גאווה

פרנסס אלן - זוכת פרס טיורינג. תחושת הגאווה יכולה להתעורר בעקבות הכרה בהישג אישי וקבלת פרס מקצועי

גַּאֲוָוה היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם את הצלחותיו לעצמו: לתכונותיו שלו, למעשיו שלו, לדברים שיצר בכוחותיו שלו ולעיתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה.

כאשר קולקטיב לאומי מאמין או חש כי הוא נעלה מעמים אחרים נהוג לכנות דבר זה כלאומנות. לעיתים הערכת היתר מוקרנת מהאדם אל דברים המתייחסים ושייכים אליו כגון אנשים שמשמשים כמנהיגיו, רכושו, תפיסותיו או ילדיו. הגאווה תהיה בדרך כלל בהקשר חברתי כאשר האדם מבדיל באמצעותה בינו לבין האחרים, או בין קבוצה התייחסות שהוא שייך לה לבין קבוצות אחרות.

היבטים שונים בגאווה

כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, ובמיוחד כאשר אותו אדם מדגיש את עליונותו תוך זלזול באחרים, נוהגים לכנות את התחושה התנשאות. כאשר אדם מפגין את תחושת הערך העצמי שלו במידה ניכרת, ובמיוחד כאשר זו מלווה בהתנשאות כלפי אחרים, הגאווה מכונה יהירות. כאשר האדם מחצין ומבטא את גאוותו, נהוג לכנות תחושה זו בשם שחצנות. בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר.

לעיתים, אדם בעל גאווה שאינה תואמת למציאות מוּנָע מהצורך למלא את האני שלו. ייתכן שאותו אדם חש ריקנות וחוסר ערך, ורוצה להתמלא בתחושת ערך מהשוואת עצמו לזולת - אם הזולת פחוּת ממני אז אני נעלה ומובדל ממנו.

בתרבויות

בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה.

בתנ"ך, פרשת מגדל בבל שבוניה רצו לבנות עיר שראשה בשמים, נתפסת אף היא כסמל לגאווה ויוהרה אנושית.

בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים כנגד האלים וכונתה היבריס.

במיתולוגיה היוונית מופיע הסיפור על דדלוס, שבנה כנפיים שאפשרו לאדם לעוף. הוא עופף באמצעותן עם בנו איקרוס, אך זה עף גבוה מדי והתקרב לשמש והדונג ששימש להדבקת הנוצות נמס ואיקרוס צלל למימי הים וטבע. ברומא, כאשר נערכו תהלוכות לכבודו של מנצח במלחמה או קרב, נהוג היה לשים לחשן במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" (Sic transit gloria mundi) — היינו, האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.

גם בימינו ישנה הבחנה בין גאווה מקורית שנותנת לאדם את הביטחון העצמי והאמביציה להצליח במעשיו ולקנות לו שם טוב ויוקרה, לבין גבהות לב שגורמת לאדם להיות יהיר, אגוצנטרי ולא חברתי.

בעת החדשה אוניית הטיטניק ופרשת טביעתה בשנת 1912 מסמלת את יוהרת האדם אל מול כוחו של הטבע, שכן בוניה האמינו ופרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה.

אחד הסממנים הבולטים של הנאציזם היה גאווה לאומית קולקטיבית יחד עם תאוות הכוח והערצתו. האמונה כי הגרמנים הם הגזע העליון ולכן ראוי להם להשתלט על כל העולם, לרדות בו, לנצל אותו לצרכיהם, ואף לרדוף את כל ה"גזעים הנחותים" ולהשמיד אותם.

ישנם חוקרים הסוברים כי לגאווה ישנם שורשים אבולוציונים. חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה "אפקט הבעלות", שהוא הערכת יתר של דברים המתייחסים והשייכים לאדם, רק בשל הבעלות שלו עליו. אותה חוקרת גילתה שגורם זה קיים גם אצל קופי הקפוצ'ין. קופים אלו העדיפו מדגנים על פני תפוחים, רק בשל עצם הבעלות שלהם על הדבר. חוקרים אחרים הדגימו את אפקט הבעלות בקרב בני אדם בניסויים שונים ומגוונים.

היחס הכללי לגאווה בדתות

בדתות רבות, כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, ועוד, נחשבת הגאווה לרגש שלילי. בדתות והאמונות אלו קיימת ציפייה מן האדם לחוש שפלות רוח וצניעות של האדם לנוכח חכמת האלוהות חובקת הכל.

בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להפסיק את הסבל. גאווה גורמת לסבל. על–פי תפישה זו גאווה היא דבר שיש למגר.

גם בהינדואיזם נחשבת הגאווה לרגש מגונה. האל רוואנה במיתולוגיה ההינדואיסטית הוא מלך מרושע שראמה, האווטאר של וישנו הורג, משום שהוא מפגין את החטאים שדינם מיתה - גאווה ותאווה.

ביהדות

בתנ"ך

בתורה שבכתב יש איסור של גאווה לאדם הפרטי ”השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך... ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” בדומה לאיסורים על חמדנות, נקמנות, נטירה ושנאה. איסור הגאווה נאמר בפירוש גם אצל המלך שמצוּוה לקרוא בתורה ”לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו” (דברים יז כ), ושם הדבר מנוסח לא כאיסור או לאו, אלא כנימוק והסבר למצווה אחרת. ולכן, הרמב"ן מבקש ללמוד מדבר זה בקל וחומר, שהגאווה אסורה אצל כל אדם. בעקבות התגלות שמיימית בחלום, מנה הסמ"ג את איסור הגאווה כאחת מתרי"ג מצוות (מצווה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה".

עם זאת, במקרא מיוחסת גאווה כתכונה חיובית רק לאלוהים. לדוגמה: ”וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו א). גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משויכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: ”בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם” (משלי יד ג) וישנה אף תפילה להימנע מגאוה, ”אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי"” (תהילים לו יב).

יחס עוין במיוחד יש לגאווה כאשר היא באה מפי אדם או ממלכה המתיימרים לסמכות או כח אלוהי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ברא את עצמו: ”הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.” (יחזקאל כט ג); או מלך בבל, המדמה את עצמו יושב בשמים: ”וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.” (ישעיה יד יג). וכן לממלכה כמו אשור: ”לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ, וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ” (יחזקאל לא י)

לעומתם, זכו להלל ותהילה מנהיגים שצוירו כענוותנים, כמשה רבנו שמתואר במקרא כעניו מכל האדם אשר על פני האדמה; ודוד המלך המעיד על עצמו שהוא "כֶּלֶב מֵת... פַּרְעֹשׁ אֶחָֽד" (שמואל א', כד, יד) ובמקום אחר אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ"ב ז).

בתלמוד

בתלמוד, הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת.

על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה". כמו כן נאמר: ”כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר עליו הקדוש ברוך הוא: 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם', שנאמר (תהלים קא) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא איתו”.

עוד אמרו, ש"כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו כמעשה הלל הזקן, ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו כמו אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד ב'). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" על פי הפסוק "ורמי הקומה גדועים".

עם זאת, לעיתים הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר 1/64, במילים אחרות - מעט שבמעט) של גאווה", ורב הונא אף מוסיף שהדבר אף "מעטר אותו כתג שבקצה השיבולת". לעומתם רב נחמן בר יצחק חולק וסובר ש"לא מינה ולא מקצתה", כלומר שאפילו מעט גאווה אסורה.

הוגים יהודיים

הרמב"ם בשיטת שביל הזהב שהוא מאמץ מאריסטו, אומר שאף שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, אל מידת המתון, ברגש זה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה שהיא האמצע. באיגרת הרמב"ן שהיא איגרת מוסר שכתב הרמב"ן לבנו, הוא מתעכב במיוחד על הדרכה מעשית כיצד להימנע מגאווה, ובין היתר הוא ממליץ על דיבור בנחת, הימנעות מהרמת קול או כעס, התייחסות לכל אדם אחר כגדול ממך והתביישות ממנו.

הסמ"ג מנה כמצוות לא תעשה את האיסור להתגאות:

אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ובעוצם ידם ועמלם עשו והרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקדוש ברוך הוא מחמת גאונם.

הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) כותב שכלל עניין הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה, ולו ראוי כבוד. על פי תפיסתו הגאווה היא עיוורון שכלי, מפני שהאדם קרוב אצל עצמו ואיננו מכיר בחסרונותיו ובפחיתותו, ובכל אדם ימצאו חסרונות רבים מצד טבעו, משפחתו, מקרים שהאדם חווה, או מצד מעשיו. עוד הוא מציין שיש ביטויים רבים לגאווה אצל בני האדם, מאיש שהולך בכבדות גדולה כאילו היה גופו עשוי מעופרת, וממרגיז ארץ זעפן שמבהיל בני אדם ומשתרר עליהם, ועד כזה שמתגאה בענוותנותו הרבה, ששואף לכבוד במה שהוא מראה לכולם, שהוא בורח ממנו.

מספר ראשונים כתבו את הביטוי יהללך זר ואם לא פיך יש כאלה שייחסו את המשפט לאמורא רב פפא.

גאווה יהודית

ביהדות קיים המושג החיובי של גאווה הנקראת "גאווה יהודית", והיא תחושת הגאווה של היהודים ביהדותם. כתוצאה מכך, מגיעה המוכנות למסור את נפשם על היהדות וחוקיה מתוך גאווה, וכפי שניתן להיווכח מההיסטוריה על יהודים שנרצחו ב'"גאווה יהודית", הן על עצם היותם יהודים והן על כך ששמרו על התורה והמצוות ועל הגחלת היהודית.

במקרים רבים בהיסטוריה, הועמדה לפני היהודים הבחירה האם להמיר את דתם ולהישאר בחיים, או להישאר ביהדותם ולהירצח. היהודים בארצות שונות בעולם עמדו בדבקות באלוקיהם ובחרו שלא לנטוש את הדת, וכתוצאה מכך נרצחו רבבות יהודים לאורך ההיסטוריה.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 בברית המועצות, הייתה סכנת חיים לשמור על זהות יהודית, ומסופר על המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מלובביץ') שהשפיע על אלפי יהודים לשמור על יהדותם ועמד בלי פחד ואמר ליהודי הקהילה שלו: "אתם יהודים! אנחנו יהודים!". והוא שילם על כך בחייו. הוא נאסר, עונה, נשלח לגלות ונפטר לאחר תקופה קשה של סבל וייסורים. סיפר זאת הרב שלום בלוי, וסיים: "מותר גם לנו להתגאות ביהדות שלנו, בייעוד המיוחד שלנו. זו לא גאווה ריקה שמובילה להתנשאות, זו לא שחצנות. זה גאון יהודי שמניע אותנו לעשות טוב, לקיים את המצוות ולהפיץ את אור היהדות בכל העולם".

בנצרות

על–פי תפישות נוצריות שונות, לדוגמה, על האדם להתקיים תוך התכחשות עצמית מוחלטת ושפלות רוח מרבית משום שלאדם אין ערך כלל, ותחושת גאווה כלשהי היא מטבעה יהירות שיש לדכאה. הגאווה (superbia) נחשבת לאחד משבעת חטאי המיתה — חטאים שהלוקה בהם חייב מיתה. על פי דנטה אליגיירי בספרו הקומדיה האלוהית, האנשים שחטאו בחטא של גאווה מופרזת, ביניהם מלכים רבים, נידונים לחיות בביצה מזוהמת כחזירים. בכור המצרף החוטאים בחטא זה מטוהרים מחטאם בכך שהם נושאים על עורפם סלע כבד, אשר אינו מאפשר לנושאו להרים את ראשו ולהזדקף.

האפיפיור גרגוריוס הראשון קבע כי הגאוה היא ראשית החטאים והחטא הגדול מכולם. בעקבות ההתעשרות וההשחתה של הממסד הקתולי במאה ה-16, בהנהגתו של לאו העשירי, התפלגה ממנה הנצרות הפרוטסטנטית, שכללה בתוכו זרמים רבים. אחד מזרמים אלו התפתח לכת בשם איימיש שאורחות חייה סובבות בעיקר סביב ההתייחסות ל"חטא הגאווה". אנשי כת זו מדירים את עצמם מעושר וטכנולוגיה וחיים חיי פשטות וצניעות במטרה להתרחק מגאווה.

גאווה להט"בית

גאווה להט"בית היא תנועה עולמית ופילוסופיה הטוענת כי לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית. תומכי גאווה להט"בית פועלים למען זכויות והטבות שוות עבור להט"בים. לתנועה יש שלוש הנחות מרכזיות: שאנשים צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית, כי המגוון המיני הוא מתנה, וכי הנטייה המינית והזהות המגדרית הם דברים מובנים ואינם ניתנים לשינוי מכוון.

במקרה זה המילה גאווה משמשת כניגוד לבושה, וזאת על רקע מאות שנים של רדיפה וענישה קשה נגד להט"בים והצגתם כחוטאים מצד דתות אברהמיות, ובהמשך הצגת להט"בים כסוטים, חולי נפש או עבריינים בתקופה המודרנית, עד השליש השני של המאה ה-20. גאווה במובן זה היא קבלה ואישור-עצמי ושל הקהילה כולה. תנועת "הגאווה" המודרנית החלה לאחר מהומות סטונוול ביוני 1969, שהייתה ההתקוממות שארכה כמעט שבוע בין צעירים ושוטרים בניו יורק בעקבות פשיטה על מלון סטונוול אין. ביוני 1970, התקיים מצעד הגאווה הראשון בארצות הברית לזכר יום השנה הראשון למהומות סטונוול.