יהדות ליברלית (בריטניה)

היהדות הליברלית (באנגלית: Liberal Judaism) היא איגוד קהילות בקרב יהודי בריטניה, הקטן והפרוגרסיבי יחסית מבין שני הגופים בממלכה המאוחדת, השייכים ליהדות הרפורמית הבינלאומית וחברים באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.

התנועה חולקת את דרכה הדתית של היהדות הרפורמית, ומשתייכת לאגף המודרניסטי יותר שלה. בין היתר, הכירה בצאצאים לאב יהודי כיורשים את מעמדו בתנאי שהתחנכו בזיקה לדת עוד בשנות ה-50, דור לפני שמדיניות דומה אומצה בארצות הברית. התנועה אפשרה נישואים חד-מיניים כבר ב-2005, מיד כשהדבר נעשה חוקי. עוד בראשית ימיה שימשה בה אישה, לילי מונטגיו, בתפקיד הנהגה בכיר. בשלביה המוקדמים היה כחצי מהמלל בסידור התפילה באנגלית ובשנות ה-20 נערכו תפילות שבת גם בימי ראשון, אם כי כיתר התנועות הרפורמיות היא אימצה נוסח עברי בעיקרו ונסוגה מנושא השבת בראשון בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה. אופי חדשני זה מבדיל אותה מ"התנועה ליהדות רפורמית" בבריטניה (MRJ), השמרנית יחסית. למעט זאת, השתיים חברות יחדיו באיגוד העולמי וחולקות מוסד הכשרה יחיד לרבנים, "המכללה ע"ש הרב ליאו בק" בלונדון. הזרם מונהג על ידי "ועידת הרבנים של היהדות הליברלית" (Rabbinic Conference of Liberal Judaism), שבראשה עומדים כיום הרב רנה פֶרצֶל והרבה רבקה בּירק. המנהלת הכללית של האיגוד היא הרַבָּה צ'רלי בגינסקי, ויושבת-הראש היא ד"ר רות זיגר. לזרם הליברלי משתייכים שלושים ושבעה בתי-כנסת בעלי חברות מלאה, ועוד שניים בחברות חלקית ומספר קהילות מתפתחות. הרוב הגדול מצוי באנגליה עצמה, אך יש אחת באדינבורו שבסקוטלנד ועוד אחת מחוץ לבריטניה, בדבלין בירת אירלנד. בשנת 2010 נמנו על הזרם 7,197 בתי-אב, 8.7% מהרשומים בבית-כנסת כלשהו (שהיו בתורם 73% מכלל יהודי בריטניה).

התנועה מתבססת על הגותו של קלוד מונטיפיורי, שפעל מסוף המאה ה-19. הוא שטח את משנתו בהרצאה ב-1892, וב-1912 כינס אותה לספר "מתווה ליהדות ליברלית". לצד מושגים ששאב מהרב אברהם גייגר ויתר מייסדי הרפורמה בגרמניה, הוא הושפע רבות מהאוניטריאריים, ייחס חשיבות למיסטיקה, וכן דגל בגישה אוניברסליים מרחיקת-לכת.

דרכו של מונטיפיורי העניקה ליהדות הליברלית הבריטית צביון טהרני ובלתי-מתפשר, בדומה ולעיתים אף יותר מהרפורמים האמריקנים. מונטיפיורי ונאמניו, כמו מונטגיו וישראל אברהמס, תפשו את האווירה הדתית של יהודי בריטניה בימיהם כנתונה בסטגנציה קשה. בשלהי 1901 ייסדו את האיחוד הדתי היהודי (Jewish Religious Union), שערך תפילה ראשונה ב-18 באוקטובר 1902. בין היתר ישבו גברים ונשים במעורב וללא כיסוי ראש, כל ההתייחסויות הן להעלאת קורבנות לעולה והן לאמונה שבעתיד יהא תחיית המתים הוסרו מהפולחן הרפורמי, וחלק גדול מהמלל היה באנגלית. ב-1909 הוסף התואר "לקידום היהדות הליברלית" לשם האיחוד, וב-4 בפברואר 1911 הוא התמסד רשמית עם פתיחת "בית הכנסת היהודי הליברלי" (ק"ק "לב חדש") בלונדון. הרב ישראל מאטוק, מוסמך היברו יוניון קולג', נקרא לכהן בראשו. קהל המתפללים מנה כ-500 איש, ושולש עד תום מלחמת העולם הראשונה. עוד ארבע קהילות חדשות קמו עד 1928: שתיים בלונדון, אחת בליברפול ואחת במומבאי בקרב קהילות "בני ישראל" שבהודו, בראשות לאה ג'יראי. "האיחוד היהודי הדתי" היה חבר מייסד באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שהוקם אז על ידי מונטיפיורי יחד עם רפורמים מכל רחבי תבל. ב-1926 נערכו לראשונה תפילות שבת גם ביום ראשון. כמו כן, התאפשר לחברי הקהל ולא רק לכלי הקודש לערוך את הטקסים.

לאחר 1933, כשאלפים רבים של יהודים גרמנים נמלטו מהנאצים אל בריטניה, הרדיקליות היחסית של הזרם הרתיעה אותם; אף כי הרפורמה הייתה הכח המוביל בגרמניה, היא פעלה תמיד בקהילות מאוחדות והייתה חייבת לנקוט עמדה שמרנית. ההגירה הגדולה תרמה מעט יחסית לגידול המתמשך של הליברלים הבריטיים, שנשענו בעיקר על הצטרפות ילידים. ב-1944 שינה ה-JRU את שמו לאיחוד בתי-הכנסת הליברלים והמתקדמים (Union of Liberal and Progressive Synagogues), וב-1949 הוא מנה אחת-עשרה קהילות. הדמות הבולטת בזרם בעשורים הבאים היה הרב ג'ון ד. ריינר, שלצד עבודתו כתאולוג והוגה דתי חיבר גם סידורי תפילה חדשים ב-1967 וב-1995. לצד שימוש גובר בעברית והשבת קטעים מסורתיים, הוא הכניס בהדרגה גם שפה עוקפת-מגדר. ב-1992 נוסח ואומץ מצע כולל חדש, "ארבעים ושניים החיובים של היהדות הליברלית".

ב-2002 שינה ה-ULPS את שמו הרשמי ליהדות ליברלית. ב-2023 הודיעו כי הליברלים מתכוונים להתאחד עם תנועת הרפורמים בבריטניה לזרם אחד, יהדות מתקדמת.

ראו גם

לקריאה נוספת

מיכאל מאיר, Jewish Religious Reform in Germany and Britain‏ התפרסם בתוך: Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 309-324.
Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000, University of California Press, 2002. עמ' 168-175, 221-222, 248-252.
"Liberal Judaism", בתוך: William D. Rubinstein (עורך), The Palgrave Dictionary of Anglo-Jewish History, Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2011, עמ' 593.
הקשר בין היהדות הליברלית ומייסדיה לחלקים בעולם הנוצרי, פאבל הוזק, 2011

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של יהדות ליברלית (באנגלית)
אתר הבית של היהדות הליברלית בבריטניה
Affirmations of Liberal Judaism
Synagogue Membership in the United Kingdom in 2010 (עמ' 13)
אדם לנגלבן, ?What is Progressive Judaism in Great Britain all about