרחית בשביל לשמר את העבדות, אך התקשו להתמודד עם מתקפות נקמה ומארבים של עבדים נמלטים. תופעות כמו מרד עבדים והתנקשויות בבעלי מטעים הלכו והתרבו[2].
במהלך המאה ה-18 סדרה של אירועים הובילו לפגיעה משמעותית בקהילת יודנסוואנה[3]. בשנת 1712 פלשו לסורינאם שודדי ים צרפתים ושדדו בעיקר את היהודים, כתוצאה מכך הקהילה איבדה את מרבית הונה. ב-1773 קרס Dietz, אשר שימש כמרכז סחר-חליפין מרכזי לקני סוכר. מרבית בעלי המטעים לא הצליחו להשתקם מזה כלכלית. כל זאת בנוסף לירידה בערך קני סוכר בעקבות הפקת סוכר מסלק סוכר, והפגיעה בביטחון של אזרחי יודנסוואנה בשל התקפות חוזרות ונשנות מצד עבדים נמלטים, הובילו למצב שרוב האוכלוסייה עזבה את האזור לבירה פרמריבו.
חברי הקהילה ניסו לשמר את האזור אף על פי שעזבו, אך האזור נשרף כליל בספטמבר 1832 ביחד עם בית הכנסת 'ברכה ושלום' שהיה בן-147 שנים.
יצחק מרדכי יוסט תיאר את הקהילה בעיר בסביבות שנת 1845[4]: "מספר קהל יהודי פורטיגיזים בסורינאם עלה בשנת 1836 ... שמנת המשפהות בסאוואנה ירדו ודלו מאד ולהותם זאת הועילה ביותר התבערה אשר בערה שם בשנת 1832. בית הספר אשר היה להם מלפנים חדל להיות, וכל הקהל ירד מאד."
לאחר מכן המקום המקום נעזב מיהודים ושימש כמחנה לאסירים פוליטיים במהלך מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1970 המקום הוכרז כאתר מורשת.[דרוש מקור] מאז החלו מאמצים רבים לשקם את ההריסות ולהפוך את האזור לאתר תיירות היסטורי[5].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jodensavanne Foundation
- "יהודי סורינם"
- האתר הארכאולוגי יודנסוואנה: התיישבות יודנסוואנה ובית הקברות בנחל קסיפורה באתר אונסק"ו (באנגלית)
- כתבה, באתר http://forward.com
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האתר הארכאולוגי יודנסוואנה: התיישבות יודנסוואנה ובית הקברות בנחל קסיפורה באתר אונסק"ו (באנגלית)
- ^ 1 2 Stichting Jodensavanne - Jewish Colonization: 1664 -1832, www.jodensavanne.sr.org
- ^ History of Jews in Suriname, Suriname Jewish Community (באנגלית)
- ^ הקורות החדשות, הכרמל, 5 בספטמבר 1860
- ^ Stichting Jodensavanne - Revival: 1998 present, www.jodensavanne.sr.org
 | |
|---|---|
|
