לדלג לתוכן

יוג'ין מקארתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחבר בית הנבחרים ממינסוטה. אם התכוונתם לסנאטור מוויסקונסין, ראו ג'וזף מקארתי.
יוג'ין ג'וזף מקארתי
Eugene Joseph McCarthy.
יוג'ין מקארתי, 1964
יוג'ין מקארתי, 1964
לידה 29 במרץ 1916
ווטקינס שבמינסוטה
פטירה 10 בדצמבר 2005 (בגיל 89)
וושינגטון די. סי.
מדינה ארצות הברית
השכלה
  • אוניברסיטת סנט ג'ונס (1935)
  • St. John's Preparatory School
  • St. Anthony Catholic School
  • אוניברסיטת מינסוטה (1939)
  • בית הספר המכין סנט ג'ון
  • קולג' אוניברסיטת סנט בנדיקט וסנט ג'ון עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת זוג אביגיל מקארתי
סנאטור ממינסוטה
3 בינואר 1959 – 3 בינואר 1971
(12 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מהמחוז הרביעי של מינסוטה
3 בינואר 1949 – 3 בינואר 1959
(10 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוג'ין ג'וזף מקארתי (באנגלית: Eugene Joseph McCarthy‎;‏ 29 במרץ 1916 - 10 בדצמבר 2005) היה פוליטיקאי ומשורר אמריקני, שהיה חבר הקונגרס של ארצות הברית מטעם מדינת מינסוטה. הוא שירת בבית הנבחרים של ארצות הברית בין 1949 ל-1959 ובסנאט של ארצות הברית בין 1959 ל-1971. מקארתי ניסה להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות במהלך הבחירות של 1968 כשניסה לאתגר את הנשיא לינדון ג'ונסון על בסיס מצע שהתנגד למלחמת וייטנאם. מקארתי ניסה להיבחר להיות מועמד מפלגתו חמש פעמים.

הוא נולד בווטקינס שבמינסוטה, והיה לפרופסור בכלכלה לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת מינסוטה. הוא היה מפצח צפנים במחלקת המלחמה האמריקנית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חבר במפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית של מינסוטה (השלוחה של המפלגה הדמוקרטית במדינה) ונבחר מטעמה לבית הנבחרים ב-1948. הוא כיהן שם עד שנבחר לסנאט ב-1958. מקארתי תמך בעדלי סטיבנסון במהלך הבחירות של 1960, וניסה להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1964. הוא הוביל את מאמצי חקיקת חוק ההגירה והאזרחות, אם כי לאחר מכן התחרט על השפעת החוק והפך לחבר בפדרציה למען רפורמה בהגירה.

בשנות השישים, החל מקארתי להיות המתנגד הראשי למדיניותו של הנשיא ג'ונסון בווייטנאם. לאחר שרוברט קנדי סירב להתמודד מול ג'ונסון בשם מתנגדי המלחמה בבחירות המקדימות של 1968, נכנס מקארתי למירוץ כמועמד מתנגד למלחמה. בהתחלה נחשב למועמד שולי, אולם מתקפת טט הובילה להתנגדות למלחמה ומקארתי הגיע למקום השני במהלך הפריימריז בניו המפשייר, צמוד לג'ונסון. לאחר הבחירות, נכנס קנדי למירוץ וג'ונסון פרש. מקארתי וקנדי ניצחו בכמה מערכות בחירות לפני הירצחו של קנדי ביוני 1968. למרות תוצאות הבחירות, הוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1968 בחרה בסגן הנשיא יוברט האמפרי, מועמדו המועדף של ג'ונסון, כמועמד הנשיאותי.

מקארתי לא ניסה להיבחר שוב לסנאט ב-1970. הוא ניסה להתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית ב-1972 אולם נכשל במערכת הבחירות. הוא ניסה להתמודד עוד כמה פעמים אבל לא ניצח בבחירות. הוא רץ כעצמאי ב- 1976 וזכה ב-0.9% מהקולות. הוא תמך ברונלד רייגן ב-1980.

שנותיו הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי נולד בווטקינס שבמינסוטה. הוא היה בן לאם גרמנייה קתולית אדוקה, אנה ביידן מקארתי, ולאב אירי בשם מייקל,[1][2] שהיה מנהל סניף דואר ובעל בקר.

למקארתי היו שלושה אחים. הוא למד בבית הספר הקתולי המקומי על שם הקדוש אנתוני. הוא היה תלמיד מבריק והושפע מהנזירים. הוא היה שוליה לכומר לפני שעזב את המנזר.[3]

מקארתי סיים את לימודיו ב-1932[4] במכינה על שם הקדוש ג'ון בקולג'וויל, מינסוטה. ב-1935 סיים את לימודיו באוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון בקולג'וויל. את התואר השני שלו השיג באוניברסיטת מינסוטה ב-1939. הוא לימד בכמה בתי ספר ציבוריים במינסוטה ובדקוטה הצפונית בין 1935 ל-1940, והיה לפרופסור לכלכלה באוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון בין 1940 ל-1943.

ב-1943, הפך לשוליה לנזיר במנזר של האוניברסיטה אולם עזב לאחר תשעה חודשים והתגייס לצבא. הוא שירת כמפצח צפנים במחלקה למודיעין צבאי במחלקת המלחמה בוושינגטון ב-1944.[5] לאחר מכן היה מרצה לסוציולוגיה ולכלכלה באוניברסיטה על שם תומאס הקדוש בסיינט פול.

חבר בקונגרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי הצטרף אל מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית. ב-1948 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכת הפועלים והקתולים,[6] וייצג את המחוז הרביעי של מינסוטה עד ל-1959. הוא היה מנהיגם של הליברלים הצעירים מהמערב התיכון.[7]

ב-1952, התעמת עם הסנאטור מוויסקונסין ג'וזף מקארתי (אין ביניהם קשר משפחתי) בעימות בו לעג לטיעוניו של הסנאטור ש"הוכיחו" שהגנרל דאגלס מקארתור היה כלי משחק קומוניסטי.[7] ב-1958 נבחר לסנאט.

סנאטור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא שירת כחבר בוועדת הסנאט ליחסי חוץ. ב-1960 התבלט בתמיכתו במועמד עדלי סטיבנסון, שניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר שני הפסדים רצופים. הוא טען שסטיבנסון היה האדם שגרם להם להתגאות בכך שהיו דמוקרטים. בנושא מועמדותו שלו, טען שהיה ליברל פי שניים מיוברט האמפרי, אינטליגנט פי שניים מסטיוארט סימינגטון וקתולי פי שניים מג'ון פיצג'רלד קנדי.[7] הוא נחשב לסגן פוטנציאלי ללינדון ג'ונסון ב-1964, אולם הסנאטור השני ממינסוטה, האמפרי, היה זה שנבחר.[8]

יחד עם טד קנדי הוביל מקארתי את מאמצי חקיקת חוק ההגירה והאזרחות. לאחר מכן התחרט על תמיכתו בחוק, וטען שהחוק הוביל לעלייה בהגירה למדינה.[9]

מקארתי פנה ימינה והפך לחבר בוועדה המייעצת לפדרציה לרפורמה בהגירה.[10]

מקארתי נפגש עם צ'ה גווארה, המהפכן המרקסיסט, בניו יורק ב-1964 כדי לשוחח על איחוי הקרע בין ארצות הברית וקובה.[11]

מועמדותו לנשיאות ב-1968

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מסע הבחירות של יוג'ין מקארתי לנשיאות ארצות הברית 1968

מקארתי החל את מסעו לנשיאות בסוף 1967 כדי להפוך למועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. הוא התמקד בניסיון לסיים את מלחמת וייטנאם ולהסיג את הצבא האמריקני משם. הוא משך בעיקר צעירים שכעסו על הממסד והממשלה.

מקארתי היה נחוש במאמצו להדיח את הנשיא המכהן, לינדון ג'ונסון. לאחר שהשיג 42% בניו המפשייר, הצטרף גם הסנאטור רוברט קנדי למירוץ. כניסתו של קנדי הובילה לפרישתו של ג'ונסון, ולכניסתו של סגן הנשיא יוברט האמפרי למירוץ, ללא השתתפות בבחירות המקדימות.

קנדי ומקארתי נאבקו בבחירות המקדימות, והאמפרי השתמש בתמיכתם של מועמדים מקומיים כדי להשיג צירים בוועידה הלאומית. קנדי נרצח, והאמפרי היה היריב המרכזי של מקארתי. מקארתי לא הצליח להתגבר על הארגון החזק של האמפרי, וקולות מתנגדי המלחמה התפלגו לאחר שג'ורג' מקגוורן, הסנאטור מדקוטה הדרומית, נכנס למירוץ גם הוא. אף על פי שזכה לרוב קולות הבוחרים, הפסיד מקארתי להאמפרי בוועידה לקול מחאות ומהומות.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים לפני הכרזתו על כניסה למירוץ, רמז מקארתי שיאתגר את ג'ונסון בגלל התנגדותו למלחמה בווייטנאם. איגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית הכריז שיתמוך בו במקרה שירוץ.[12] ג'ונסון לקח אותו ברצינות, וחשש שמקארתי ישיג את תמיכתם של מרטין לותר קינג ובנג'מין ספוק, מה שיפלג את המפלגה. מקארתי השקיע מאה אלף דולרים בבחירות בניו המפשייר ובוויסקונסין. רבים חששו שמקארתי יגרום להשפעה דומה של הסנאטור אסטס קאפובר, שהתמודד ב-1952 מול הארי טרומן וגרם לפרישתו.[13] מקארתי הסביר לחברו לסנאט במשך עשרים שנה, סגן הנשיא האמפרי, את עמדתו. הוא טען שלא יוכל לנצח, אולם שאיבד עניין בסנאט וחש התנגדות למלחמה שגרמה לו להיכנס למירוץ. האמפרי טען שמקארתי היה רדוד, אולם החליט להתמודד בגלל התנגדותו האמיתית למלחמה.[14]

קריאת תיגר על הנשיא ג'ונסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי הדגיש את התנגדותו לעוד ארבע שנות כהונה של ג'ונסון ולהמשך המלחמה בווייטנאם, והכריז על מועמדותו ב-30 בנובמבר 1967.[15] עם כניסתו, טען שהוא האמין שיש "משבר מוסרי מעמיק"[16] באמריקה שהתבטא בחוסר אמון כלפי הפוליטיקה.[16] כעבור כמה ימים, הכריז ממשל ג'ונסון הכרזה על הסלמת המצב בווייטנאם, מה שחיזק את מקארתי.[16] כעבור שבוע, נפוצו שמועות שמקארתי מתמודד כדי להחליש את ג'ונסון ולאפשר לסנאטור רוברט קנדי לנצח אותו. קנדי הכריז שלא יתמודד מול ג'ונסון, אולם לא פסל התמודדות על הנשיאות.[17]

את ינואר החל מקארתי בכך שלא הבטיח להתמודד מול ג'ונסון בפלורידה, אולם אישר מחדש את כוונתו לנצח את ג'ונסון בניו המפשייר.[18] למחרת היום התארח בתוכנית ברשת ABC.[19] הוא טען שממשלת צפון וייטנאם מוכנה לדון בנושאי שלום, ושיש לעצור את ההפצצות באזור כדי למנוע את ההסלמה.[20] הנשיא ג'ונסון התכונן לנאום מצב האומה, ומקארתי ביקש זמן שידור זהה מרשתות הטלוויזיה לאחר שהנשיא טען שמקארתי וקנדי משתפים פעולה. הבקשה נדחתה.[21] מאוחר יותר באותו החודש, נאם בפני 6,500 אנשים בפנסילבניה וביקר את הממשל על כך שסירב לנהל משא ומתן[22] עם צפון וייטנאם.[22] רוברט קנדי הכריז שיתמוך בג'ונסון כמועמד, אף על פי שטען שמקארתי ישפיע לחיוב על ג'ונסון,[23] שחשב שייבחר לבסוף.[23] בסוף ינואר, ערך מקארתי מסע בחירות בסנט לואיס וטען שהמלחמה היא נגד המסורת האמריקנית.[24] הוא הכריז ש"לאף אומה אין זכות"[24] ל"השמיד אומה"[24] בשם ניסיון לבנות מדינה חדשה.[24] בנוסף הביע את תמיכתו בנרמול היחסים עם קובה.[24] לאחר שבעה שבועות של מערכת בחירות, הגיע מקארתי למסקנה שנאומיו התקבלו כשירה ולא כמסרי בחירות. הוא נסע ברחבי קליפורניה וכותרות עיתונים שאלו האם הוא רצה לנאום נאומים צדקניים או לסיים את המלחמה.[25] מקארתי ועובדי המטה שלו ניסו לשפר את המצע שלו.[25]

המסע בבחירות המקדימות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי תכנן לבקר במיאמי, ומנהיגי המפלגה תכנו לערוך עצרת משלהם במדינה. לא היה ברור אם התוכנית התפתחה בבית הלבן, אולם הם ניסו למשוך את תשומת הלב מהופעתו של מקארתי.[26] מטרת ביקורו הייתה לקדם את מועמדותו בפלורידה, במערכת הבחירות של ה-28 במאי.[27] הוא נאם בנושא זכויות האזרח, וטען שיידרשו בין שלושים לחמישים שנים כדי למלא את ההבטחות לשחורים.[28] לאחר נאומו, החליטה וועדת הדמוקרטים המקומית להעניק לו את הצירים ממדינת פלורידה.[28] סקר חשף שאף חבר קונגרס לא ראה ברצינות את מועמדותו של מקארתי מול ג'ונסון.[29] עם זאת, הוא קיבל את תמיכת איגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית, שבפעם הראשונה מזה עשרים שנה לא תמכו בנשיא הדמוקרטי.[30] מאוחר יותר, הכריז מקארתי שישתתף בבחירות בפנסילבניה, והגיש 3,400 חתימות במועד האחרון להרשמה.[31]

השחקן פול ניומן בכנס של מקארתי בוויסקונסין

בתחילת מרץ האשימה התקשורת את מקארתי בכך שמסע הבחירות שלו התחיל לדשדש. הוא נכשל במניעת פיליבסטר דרומי נגד חוק זכויות האזרח אותו חוקק הסנאטור השני ממינסוטה, וולטר מונדייל.[32] למרות הכישלון, לצערו של סגן הנשיא האמפרי בחרו שלושה מחוזות ממינסוטה בצירים תומכי האמפרי לאסיפות המפלגתיות, והנשיא ג'ונסון החליט לא להתמודד במסצ'וסטס, כך שהמקארתי זכה ב-72 צירים.[33] באותו פרק זמן, השקיע מקארתי מאמץ רב בניו המפשייר, בתקווה לשפר את מעמדו לפני מערכת הבחירות המקדימות. ג'ונסון טען שהקומוניסטים מצפים שיתמכו במקארתי.[34] מקארתי קישר בין ההצהרה ובין מקארתיזם, בהתייחסות לסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין.[34]

מקארתי זכה להתנדבות ערה של סטודנטים ופעילי שלום שנסעו לניו המפשייר וערכו מסע בחירות מדלת אל דלת. חלקם גילחו את שיערם הארוך ואת זקנם, מזכרת מתקופתם כנערי פרחים, בתהליך שכונה "להתנקות עבור ג'ין" ("Get clean for Gene").[35] המתנדבים פעלו במרץ והתקשורת החלה להתעניין במסע הבחירות שלו. הסקרים טענו שהתמיכה במקארתי עומדת בין עשרה לעשרים אחוזים. למרות העובדה שלא ניצח, הוא הדהים את הפרשנים כשהשיג 42.2% מהקולות, לעומת 49.4% לג'ונסון.[36] התקשורת תיארה זאת כניצחון עבורו,[37] ורוברט קנדי הכריז על כניסתו למירוץ ב-16 במרץ.[38] הכרזתו של קנדי לא השפיע על מקארתי. הוא נותר מחויב לצעירים[39] שתמכו בו וטען שהוא מתאים לנשיאות יותר מקנדי.[39] מקארתי התמקד בוויסקונסין והתכונן לקראת מערכת הבחירות באפריל. הוא פרסם מודעות בעיתונים ושיפר את המצע שלו. הוא קרא לעוד סיוע ממשלתי לחינוך,[40] חיזוק החקלאים, העלאת שכר המינימום, בניית לפחות מיליון יחידות דיור בכל שנה, והקצאת משאבים למניעת זיהום.[40] בוויסקונסין, ביקר את ממשלת דרום וייטנאם, בטענה שיהיה "נדיב מדי"[41] אם יתאר אותה כמושחתת ודיקטטורית. הוא הכריז על כוונתו להיכנס למירוץ באינדיאנה ובפלורידה, וקיווה להתחרות גם בקליפורניה.[41] ב-31 במרץ, הכריז הנשיא ג'ונסון במפתיע על פרישתו מהמירוץ ושלא יתמודד על כהונה נוספת.[42]

לאחר ג'ונסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהנשיא ג'ונסון פרש מיד לפני הבחירות בוויסקונסין, ניצח מקארתי בקלות למרות שלא התמודד מול יריבו החדש,[דרושה הבהרה] רוברט קנדי, שלא יכול היה להתמודד עקב איחור בתאריך הגשת המועמדות.[43] הסקרים חשפו שמקארתי הרוויח יותר מכולם בגלל פרישתו של ג'ונסון, ושיש לו 22% תמיכה, עלייה של 11%, בפיגור של שני אחוזים בלבד מאחורי האמפרי, שעוד לא נכנס למירוץ, ושל 15% מאחורי קנדי.[44] הוא נסע לפנסילבניה מאוחר יותר באותו החודש, כדי להתכונן לקראת מערכת הבחירות בסוף אפריל. הוא שוחח בנושא פרשת פואבלו, וטען שארצות הברית צריכה להיות מוכנה לשלם כופר לפעמים, אם שולחים ספינות לחופי מדינות שלא מכבדות את החוק הבינלאומי.[45] הוא הבהיר שהוא לא חושב שיש לשלם את הכופר, והסכים עם המשא ומתן שניהל הנשיא ג'ונסון בנושא. הוא השווה בין עצמו ובין קנדי, וטען שהוא ותיק יותר בנושאי זכויות האזרח.[45] ב-23 באפריל, ניצח מקארתי בבחירות בפנסילבניה, כשהוא מנצח את קנדי, שאמנם לא התמודד אולם שמו נרשם בידי תומכיו.[46]

כעבור חודש, ניצל מקארתי את הידרדרותו של קנדי בסקרים, ועקף אותו בהפרש של שני אחוזים, כשהוא במקום השני מאחורי האמפרי. הסקרים טענו שמקארתי הוא בעל סיכויים טובים יותר לנצח את ריצ'רד ניקסון בבחירות, כשהוא מוביל עליו עם 40% לעומת 37%.[47] במהלך מסע בחירות באינדיאנה, ביקר מקארתי את שני יריביו. הוא טען שיש שלושה סוגים של אחדות לאומית: גישתו של האמפרי של ניהול דברים ללא הבחנה,[48] גישתו של קנדי לשלב בין אינטרסים שונים,[48] וגישתו שלו, לקרוא לכולם להיות אחראיים עד כמה שיוכלו,[48] שהוא טען שהייתה הגישה המתאימה ל-1968. מקארתי הפסיד באינדיאנה אולם קיבל 27% מהקולות לעומת 42% לקנדי.[48] כעבור ארבעה ימים, ניצח בסקר של טיים מגזין. הסקר בחן מיליון סטודנטים מ-1,200 אוניברסיטאות לגבי העדפותיהם הפוליטיות, כשקנדי במקום השני.[49] מקארתי טען בנוגע לתוצאות שהוא יודע את חולשות יריביו.[50] למחרת היום ניצח קנדי את מקארתי בנברסקה אולם מקארתי לא עצר. הוא אמר שיתמודד מול קנדי באורגון, קליפורניה ודקוטה הדרומית.[51] בסוף החודש ניצח את קנדי באורגון בהפרש של 45% לעומת 39%.[52] הניצחון אפשר לתקשורת לטעון שמקארתי עדיין במירוץ,[53] והוא הפנה את תשומת לבו למערכות הבחירות בדקוטה הדרומית ובקליפורניה כעבור חודש.[53]

הידרדרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי וקנדי השקיעו מאמצים בקליפורניה בתחילת יוני, והאחרון הכריז שיפרוש מהמירוץ אם יפסיד. שני המועמדים הופיעו בטלוויזיה, ומקארתי ביקר את ההופעות בגלל סירובו של קנדי להתעמת איתו.[54] ב-5 ביוני, נורה רוברט קנדי בלוס אנג'לס לאחר שניצח בקליפורניה ובדקוטה הדרומית.[55] מקארתי ביטל מיד את תוכניותיו לערוך מסע בחירות והתבצר בחדר המלון שלו תחת שמירה כבדה.[56] קנדי מת למחרת היום,[55] וצירים רבים שלו עברו לתמוך בהאמפרי בעוד שדעת הציבור עברה למקארתי.[57] מקארתי הוכה בצער מהאירוע, ושקל לפרוש מהמירוץ.[58] לאחר הלוויה של קנדי, נפגש מקארתי עם ג'ונסון והאמפרי כדי לדון בעתיד המפלגה.[59] כבר מאוחר יותר באותו החודש היה ברור שלמקארתי אין סיכוי ושהאמפרי ייבחר.[60]

מקארתי (משמאל) נפגש עם ג'ונסון לאחר הלוויה של רוברט קנדי

לאחר סיום הבחירות המקדימות, השקיע מקארתי את יולי בניסיון לפתות צירים לא מחויבים ובהבהרת עמדותיו. הוא המשיך להתנגד למלחמה, וטען שייסע לפריז כדי לדון בשלום עם צפון וייטנאם. רבים טענו שהביקור יהיה טעות, ושאסור להכניס פוליטיקה מפלגתית לדיונים.[61] לאחר מכן תמך בג'ון גלן ובעמדת הוועדה הדמוקרטית שלו לבקרה על נשקים. מקארתי טען שיש לפתח מערכת בה נשק יימכר רק למתאימים. מצד שני, טען שמכירת אקדחים צריכה להיות בסמכות המדינות.[62] כעבור שבוע, הציע תוכנית למלחמה ברעב,[63] שתסייע למיליוני אמריקנים גוועים, בטענה שזאת הדאגה הראשונה של המדינה.[63] מחלקת החקלאות התנגדה לעמדתו.[63] כעבור שישה ימים, הגיע מקארתי לג'ורג'יה, וניסה לגייס לעצמו עוד צירים כדי להתמודד מול סגן הנשיא האמפרי.[64] למחרת היום, ביקר בפיטסבורג ונכח באספה שקיווה שתעזור לו להשיג את הצירים מפנסילבניה ואת קולות השחורים.[65] מקארתי אתגר את האמפרי לסדרת עימותים בנושאים מסוימים, והאמפרי הסכים לעימות אחד לפני הוועידה.[66] בסיום החודש, לקראת הוועידה הדמוקרטית, ניסה מקארתי לשנות כמה חוקים בוועידה, והתמקד בעיקר בעובדה שכל מדינה נאלצה להצביע כגוש אחד, מה שחיזק את מנהיגי המפלגה. השיטה נועדה לפצות על הובלתו של האמפרי במספר הצירים, והשתמש בה דוייט אייזנהאואר ב-1952 מול רוברט טאפט.[67]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניתו של מקארתי להשיג עוד צירים נפגעה כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית נכנס למירוץ כיורשו של קנדי, מה שפילג את מתנגדי האמפרי.[68] בינתיים, האשים מטה מקארתי שיושב ראש הוועידה תומך בהאמפרי. הם ביקשו את התפטרותו אולם הוא סירב וטען שהוא מתייחס לכולם בצורה שווה.[69] לקראת הוועידה, נראה היה שהאמפרי מוביל מבחינת הצירים על מקארתי, כשמקגוורן הרחק מאחור. אולם צירים רבים עדיין לא החליטו, ושלושת המתמודדים נלחמו. בינתיים, ברחובות שיקגו התרחשו אירועי מחאה נגד המלחמה כש-6,000 חיילים ו-18,000 אנשי המשמר הלאומי הגנו על בניין הוועידה.[70] האמפרי נבחר בסיבוב הראשון, למרות העובדה שמקארתי היה זה שהשיג את רוב הקולות בבחירות המקדימות. המהומות התחזקו, ותומכי מקארתי דרשו ממנו להתמודד מול ניקסון, האמפרי וג'ורג' וולאס בבחירות. מקארתי הכריז שלא יתמודד ופרשף אם כי גם לא הכריז על תמיכתו בהאמפרי. עם סיום מסע הבחירות שלו, הכריז מקארתי שהוא התכוון להוכיח שתושבי המדינה יכולים לבחור בחירה נכונה, אולם הפוליטיקאים חששו מכך.[71]

אחרית דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירובו של מקארתי לתמוך בהאמפרי גווע באוקטובר, כשהמועמד לשעבר החל להציב תנאים למועמד הדמוקרטי. הוא דרש שינוי בגישה לגבי מלחמת וייטנאם, שינוי מערכת הגיוס, ורפורמה בבחירות המקדימות. האמפרי שוחח עם מקארתי בטלפון, וטען שיהיה מוכן להסכים לכך,[72] אולם שהוא משתמש "בדעות שלו"[72] כמועמד.[72] בסוף אוקטובר, הכריז מקארתי שיתמוך בהאמפרי, אולם לא הצהיר עוד הצהרות.[73] ניקסון ניצח בבחירות, ומקארתי קיבל 20,721 קולות בקליפורניה[74] ו-2,751 באריזונה, בה היה מועמדה של "המפלגה החדשה" שהתנגדה למלחמה.[75]

לאחר הסנאט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות ב-1972

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

מקארתי חזר לפוליטיקה בניסיונו להיבחר כמועמד בבחירות של 1972, אולם לא הצליח בבחירות בניו המפשייר ובוויסקונסין ולכן פרש.

אילינוי הייתה המדינה היחידה בה התמודד מקארתי באופן פעיל. הוא השיג 38% לעומת 59% לאדמונד מאסקי. התקשורת התעלמה מההישג.

הבחירות ב-1976

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

לאחר 1972, עזב את המפלגה הדמוקרטית ורץ כמועמד עצמאי בבחירות של 1976. הוא נקט בעמדה ליברטריאנית בנושא זכויות האזרח, הבטיח ליצור תעסוקה מלאה ולקצר את שבוע העבודה, תמך בפירוק מנשק גרעיני, תקף את שירות הכנסות הפנים,[76] והכריז את מי ימנה אל הקבינט אם ייבחר. הוא בעיקר לחם נגד חוקים במערכת הבחירות שהגבילו את מספר המועמדים וביקש מהבוחרים לסרב למערכת הדו מפלגתית.[77]

המאבקים המשפטיים שלו במהלך הבחירות, ותנועה תומכת חזקה, אפשרו לו להתמודד בשלושים מדינות והקלו על הרשמת מועמדים שלישיים בבחירות הבאות. הוא נחשב למועמד עצמאי. בקליפורניה ובוויומינג, למרות העובדה שלא נרשם, בוחריו כתבו את שמו על פתקי ההצבעה. במדינות רבות לא היה לו עמית למרוץ, אולם היו לה חמישה עשר מועמדים שונים במדינות בהן נדרש לכך. שמונה מתוכם היו נשים.[78]

מקארתי השיג 740,460 קולות, מעט פחות מאחוז, וסיים במקום השלישי.[78] לשיא הצלחתו הגיע באורגון, שם קיבל 40,207 קולות ו-3.90%.[78]

עוד פעילויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי התנגד לחוקי מימון מסע הבחירות מתקופת ווטרגייט, והיה לתובע בתיק בו בית המשפט העליון של ארצות הברית טען שסעיפים מסוימים מחוקי מימון מסע הבחירות הן בלתי חוקתיים.[79] מקארתי ואחרים, ביניהם המפלגה הרפובליקנית של מיסיסיפי והמפלגה הליברטריאנית הצליחו להוביל לביטול המגבלות על תקציב בבחירות ומימון ציבורי.

ב-1980, לאחר כישלונו של ג'ימי קרטר כנשיא (הוא טען שקרטר היה הנשיא הגרוע ביותר שהיה למדינה[80]), הופיע בתשדיר עבור מועמדה של המפלגה הליברטריאנית, אד קלארק.[81] לבסוף תמך ברונלד רייגן, אחד מהדמוקרטים הרבים שעשו זאת.[82]

מסעי בחירות אחרונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982, ניסה מקארתי להיבחר לסנאט במינסוטה אולם הפסיד למארק דייטון בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, כשדייטון משיג 69% לעומת 24%.

בבחירות של 1988, כמה מפלגות שמאל בחרו בו כמועמדם. הוא תמך בפרוטקציוניזם, ביוזמת ההגנה האסטרטגית ובביטול המערכת הדו מפלגתית.[83] הוא השיג 30,905 קולות.[84]

ב-1992, הוא חזר למפלגה הדמוקרטית והתמודד בבחירות בניו המפשייר לקראת הבחירות של 1992, אולם לא נכח בעימות הטלוויזיוני הראשון. הוא ומועמדים אחרים מחו על כך וניסו להיכלל בעימותים, דבר שלא עלה בידם. מקארתי, בניגוד לשאר, היה דמות מוכרת. הוא השיג 108,679 קולות.[85]

הוצאה לאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את הסנאט ב-1971, הפך לעורך בכיר של מגזין.

מקארתי כתב שירה בשנות השישים, ועליית מעמדו הפוליטי הובילה לעניין גובר בכתביו. "אם מישהו מכם הוא משורר בסתר, הדרך הטובה ביותר לפרוץ היא לרוץ לנשיאות", כתב ב-1968.[7] בנוסף פרסם אוסף שירים.(ISBN 1-57553-595-5.)

חייו האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למקארתי ולאשתו, אביגיל, היו חמישה ילדים, כריסטופר ג'וזף מקארתי (30 באפריל 1946 – 30 באפריל 1946), אלינור מקארתי האוול (נולדה ב-30 באוקטובר 1947), מרי אביגיל מקארתי (29 באפריל 1949 – 28 ביולי 1990), מייקל בנט מקארתיי (נולד ב-5 באפריל 1952) ומרגרט אליס מקארת (נולד ב-17 ביולי 1956).

ב-1969, עזב מקארתי את אשתו לאחר עשרים וארבע שנות נישואין אולם לא התגרש ממנה. הוא היה מעורב ברומן עם כתבת CBS[86] מריה מקלאפין (29 בדצמבר 1929 - 14 בספטמבר 1998) עד למותה.[87][88]

מותו ומורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי מת מסיבוכים של מחלת פרקינסון בגיל שמונים ותשע ב-10 בדצמבר 2005, בבית אבות בוושינגטון בו גר כמה שנים. הספיד אותו הנשיא לשעבר ביל קלינטון.

לאחר מותו, קראה מכללת הקדוש ג'ון את מרכז המדיניות הציבורית שלה על שמו.[89] המפלגה הדמוקרטית ערכה טקס לזכרו בוועידה הלאומית של 2008 בדנבר, ב-28 באוגוסט 2008. בטקס הזיכרון הוצגו תמונות של דמוקרטים שמתו מאז הוועידה ב-2004. התמונה שלו הציגה רק את שמו השני, כך שהוא נקרא "הסנאטור ג'וזף מקארתי, על שם הסנאטור הרפובליקני המפורסם מוויסקונסין שהיה מעורב במסע אנטי קומוניסטי.[90]

ב-2009, ייסדה האוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון, בה למד, פרס על שירות ציבורי על שמו.[91]

מסמכיו של מקארתי כחבר קונגרס וכסנאטור זמינים למחקר.[92]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוג'ין מקארתי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Post, Tim (2006-01-24). "St. John's remembers Sen. Eugene McCarthy". Minnesota Public Radio. נבדק ב-14 ביוני 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Sandbrook, Dominic (2007). Eugene McCarthy: The Rise and Fall of Postwar American Liberalism. Knopf Doubleday Publishing Group. p. 3. ISBN 9780307425775.
  3. ^ Eisele, Albert (13 בדצמבר 2005). "His time was then — and now". TheHill.com. נבדק ב-29 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Roske, Peggy (2010). "Eugene McCarthy's Days at St. John's" (PDF). נבדק ב-4 במאי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Who is Eugene J. McCarthy? â€" CSB/SJU". www.csbsju.edu. College of Saint Benedict/Saint John's University. נבדק ב-2017-06-15.
  6. ^ Lubell, Samuel (1956). The Future of American Politics (2nd ed.). Anchor Press. p. 223.
  7. ^ 1 2 3 4 אתר למנויים בלבד Senator Eugene McCarthy (Obituary), The Telegraph, 12 December 2005
  8. ^ "Eugene McCarthy". Times of London. 2005-12-12. נבדק ב-2011-03-30.
  9. ^ McCarthy, Eugene J. (1992), A Colony of the World: The United States Today, Hippocrene Books, p. 57, ISBN 0781801028
  10. ^ "A Personal Note on the Passing of Eugene McCarthy" (PDF). December 2005/January 2006 Immigration Report. Federation for American Immigration Reform. 2006. נבדק ב-29 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Eisele, Al (2009-03-25) "When Gene McCarthy Met Che Guevara", Huffington Post; retrieved 2010-01-29.
  12. ^ Fritchey, Clayton (10 בנובמבר 1967), "McCarthy shaping up as challenger", Ocala Star-Banner, Ocala, Florida, p. 21 {{citation}}: (עזרה)
  13. ^ Allen, Robert S.; Scott, Paul (15 בנובמבר 1967), "McCarthy disturbs White House", Rome News-Tribune, Rome, Georgia, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  14. ^ Humphrey, Hubert H.; Sherman, Norman (באוקטובר 1991), The education of a public man: my life and politics, U of Minnesota Press, p. 281, ISBN 978-0-8166-1897-2 {{citation}}: (עזרה)
  15. ^ Marlow, James (1 בדצמבר 1967), "Johnson Impassive Amid All the Furor", The Free-Lance Star, Fredericksburg, Virginia, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 3 "A Voice for Dissent", Time Magazine, 8 בדצמבר 1967 {{citation}}: (עזרה)
  17. ^ Lewis, Ted (22 בדצמבר 1967), "McCarthy's campaign lacking fire", The Spokesman-Review, Spokane Washington, p. 14 {{citation}}: (עזרה)
  18. ^ "McCarthy To Skip Florida", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 17, 5 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  19. ^ "Race to the White House", The Evening Independent, St. Petersburg, Florida, p. 11, 6 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  20. ^ "Policy Critics Say Now Is Time For A Bombing Pause", The Bryan Times, Bryan, Ohio, p. 8, 9 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  21. ^ "Maturity Or Meddling", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 12, 15 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 "McCarthy Applauded", The Daily Collegian, University Park, Pennsylvania, p. 6, 13 בינואר 1968, אורכב מ-המקור ב-2016-03-03, נבדק ב-2019-10-01 {{citation}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 "Polls Show Johnson Leading GOP Hopefuls", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 47, p. 1, 9 בינואר 1968, אורכב מ-המקור ב-2016-03-04, נבדק ב-2019-10-01 {{citation}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 3 4 5 "McCarthy Calls War Alien To the American Tradition", Columbia Missourian, Columbia, Missouri, p. 9, 29 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 "Off & On", Time Magazine, 26 בינואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  26. ^ Walker, James (1 בפברואר 1968), "Demos Plot Show-Stealer", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 18 {{citation}}: (עזרה)
  27. ^ Nellius, Richard (9 בפברואר 1968), "Democrats Split Into Two Camps", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 30 {{citation}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 "Concerned Democrats Take McCarthy Pledge", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 25, 11 בפברואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  29. ^ "Poll Shows Congressmen Favor Rocky", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 1, 4 בפברואר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  30. ^ "Abel Quits Americans for Democratic Action", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 72, p. 1, 13 בפברואר 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  31. ^ "McCarthy Enters State Primary", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 73, p. 1, 14 בפברואר 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  32. ^ Pearson, Drew (9 במרץ 1968), "McCarthy Drags", The Free-Lance Star, Fredericksburg, Virginia, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  33. ^ McGrory, Mary (11 במרץ 1968), "McCarthy Gains Substance", The Evening Independent, St. Petersburg, Florida, p. 7 {{citation}}: (עזרה)
  34. ^ 1 2 Pearson, Drew (12 במרץ 1968), "Gene McCarthy Gets Praise for Views on McCarthyism", Spokane Daily Chronicle, Spokane, Washington, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  35. ^ Get Clean For Gene: Eugene McCarthy's 1968 Presidential Campaign - George Rising
  36. ^ "Unforeseen Eugene", Time Magazine, 22 במרץ 1968 {{citation}}: (עזרה)
  37. ^ "LBJ Comes Out Slugging", The Evening Independent, St. Petersburg, Florida, p. 11, 19 במרץ 1968 {{citation}}: (עזרה)
  38. ^ "Both Parties Adjusting To Kennedy Emergence", The Free-Lance Star, Fredericksburg, Virginia, p. 2, 16 במרץ 1968 {{citation}}: (עזרה)
  39. ^ 1 2 "Tart, Tough & Telegenic", Time Magazine, 22 במרץ 1968 {{citation}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 "Vote for Eugene McCarthy", The Milwaukee Sentinel, Milwaukee, Wisconsin, p. 3, 30 במרץ 1968, אורכב מ-המקור ב-24 בינואר 2013 {{citation}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 "McCarthy Kennedy Go, Go", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 92, p. 1, 29 במרץ 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  42. ^ "The Johnson Announcement", The Free-Lance Star, Fredericksburg, Virginia, p. 3, 1 באפריל 1968 {{citation}}: (עזרה)
  43. ^ "McCarthy Wins Easily in Wisconsin Primary", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 13, 3 באפריל 1968 {{citation}}: (עזרה)
  44. ^ Harris, Louis (15 באפריל 1968), "Kennedy Now Frontrunner But Support Being Shuffled", The Spokesman-Review, Spokane, Washington, p. 12 {{citation}}: (עזרה)
  45. ^ 1 2 "Ransom Nothing New", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 107, p. 3, 20 באפריל 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  46. ^ "McCarthy Takes Primary", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 109, p. 1, 24 באפריל 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  47. ^ Harris, Louis (6 במאי 1968), "Kennedy Slipping, Now Trails Nixon", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  48. ^ 1 2 3 4 Wicker, Tom (10 במאי 1968), "New Kennedy Emphasis On View in Indiana", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 6 {{citation}}: (עזרה)
  49. ^ Nestor, David (14 במאי 1968), "McCarthy Wins Choice '68", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 123, p. 3, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  50. ^ "Tarot Cards, Hoosier Style", Time Magazine, 17 במאי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  51. ^ "Kennedy Wins Nebraska Primary", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 68, no. 124, p. 1, 15 במאי 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  52. ^ "McCarthy wins", The Free-Lance Star, Fredericksburg, Virginia, p. 3, 1 ביוני 1968 {{citation}}: (עזרה)
  53. ^ 1 2 Marder, George (29 במאי 1968), "Kennedy's campaign strategy damaged seriously by Oregon primary defeat", The Bulletin, Bend, Deschutes County, Oregon, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  54. ^ "McCarthy in 'Stop-Bobby' Campaign, Opponent Says", The Spokesman-Review, Spokane, Washington, p. 8, 1 ביוני 1968 {{citation}}: (עזרה)
  55. ^ 1 2 Kelly, Harry (6 ביוני 1968), "Campaign Turns A Fatal Corner", The Evening Independent, St. Petersburg, Florida, p. 8 {{citation}}: (עזרה)
  56. ^ "McCarthy cancels campaign plans", The Bulletin, Bend, Deschutes County, Oregon, p. 1, 5 ביוני 1968 {{citation}}: (עזרה)
  57. ^ Bartlett, C. (14 ביוני 1968), "Delaware Sample", The Spokesman-Review, Spokane, Washington, p. 3 {{citation}}: (עזרה)
  58. ^ Evans, Knowland; Robert Novak (11 ביוני 1968). "Agony of Gene McCarthy". The Free Lance-Star. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ Allen, Robert S. (11 ביוני 1968). "Three Dramatic Rumors in Mourning Capital". The Lewiston Daily Sun. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ "Mark Hatfield Fails to Convince", Eugene Register-Guard, Eugene, Oregon, p. 61, 24 ביוני 1968 {{citation}}: (עזרה)
  61. ^ "McCarthy Urged to Avoid Paris", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 2, 2 ביולי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  62. ^ "Candidates Back Gun Laws", The Milwaukee Sentinel, Milwaukee, Wisconsin, p. 8, 8 ביולי 1968, אורכב מ-המקור ב-24 בינואר 2013 {{citation}}: (עזרה)
  63. ^ 1 2 3 "McCarthy Urges War on Hunger", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 6, 12 ביולי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  64. ^ "McCarthy making visit to Georgia", Rome News-Tribune, Rome, Georgia, p. 1, 18 ביולי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  65. ^ Williams, Jonathan (17 ביולי 1968), "McCarthy Woos Support Here", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 1 {{citation}}: (עזרה)
  66. ^ "An American Tradition on TV", Pittsburgh Post-Gazette, Pittsburgh, Pennsylvania, p. 4, 24 ביולי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  67. ^ "Gene Copying Ike's Strategy To Halt HHH", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 8, 20 ביולי 1968 {{citation}}: (עזרה)
  68. ^ "A New Way to Scuttle Eugene McCarthy", Eugene Register-Guard, Eugene, Oregon, p. 6, 12 באוגוסט 1968 {{citation}}: (עזרה)
  69. ^ "Strikes, Gripes Plague Demos", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 4, 10 באוגוסט 1968 {{citation}}: (עזרה)
  70. ^ "Warring Democrats Face Floor Fights On 3 Fronts", The Evening Independent, St. Petersburg, Florida, p. 8, 26 באוגוסט 1968 {{citation}}: (עזרה)
  71. ^ "Gene Vows He Won't Back HHH", St. Petersburg Times, St. Petersburg, Florida, p. 1, 30 באוגוסט 1968 {{citation}}: (עזרה)
  72. ^ 1 2 3 "Eugene's Stand Saddens HHH", The Daily Collegian, University Park, PA, vol. 69, no. 16, p. 4, 10 באוקטובר 1968, אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012 {{citation}}: (עזרה)
  73. ^ "McCarthy to speak up for Humphrey", The Age, Melbourne, Australia, p. 1, 30 באוקטובר 1968 {{citation}}: (עזרה)
  74. ^ "1968 Presidential General Election Results - California", Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, נבדק ב-2009-06-16
  75. ^ "1968 Presidential General Election Results - Arizona", Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, נבדק ב-2009-06-16
  76. ^ Walker, Jesse (2009-11-01) "Five Faces of Jerry Brown", The American Conservative, November 1, 2009.
  77. ^ "Eugene McCarthy for President 1976 Campaign Brochure". 4president.org. 2007-09-22. נבדק ב-2017-06-15.
  78. ^ 1 2 3 Leip, David (2005). "1976 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections.
  79. ^ Campaignfinancesite.org
  80. ^ Hitchens, Christopher (2007-05-21). "The latest absurdities to emerge from Jimmy Carter's big, smug mouth. - By Christopher Hitchens - Slate Magazine". Slate.com. נבדק ב-2010-07-20.
  81. ^ Walker, Jesse (2010-08-31) The Cold, Crisp Taste of Koch, Reason
  82. ^ MacNeil-Lehrer NewsHour (2005-12-12). Online NewsHour: Remembering Sen. Eugene McCarthy — December 12, 2005. PBS.
  83. ^ Cline, Francis X. (11 בדצמבר 2005). "Eugene J. McCarthy, Senate Dove Who Jolted '68 Race, Dies at 89". The New York Times. נבדק ב-29 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ Leip, David (2005). "1988 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections.
  85. ^ Leip, David (2016). "1992 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections.
  86. ^ "Paid Notice: Deaths MCLAUGHLIN, MARYA - The New York Times". Nytimes.com. 1998-09-16. נבדק ב-2017-06-15.
  87. ^ Kilpatrick, James (2005). "The Life And Career Of Gene McCarthy Politician". LawCrossing.com. Universal Press Syndicate. נבדק ב-29 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  88. ^ "Marya McLaughlin Dead At 68". CBSNews.com. 16 בספטמבר 1998. נבדק ב-29 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  89. ^ "The Eugene J. McCarthy Center for Public Policy and Civic Engagement". College of Saint Benedict. נבדק ב-2007-09-06.
  90. ^ "Dems Confuse Joe, Eugene McCarthy". NPR.org. 27 באוגוסט 2008. נבדק ב-2008-08-29. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "Eugene McCarthy Public Service Award". The Eugene J. McCarthy Center. אורכב מ-המקור ב-2014-10-06. נבדק ב-5 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ^ Eugene J. McCarthy Papers at Minnesota Historical Society; accessed June 14, 2017.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוג%27ין_מקארתי&oldid=38399104"