יגון (סיפור קצר)
 | |
| "יגון", איור לסיפור ממפנה המאה העשרים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אנטון צ'כוב  |
| שפת המקור |
רוסית |
| סוגה |
סיפור קצר |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
27 בינואר 1886 (יוליאני) |
  | |
יגון (בתרגומים שונים נקרא גם "מועקה"; ברוסית: Тоска) הוא סיפור קצר פרי עטו של הסופר הרוסי אנטון צ'כוב, שהתפרסם לראשונה בשנת 1886 בכתב העת הספרותי "פטרבורגסקאיה גָזֶטָה" (אנ').
"יגון" מתאר את יונה העגלון שהגיע אל העיר הגדולה מהכפר לאחר שבנו מת, בתקווה למצוא אדם כדי לספר לו על מות בנו ולהקל מעט על יגונו. עלילת "יגון" מורכבת מסדרה של מפגשים בין יונה לאנשים שונים, בפניהם הוא מנסה לשפוך את לבו, אבל למרבית הצער הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו.
נתן יונתן כתב שיר המאזכר סיפור זה. השיר מתחיל במילים "יונה של אנטון מדבר אל סוסו, אין למישהו אחר".
האקספוזיציה של הסיפור
[עריכת קוד מקור | עריכה]במצג הסיפור מתוארים:
- זמן הסיפור – הסיפור מתרחש בחורף, יורד שלג. הסיפור מתחיל בשעות אחר הצהריים ולעת דמדומים פנסי הרחוב נדלקים.
- מקום הסיפור – לב ליבה של עיר גדולה ברוסיה. יונה וסוסתו עברו מהכפר לעיר הגדולה.
- דמויות – מתוארות שתי דמויות:
- דמותו של יונה - מקצועו: יונה הוא עגלון שמסיע אנשים ממקום למקום ובעבר היה חקלאי. מצבו הכלכלי: קשיי פרנסה, אין עבודה, כבר כמה שעות אין נוסעים. מצבו הנפשי: דיכאון. אפשר לראות זאת בכך שהוא אדיש לשלג שיורד עליו, הוא לא מנער אותו ובקושי זז.
- דמות הסוסה - הסוסה דומה מאוד לעגלון, גם היא לבנה מהשלג, לא זזה בגלל השלג, באה מהכפר ולא רגילה לעיר הגדולה. יש ביניהם אנלוגיה.
אפיזודה ראשונה- המפגש עם איש הצבא
[עריכת קוד מקור | עריכה]איש הצבא היה הנוסע הראשון של יונה והניסיון הראשון של יונה למצוא אוזן קשבת. נוסע זה מתנהג ליונה בצורה מזלזלת ולא אכפתית הוא צועק עליו ומאיץ בו שהוא שכמעט דורס מישהו. וכשיונה מנסה לספר לו על מצוקתו הוא בהתחלה מראה עניין, ובנוסף הוא שואל ממה בנו מת ואחר כך יונה ממשיך את הסיפור הוא נרדם בספסל האחורי בכרכרה ומנתק קשר. איש הצבא מייצג את הממסד והשלטון המורם מעם, שלא אכפת לו מהאדם הקטן ומהקושי שלו. איש הצבא מתנהג כאילו יונה הוא יצור שנברא במיוחד כדי לשרתו. המפגש עם איש הצבא נותן לנו מבט על החברה שלנו שלכל אחד בחברה אכפת רק מעצמו לא קיימת אהבת חינם, עזרה לזולת. כל אחד רוצה שיעזרו רק לו אבל הוא אינו תורם מעצמו לחברה כלל וכך ניתן לראות את המעמד בחברה.
אפיזודה שנייה- המפגש עם שלושת הבחורים השיכורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושה בחורים שיכורים מנסים לנצל את יונה להסעה בסכום מגוחך. יונה מסכים ומאמין שכך ישיג קרבה אנושית ומעט הקשבה.
בדרך השלושה לועגים לו, מקללים אותו, מאיצים בו לנסוע ואף מכים בעורפו. יונה מוכן לסבול את יחסם המעליב ואף מנסה להשתתף בצחוק שלהם. הוא מנסה לספר להם על מות בנו, אך הם לועגים לו ואינם מקשיבים ואף עונים לו בזלזול "כולנו נמות".
שלושת הבחורים שעולים הם שניים גבוהים והשלישי נמוך וגיבן, יחסו של הגיבן ליונה בולט במיוחד, כאדם שמצוי בתחתית הסולם החברתי ונאלץ לעמוד במהלך הנסיעה לאחר שחבריו הגבוהים והחזקים ממנו דחו אותו – הוא מתגלה כדמות אטומה ובלתי רגישה.
זוהי סיטואציה אבסורדית מכיוון שדווקא הוא, שאמור להיות רגיש וקשוב יותר ליונה, לא רגיש לבעיה האנושית שלו ונוהג בו בזלזול מופגן במיוחד ואף באלימות.
המפגש עם שלושת השיכורים מלמד עד כמה יונה בודד ונואש לחברה.
אפיזודה שלישית- המפגש עם החצרן
[עריכת קוד מקור | עריכה]יונה העגלון נתקל בצד הדרך בחצרן. יונה הבודד ניגש אל החצרן האלמוני ומנסה לפתח עימו שיחה, על ידי השאלה "מה השעה?". הניסיון נכשל כיוון שהחצרן לא נותן ליונה לגשת אליו. החצרן מאבד את עשתונותיו, נוזף ומצווה עליו לסור מן מקום המפגש.
אפיזודה רביעית- המפגש עם העגלון הצעיר בפונדק
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שיונה לא מצליח למצוא אף אחד שיקשיב לו, הוא הולך בשעות הלילה ומוצא עגלון צעיר בפונדק, ומנסה להעיר אותו כדי לספר לו את הסיפור על בנו ולפרוק את יגונו. העגלון מכסה את ראשו בשמיכה, לא מוכן להקשיב ליונה וחוזר לישון. יונה בדומה לפעמים קודמות לא מצליח לשחרר את יגונו.
אפיזודה חמישית- יונה והסוסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שיונה ניסה לספר את סיפורו מספר פעמים לכל אחד ואחת מהדמויות בסיפור, הדמויות אשר לא הקשיבו לו. יונה ממשיך לסחוב עמו את יגונו עד שהוא כבר לא היה מסוגל, לכן מחליט לדבר אל סוסתו. בשיחתו עם הסוסה הוא פורק את יגונו וכך משתפר מצבו הנפשי. יונה מרגיש שסוסתו באמת מקשיבה לו ומהווה שותפה הולמת לשיח עימו. יונה ביקש מהסוסה שתדמיין את כאביו אשר הוא חווה ואיך היא הייתה מרגישה אילו הייתה מאבדת את הסייח שלה. בעת שיחתו עם הסוסה, היא מראה לו סימני תגובה שונים. כגון: ניצוץ בעיניה, הסוסה נראית קשובה כאשר היא נושפת על ידיו ובפיה לועסת קש. יונה חש שסוסתו מזדהה עימו ומרגיש שנוצר חיבור גדול ביניהם בכך שהיא מבינה את כאבו.
מוטיבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוטיב היגון חוזר לאורך כל הסיפור ומופיע כבר בכותרת שמקבלת משמעות כפולה. מבחינה עלילתית הכותרת מייצגת את היגון של יונה עקב מות בנו. מבחינת המסר של היצירה היא מתכוונת ליגון שנובע מהכישלונות החוזרים של יונה ליצור קשר אנושי. הכוונה ביגון היא לעצב, כאב, אבל בדידות ומועקה. המוטיב חוזר כיגון מעיק, לוחץ ללא גבול, יגון נורא ועוד. מטרת החזרה היא להראות את המצב הקשה של יונה. יגונו נובע: ממות בנו, מחוסר ההקשבה של האנשים ומהקושי לחיות בחברה מנוכרת וקרה. יונה מנסה להתמודד עם קשיים אלו ולכן הוא כמה לתמיכה נפשית אנושית. הוא משתוקק למצוא מישהו שיסכים להקשיב לדבריו אבל כשניסיונותיו נכשלים, יונה מרגיש שהיגון סוגר על ליבו וממלא את עולמו "ויגונו היה עולה על גדותיו, דומה שהיה מציף בו עולם ומלואו" יש לו צורך עז לפרוק את יגונו אבל הוא לא מצליח למצוא מישהו שיקשיב לו באמת. רק בסוף הסיפור, בפואנטה, יונה מצליח לפרוק את יגונו באמצעות הפנייה אל הסוסה. הסוסה מקשיבה לו בעניין כשהיא מגלה סימני תגובה אנושיים כמו עיניים בורקות. יונה שואל את הסוסה איך הייתה מרגישה אילו הייתה מאבדת את הסייח שלה כדי שתחווה את תחושת היגון והאובדן שהוא חש בעת מות בנו. הסוסה מתגלת כאנושית ביחס לכל האנשים בעיר הגדולה.
מוטיב העיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיניים הן ראי נפש. הן משקפות את רגשות האדם, מבטאות את השוני בין יונה לסביבתו. יונה עומד כואב וקפוא בשלג ומאפשר לפתיתי השלג לכסות את ריסיו וליצור מחיצה לבנה בינו לבין סביבתו. בהמשך יונה מנסה ליצור קשר עם הזולת מנסה לספר על אסונו לאיש הצבא. איש הצבא שנראה ידידותי בתחילת הנסיעה מהר מאוד עוצם את עיניו ומתנתק מיונה. יונה שהפנה את מבטו לעבר איש הצבא במושב האחורי של העגלה כמעט פוגע בעובר אורח ברחוב, ולכן הוא נאלץ להתמודד עם כעס וקללות ההמון הזועם וגם עם הדרישה לפקוח עיניים ולהכיר במציאות הקשה ובניכור החברתי. גם בפונדק אף אחד לא מעוניין להקשיב לו. העגלון הצעיר מכסה את עיניו בשמיכה ומנתק את עיניו ומבטו מיונה. אבל כאבו של יונה כבד מנשוא הוא מרגיש כי הוא חייב לפרוק את יגונו. לכן הוא יוצא לאורווה לבדוק את מצבה של הסוסה. באורווה הוא מוצא לעצמו מרגוע. הוא מספר את סיפורו לסוסה ושואל אותה איך הייתה מרגישה אם בנה הסייח היה מת. יונה מרגיש שהסוסה קשובה לסיפורו ובניגוד לעיניי איש הצבא והעגלון הצעיר, עיניה בורקות.
מוטיב הבדידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדידות היא מצב חברתי-רגשי המבטא חוסר השתייכות וכמיהה עזה להתחברויות עם אחרים. ההרגשה הזאת מלווה את יונה לאורך כל העלילה והיא מוזכרת מספר פעמים בסיפור. יונה עובר אל העיר הגדולה כדי להגשים את חלום בנו להיות עגלון ומגלה שאפשר להיות בודד גם בעיר גדולה וצפופה. האנשים סביבו מתעלמים מקיומו ולפעמים גם מקללים ומגדפים. היחס המחפיר שמקבל יונה מצד ההמון (המתואר "כגוש אפל") ומצד הנוסעים שהוא מסיע מעצים את תחושת היגון והבדידות. מאחר שבנו מת, יונה מקדיש את עצמו לנוסעיו כדי למצוא מישהו לדבר אתו, לפרוק את יגונו ולספר לו על מר ליבו. עצם נוכחות הנוסעים מקלה על הבדידות של יונה, אך כאשר ניסיונות אלו נכשלים, הוא נשאר לבדו, מבלי לחשוב הבדידות ומובילה אותו אל סוסתו, הוא מאכיל ומשוחח אתה עד הוא חש את עיניה הבורקות. וכך הסוסה מקשיבה לו ומקלה על כאבו.
תיאורי הטבע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלג, קור, אורות מפלצתיים. כל אלה מטונימיים לקור ולאטימות האנושית המוצגת על ידי יגונו ביצירה.
הביקורת החברתית ומשמעות הסיפור
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ׳כוב מביע בסיפורו ביקורת על החברה בתקופת סוף המאה ה-19 בה התרחשו תהליכי התיעוש והעיור. הביקורת מופנית כלפי החברה האטומה לבעיות הפרט – כל אחד עסוק בעניינו ואין חמלה בין בני האדם. הקור והקיפאון מסמלים מטפורה לחוסר השייכות של בני האדם בעיר הגדולה, ומדגישים את בדידותו לעומת הקרירות של החברה. המפגשים עם אנשי העיר מכל שכבות החברה מסמלים ניכור וחוסר אכפתיות לזולת שמדגישה את הביקורת על החברה האטומה והמנוכרת. סיפורו של צ׳כוב מסב את תשומת לבו של הקורא בניסיון לפתרון הבעיה החברתית באותה תקופה. המצוקה של יונה מציגה את התקווה לחברה בה אנשים מכל המעמדות יגלו אכפתיות אחד כלפי השני.
תרגומים עבריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תרגום דבורה בארון – הפועל הצעיר, ו, 35 (20 ביוני 1913), עמ' 10–12[1] (לא נרשם שם המתרגמת);[2] התרגום נכלל לאחר מותה בקובץ: דבורה בארון, אגב אורחא: אסופה מעזבונה, מרחביה: ספרית פועלים ('לכל'), 1960, עמ' 90–96.
- תרגום לאה גולדברג – בקובץ סיפוריו של צ'כוב סיפורים, מרחביה: ספרית פועלים ('דורון'), תש"ד-1944.
- תרגום זאב זמירי – בקובץ מבחר סיפורי צ'כוב: לבתי הספר התיכוניים, תל אביב: נ' טברסקי תשכ"ו.
- תרגום עמנואל ביחובסקי – בקובץ א. פ. צ'כוב, הגברת עם הכלבלב: ועוד סיפורים, מתורגמים בידי מ. ז. וולפובסקי, עמנואל ביחובסקי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב 1982.[3]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרגומים עבריים:
- תרגום דבורה בארון: א. צ'כוב, יגון, הפועל הצעיר, 20 ביוני 1913, המשך
- תרגום עמנואל ביחובסקי: יגון באתר "פרויקט הסיפור הקצר"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ א. צ'כוב, יגון, הפועל הצעיר, 20 ביוני 1913, המשך.
- ^ ראו נורית גוברין, המחצית הראשונה: דבורה בארון – חייה ויצירתה, תרמ"ח–תרפ"ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ח 1988, עמ' 323.
- ^ ראו יגון באתר "פרויקט הסיפור הקצר".