טירידאטס הראשון, מלך ארמניה

טירידאטס הראשון – טרדאט הראשון
Տրդատ Ա
	פסל מאת אנטואן אנדרה, הנמצא בגן הארמון ורסאי ומייצג, לפי ההשערות, את המלך טירידאטס הראשון
לידה	לא ידוע
פטירה	שנת 88 (משוער)
מדינה	ארמניה
שושלת ארשק (ארשקוני)
אב	וונונס השני, מלך הפרתים
צאצאים	לא ידוע על צאצאים ישירים
	52–56; (כ־4 שנים)
	→ רדמיסטוס (חרדמיזד) טיגראנס השישי ←
	63 (הכתרה ברומא בשנת 66) – 88 (משוער)
	→ טיגראנס השישי סאנאטרוק (סאנאטרוקס) ←

טירידאטס הראשון או טרדאט הראשון (בארמנית: Տրդատ Ա – "טרדאט אראג'ין" ("דרתאד" בארמנית המערבית, בפרתית: 𐭕𐭉𐭓𐭉𐭃𐭕, ביוונית: Τιριδάτης A ', בלטינית: Tiridates I' ,‏ המאה ה-1 לפנה"ס) היה מלך ממלכת ארמניה העתיקה. התאריכים של לידתו ומותו אינם ידועים. שלט בשנים 50–52 או אולי 56–59 ושוב בשנים 62–82 לספירה. טרידאטס היה בן לשושלת הארשקית הפרתית ומייסד הענף שלה ששלט בארמניה עד שנת 428. היה בנו הקטן של המלך הפרתי וונונס השני ואחיו של המלך וולוגאסס הראשון. בשנת 66 לספירה הוכתר ברומא כמלך ארמניה על ידי הקיסר הרומי נרו, במסגרת הניסיון להביא להסכמה בין שני הצדים היריבים – האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית. נקבע שמלך ארמניה יהיה נסיך פארתי אך מצד שני, שמינויו יאושר על ידי הרומאים. למרות שארמניה הפכה ל"מדינה קליינטית" של רומא, בפועל הייתה לחלק מהאימפריה הפרתית. בנוסף להיותו מלך, היה טרדאט הראשון גם כהן דת זורואסטרי ובפמלייתו ברומא בשנת 66 השתתפו כמה אמגושים. לפי החוקר פראנץ קימון טרידאטס קידם את התפתחות פולחנו של מיתרה שהיה לדידו גרסה בהשפעה רומית של הזורואסטריזם. בימי שלטונו החל טרדאט להנהיג רפורמות במנגנון המנהלי של הממלכה הארמנית, ומגמה זו הומשכה על ידי יורשיו לשלטון. במסגרת זו אימצה הממלכה הארמנית מנהגים ונוהלים ממקור איראני.

השם

השם טרדאט הוא צורה מקוצרת של השם הפרתי טירידאט, כלומר "מתנת טיר". טיר היה האל הפרתי והארמני של הספרות, המדע והאמנות. דמותו של אל זה התבססה על האל טישטריה שבספר "אווסטה" וזוהתה והתמזגה בתקופה ההלניסטית עם האל היווני אפולו.

ביוגרפיה

עלייתו

גנאיוס דומיטיוס קורבולו, פסל במוזיאונים הקפיטוליניים ברומא

טרדאט היה בנם של מלך וונונס השני של הפרתים ושל פילגש יווניה^[1] והאח הקטן של מלכי הפרתים לעתיד וולוגאסס הראשון, פקורוס^[2] ואולי גם של אוסרואס הראשון. אין פרטים על שנות ילדותו ונעוריו. ידוע רק כי שהה שנים רבות בצפון מדי-אטרופטנה, במחיצת אביו שכיהן שם כמושל מטעם המלך הפרתי גוטארזס השני.

בשנת 51 פשט הפרומגיסטראט הרומי של קפדוקיה, יוליוס פאיליגנוס, לארמניה והחריב אותה. באותן שנים ארמניה נשלטה על ידי רדמיסטסוס מאיבריה. האחרון רצח את דודו וחמיו, המלך מיטרידאטס, ואת משפחתו, אחרי שהצליח למשוך לצידו באמצעות שוחד את חיל המצב הרומאי שהגן על המלך במבצר גרני (גורנאה) וגרם למיטרידאטס, להסגיר את עצמו לידיו.^[3] מבלי לקבל הוראות, פאיליגנוס הכיר ברדמיסטוס כמלך חדש של ארמניה. המושל הרומי בסיריה, אומידיוס קוואדרטוס שילח לארמניה לגיון בפיקודו של הלווידיוס פריסקוס כדי לתקן את הטעות אבל בסופו של דבר ויתר על המבצע על מנת להימנע ממלחמה עם הפרתים.

בשנת 52 המלך הפרתי וולוגאסס הראשון שלא ראה בעין יפה את ההפיכה בארמניה, החליט להתערב. הוא פלש לארמניה, כבש את הבירה ארתאשאט (ארטקסאטה) והמליך בה את אחיו הצעיר טירידאטס או טרדאט.^[4]. היה בכך הפרה של הסכם בין הקיסר אוגוסטוס לפרתים, לפיו היו קיסרי רומא זכאים למנות את מלכי ארמניה ולהכתירם. אך וולוגאסס טען כי כס המלכות הארמני שייך לאבותיו ושנתפס שלא בצדק על ידי טוען לכתר שרצח את המלך החוקי. בגלל מחסור ומגפה בימי החורף ובעקבות מהומות בארצו – מרד בנו ורדנס – נאלץ וולגאסס לסגת, מה שאיפשר לרדמיסטוס לשוב ולנקום במתנגדיו המקומיים. אולם אלו מרדו והדיחו אותו בשנית ובתחילת שנת 55 החזירו לשלטון את טירידאטס.^[5] רדמיסטוס נמלט יחד עם אשתו ההרה, זנוביה, בזמן הבריחה אפסו כוחותיה והיא ביקשה ממנו לדקור אותה למוות כי העדיפה למות מאשר ליפול בשבי. רדמיסטוס עשה כבקשתה והשליך אותה למי הנהר אראס. הסתבר כי זנוביה לא מתה. היא נמשתה מהנהר על ידי רועי צאן שהביאו אותה בפני המלך טרדאט. המלך קיבל אותה בכבוד בתור בת המשפחה המלכותית.^[6] רדמיסטוס הצליח להגיע לאיבריה, אך כעבור זמן קצר הוא נרצח שם.

המלחמה עם רומא והדחתו

טרדאט השליט בארמניה את הגמוניית הפרתים, מה שנגד את מדיניות הרומאים שהביעו את אי שביעות רצונם מהשפעתם הגוברת של הפרתים בשערי האימפריה. בשנת 58 שיגר הקיסר נרו לארמניה את הגנרל גנאיוס דומיטיוס קורבולו, בראש צבא גדול, על מנת להחזיר לשלטון מלך שהיה "קליינט" – בן חסות של רומא. את ארמניה הקטנה (ניקופוליס שבפונטוס וסאטאלה) העניקו הרומאים לאריסטובולוס מחלקיס, צאצא לבית החשמונאים ולהורדוס הגדול, בעוד סוהאימוס מאמסה (חומס) קיבל את ארמניה סופנה (עד שנת 60 או אולי עד הסכם ראנדאיה ב-63 כשהיא חזרה לארמניה). באביב 58 חדר קורבולו מקפדוקיה לארמניה הגדולה ובקיץ התקרב דרך טארון אל עיר הבירה ארטאשאט. בטארון כמה מהמפקדים הרומאים נהרגו במארב. בו זמנית נתקפה ארמניה מצפון על ידי פרסמאנס הראשון, מלך איבריה, ומדרום-מערב על ידי אנטיוכוס הרביעי, מלך קומגנה. בעזרת אחיו, שלח טירידאטס, יחידות זריזות במטרה להתיש את הרומאים באמצעות פשיטות מהירות. קורבולו הגיב באותו מטבע ושלח את בני המושקים לשדוד את אזורי הספר של ארמניה. טירידאטס נאלץ לנטוש את הבירה. העיר נכבשה על ידי קורבולו והוצתה באש. טיגרנוקרט הסגירה את עצמה ללא קרב. ברגע זה הסכימו רוב הארמנים להפסיק את ההתנגדות ולקבל את השליט שיוצע על ידי רומא.

החלפתו בטיגראנס השישי

נרו, הקיסר הרומי החדש, העניק את כתר ארמניה לנסיך ארמני שהתחנך ברומא, צאצא האחרון של מלכי קפדוקיה, הנכד של גלפירה, שהייתה בתם של ארכלאוס, מלך קפדוקיה ושל אלכסנדר מיהודה, בנו של הורדוס הגדול, מלך יהודה. הנסיך שנבחר, אימץ לעצמו את השם הארמני טיגראנס השישי, היות שדודו היה טיגראנס החמישי נרו זכה בתהילה עקב ניצחון ראשון זה וההמון הריע לו.^[7] כגמול, התמנה קורבולו למושל סוריה.^[8]. ליד טיגראנס השישי השאירו הרומאים אלף לגינורים ושלוש קוהורטות נספחות ושני אגפי פרשים, על מנת להגן על השלטון החדש. בני ברית שסייעו לקורבולו, כמן מלך פונטוס, פולמון הראשון, פאסמאן מאיבריה, אריסטובופולוס ואנטיוכוס, קיבלו כמתנה שטחי ספר מתוך ארמניה. המלך הפרתי וולוגאסס נזעם על כי זר תפס את כס המלכות הארמני אך היסס לפעול להחזרת אחיו לשלטון כל עוד היה עסוק בסכסוך עם המרד בהורקניה. בשנת 61 ניסה טיגראנס השישי לכבוש את צפון האזור אדיאבן שבאימפריה הפרתית. המלך מונבז השני של אדיאבנה, שהיה מבחינה פורמלית בן חסות של ארמניה, אך למעשה עצמאי, ביקש את עזרת הפרתים, וולגאסס, שראה בפלישה לאדיאבנה מעשה תוקפנות מצד רומא, יצא למלחמה כדי להחזיר את כתר ארמניה לטירידאטס. הוא גייס כוח צבאי ממושמע של קטפרקטרים ועוד לוחמים מאדיאבנה, ובפיקוד הספאחבוד מונסס שלח אותם לגרש את טיגראנס השישי מארמניה. אחרי שדיכא את המרד ההורקני, כינס וולגאסס את צבאו ופנה בעצמו לארמניה. בקבלתו את הידיעה, העביר קורבולו שני לגיונות בפיקודם של ורולנאנוס סוורוס ווטוס בולאנוס לארמניה כדי להושיט עזרה לטיגרנס. באותו זמן שלח קורבולו מסר לנרו וביקש תגבורת כדי שיוכל להגן על ארמניה ועל סוריה כאחד.

חזרתו לשלטון בפשרה עם רומא

הכוח הרומאי הובס על ידי וולוגאסס הראשון. קורבולו העמיד את שאר כוחותיו על גדות הפרת וחימש כוחות בלתי סדירים באזורים הסמוכים. מכיוון שהאזור היה דל במקורות מים הוא הקים ביצורים על המעיינות ומילא את הנחלות בחול. מונסס עלה על טיגרנקרט אך לא הצליח לשבור את הגנות העיר, כשצבאו לא היה מצויד דיו בשביל מצור ארוך. קורבולו ניסה אז את מזלו ושלח קנטוריון בשם קספריוס למחנה של וולוגאסס בנציבין, 60 ק"מ מטיגרנקרט כדי לבקש את הפסקת המצור. נוכח סופת ארבה וחוסר מזון לסוסיו, הסכים וולגאסס לבקשה אך ביקש את ארמניה כערבות לשלום יציב. ביתר דיוק הוא דרש שהכוחות הרומאים והפרתים ייסוגו, שטיגרנוס השישי יודח ויוחלף במלך הקודם, אחיו, טירידאטס. רומא דחתה את ההצעה ושלחה את מושל קפדוקיה, לוקיוס קאיסניוס פאיטוס Lucius Caesennius Paetus), במטרה שישתלט על ארמניה ולהעמיד אותה תחת שלטון רומאי ישיר.^[9]^[10]. פאיטוס התגלה כמפקד כושל והובס תבוסה משפילה בזמן שחנה עם צבאו בראנדיה בחורף של שנת 62, תוך אובדן לגיונותיו – הלגיון השנים עשר פולמינטה שבפיקוד קלביסיוס סבינוס ו IV סקיתיקה בפיקוד פוניסולנוס וטוניאנוס.

בנסיבות אלה פיקוד הצבא עבר לידי קורבולו עצמו שהוביל בשנת 63 כוחות חזקים למליטנה ומשם לארמניה, תוך סילוקם של כל המושלים המקומיים החשודים כתומכים בפרתים. מכיוון שבינתיים טיגרנוס השישי מת, קורבולו וטירידאטס נפגשו בראנדיה והתחילו במשא ומתן כדי להגיע לפשרה לגבי מינוי מלך חדש והשכנת שלום. בהגיעו למחנה הרומאי הוריד טירידאטס את עטרתו המלכותית והניח אותה על האדמה, ליד פסלו של נרו והצהיר שלא ייקח אותה בחזרה אלא מידי הקיסר ברומא. אז לפי בקשת הרומאים עצמם טירידאטס הוכר כמלך ארמניה בחסות רומא וחיל מצב רומאי הוצב באופן קבוע במדינה, בסופנה. הבירה ארטאשאט הייתה עתידה להיבנות מחדש. קורבולו שלח את חתנו, אניו ויניקיאנוס ללוות את טירידאטס לרומא ולאשר פעם נוספת את נאמנותו לנרו. ארמניה הפכה שוב למדינת חסות של רומא, אך רק למראית עין, כי בפועל הייתה תלויה בשליטים הפרתים

הביקור ברומא – 66 לספירה

לפני יציאתו לרומא, ביקר טירידאטס אצל אמו ושני אחיו במדי אטרופטנה, ובפרתיה. במהלך מסעו הארוך לעיר הנצחית, התלווה על ידי משפחתו ופמליה מרשימה, שכללה כמה מבני החסות ו-3,000 פרשים. המסלול עבר דרך תראקיה, איליריה, החופים המזרחיים של הים האדריאטי ופיקנום בצפון-מזרח איטליה. המסע נמשך 9 חדשים כשטירידאטס רכב על סוסו, כשילדיו ומלכתו מצידו.^[11]. ליוו אותו בניהם של וולגסס, מונובזס ופאקורוס. יש לציין כי לא היה לנסוע בדרך הים בגלל איסורים הכרוכים במעמדו של טירידאטס כאגמוש.

ההיסטוריון דיו קאסיוס שחי בתחילת המאה השלישית ציין כי בהגיעו לרומא, טירידאטס הצטייר כגבר מרשים בצעירותו וביופיו, בייחוסו ובחכמתו. נרו קיבל את פניו בנאפוליס באוקטובר 63 ושלח לו מרכבה רשמית שתמש לו בסוף המסלול. איש לא הורשה להתקרב לקיסר חמוש, אך טירידאטס סירב למסור את נשקו. כפשרה הסכים לקשור את חרבו לנדנו. בפוטאוליס ארגן נרו משחקים וקרבות גלדיאטורים לכבוד האורח, שהצטיין בירי בחץ וקשת בשני תאויים. המופע, שהיה גרנדיוזי, נוהל על ידי פטרוביוס, אחד מעבדי הקיסר לשעבר. כדוגמה ליוקר ההפקה צוינה העובדה כי באחד הימים כל המששתפים במופע היו "אתיופים", גברים, נשים וילדים. היה גם בפעם הראשונה מופע של גלדיאטורים נשים.

שיא הטקסים התנהל ברומא. העיר קושטה בשפע דגלים, לפידים וזרי פרחים והוארה בלילה. ברחובות נראו המוני אנשים. ביום הגעתו של טירידאטס, נרו ירד לפורום לבוש בבגדי ניצחון ומוקף בנכבדים וחיילים, כולם במדים מהודרים ושריונות מבריקים. כשהתיישב נרו על כס המלכות, טרידאטס ופמלייתו התקדמו בין שתי שורות חיילים. בהגעתו לפני כס הקיסר השתחווה טירידאטס כשידיו על חזו. אחרי שנעשה שקט, הוא פנה לקיסר במילים: או, אדוני, אני צאצא של הארשקים ואחי המלכים וולגסס ופאקורוס, רואה את עצמי עבדך. באתי אליך, אלי, כדי לעבוד את שמך כפי שאני עובד את מיתרה. בידיך עתידי, כי אתה תהיה מזלי וגורלי". נרו השיב על כך: "כן, טוב עשית שבאת אלי בעצמך; כי במפגש כזה פנים מול פנים יכול אני להעביר חסדי עליך. כי מה שלא אביך ולא בחיך יכלו להוריש או להעניק אני אוכל. אני מכריז אותך מלך ארמניה, כדי שאתה ומשפחתך תבינו כי ילי את הכוח לקחת ממלכות, וגם להעניקן"^[12]. ואז, לפי עדותו של סווטוניוס, עלה טירידאטס על מדרגות הבמה וכרע ברך, כך שנרו יניח את העטרת המלכותית על ראשו. אחר כך הרים אותו, חיבק אותו והושיבו על ידו, על כס נמוך יותר. בינתיים, ההמון הריע למלכים בעוד פרטור תרגם בפניו את דברי טירידאטס שקיבר ביוונית.^[13]. לפי פליניוס הזקן,^[14] סיפר טירידאטס לנרו על טקסי האמגושים (magicis cenis) וכעדות טקיטוס גם התעניין במנהגי הרומאים.^[15]

החגיגות נמשכו עוד ימים אחדים. אולם תיאטרון פומפיוס וריהוטו כוסו בזהב לרגל המעמד וכן אותם ימי חגיגות כונו "ימי הזהב". במשך היום רומה התקשטה בארגמן כדי להתגונן מפני החמה ונרו, לבוש בירוש וחובש כובע פרשים השתתף במרוץ מרכבות. בערב הקיסר שר וניגן בלירה, בליווי קיתר. טירידאטס נדהם ובאותו זמן נגעל מהאקסארווגנצה של הקיסר, כפי שהתוודה לקורבולו, שאותו העריץ.

ביקורו של טירידאטס ברומא נמשך 9 חדשים. בתקופה זו הוציא הקיסר על החגיגיות 200,000 ססטרטים. על מנת להנציח את האירועים, הסנאט של האימפריה העניק לנרו זר דפנה ואת התואר "אימפרטור". לא הייתה חגיגה דומה בהדרה ובהיקפה בכל תולדות רומא. בנוסף למחיר המופקע של החגיגות אוצר האימפריה לקח על עצמו את מימון מסעו ושהותו של טירידאטס. בנוסף העניק לו חמישים מיליון ססטרטים במתנה. גם בדרך הבייתה לא ויתר טירידאטס על צפייה במופעי התאבקות האגדה מספרת שבאחד מופעי הפנקרטיום ראה איך אחד המתאבקים המשיך להכות ביריבו גם אחרי שהלה נפל על גבו. אז הזדעק המלך: "זוהי תחרות בלתי הוגנת. אין זה הוגן שהאדם שנפל יקבל מכות".

מאוחר יותר, שלח נרו הזמנות חוזות גם למלך הפרתים, וולגאסס הראשון. וולגאסס שלח לו שליח עם המסר הבא: "בשבילך יותר קל לחצות את הים. אי לכך, אם תבוא לאסיה, נוכל לסדר פגישה בינינו".

השלום עם רומא

כתובת ביוונית מימי המלך טירידאטס הראשון על סלע בזלת על גבעת המבצר בגארני

באותה תקופה שלט השלום באימפריה ונרו נעל מחדש את שערי המקדש של יאנוס, סימן לשלום עולמי. בשובו למולדת, לקח טירידאטס איתו מספר רב של אדריכלים ובעלי מלאכה כדי להשתתף בבנייה מחדש של בירת ארמניה, ארטאשאת, אותה כינה טרידאטס מחדש "נרוניה",לכבוד הקיסר. הוא ייפה גם את הבית המלכותי בגרני באמצעות קולונדות ואנדרטאות ומקדש חדש. בימי שלטונו צמח המסחר וארמניה התחזקה והבטיחה את עצמאותה בפועל כלפי רומא. רומא ראתה בארמניה בת ברית נאמנה, גם אחרי מותו של נרו ובימי שלטונו של וספסיאנוס במזרח.

השגת השלום היה בשביל נרו ניצחון מדיני. הפרתים עצמם הכירו בסמכות רומא תוך כדי שמירת כס המלכות בארמניה בידי שושלת הארשקים. בנסיבות אלה יכלה רומא לעסוק בבעיות ההולכות וגדלות ביהודה, שבה פרצה בסופו של דבר המלחמה היהודית-רומית הראשונה שנה בלבד אחרי הכתרת טירידאטס. מספר לגיונות הועברו מסוריה ליהודה. הקיסר נרו הפך לפופולרי מאוד בפורבינקיות המזרחיות ובקרב הארמנים והפרתים. שמו של הלגיון השנים העשר "פולמינאטה" שנמצא חרוט על כתובת משנת 89 על הר בגובוסטן, באזרבייג'ן של ימינו, מעיד על נוכחותם של חיילים רומאים על חוף הים הכספי, במקום המזרחי ביותר מכל כתובת רומית קודמת. השלום החזיק בסך הכל חמישים שנה עד שב-114 פלש הקיסר טראיאנוס לארמניה.^[16]

המלחמה נגד האלאנים. מותו

בסוף שלטונו נאלץ טרדאט הראשון לעמוד מול איום חדש: בשנת 72 יצאו האלאנים – פרשים נוודים המקורבים לסרמטים ולסקיתים, לסעות שוד במדי אטרופאטנה ובכמה מחוזות של צפון ארמניה. טרדאט ואחיו, מלך מדי אטרופאטנה, פאקורוס, התייצבו נגדם בכמה קרבות. באחד מהם כמעט נלקח טרדאט בשבי, כשבעזרת חרבו הצליח לחמוק מהפלצור שתפס אותו. האלאנים נסוגו משני האזורים עם שלל רב.^[17] מלך איבריה, מיטרדט הראשון ביקש עזרה נגד האלאנים מהקיסר הרומי וספסיאנוס. הרומאים סייעו לו בביצור המבצר ארמאזי שעל יד עיר הבירה האיברית מצחטה, בקרבת טביליסי של ימינו.

כתובת בארמית בטביליסי מראה שבשנים האחרונות למלוכתו, ניהל טרדאט הראשון גם מלחמה נגד איבריה. התאריך המדויק של מותו אינו ידוע. מקורות שונים מציינים כי יורשו נקרא סאנאטרוקס או סנטרוק הראשון. במקורות הארמנים זוהה סנטרוק עם הקדוש יהודה תדאוס. לפי נינה גרסויאן אין עדויות מפורשות כי אכן סאנאטרוקס היה יורשו של טרדאט בשלטון. לעומת זאת ידוע כי אחיינו של טרדאט, אקסידארס, (ייתכן בנו של פקורוס השני) הוכתר כמלך ארמניה בשנת 110.

מורשתו

לפי ההיסטוריון פרנץ קימון (Cumont) בספרו Les Réligions Orientales dans le Paganisme Romain (הדתות המזרחיות בפגניות הרומית) תרם טרדט הראשון להתפתחות פולחן האל מיתרה ברומא והוא הפך עם הזמן לדת הרומית הנפוצה ביותר באימפריה.
יש משערים כי ביקורו של טירידאטס הראשון ברומא, אירוע שהרשים מאוד את בני התקופה, השפיע על הסיפור הנוצרי של סגידת שלושת האמגושים לישו התינוק. את מקומו של טירידטרס לקח בסיפור הנוצרי מלך גונדופארס, הידוע גם כקאספר, ושעל קשריו עם הנצרות מסופר בספר החיצוני "מעשי תומאס הקדוש".

טירידאטס בתרבות

טירידאטס הראשון הוא אחד מגיבורי האופרות "נרו" (1705) ו"רדמיסטו" (1720) של גאורג פרידריך הנדל, של האופרה "אוקטביה" (1705) מאת ריינהרדט קייזר וכן

של 25 אופרות שהולחנו על בסיס הליברית של פייטרו מטאסטאזיו, "זנוביה".

מלך צרפת לואי הארבעה עשר הציב בגן של ארמון ורסאי פסל מאת אנטואן אנדרה, המייצג, לפי ההשערות, את טירידאטס הראשון (לפי סברות אחרות זהו פסלו של שבוי ברברי).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טירידאטס הראשון, מלך ארמניה בוויקישיתוף

-Chris Heaton-Corbulo, Armenia and Parthia

באתר החובב להיסטוריה "unrv - "United Nations of Roma Victrix

טירידאטס הראשון, מלך ארמניה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

^ במקרה שאמם של שלושת האחים - וולגאסס הראשון, פאקורוס וטירידאטס היא אותה אישה
^ Vologases-I אנציקלופדיה בריטניקה/
^ טקיטוס Annales 12,46
^ טקיטוס Annales 12.50,1-2
^ טקיטוס Annales ,13.7
^ טקיטוס,12,51 Annales
^ טקיטוס, Annales 13,41
^ טקיטוס - Annales XIV, 26
^ טקיטוס Annales 15,1-6
^ דיו קאסיוס "היסטוריה רומאית" 62,20
^ דיו קאסיוס - היסטוריה הרומאית 63, 1,2
^ דיו קאסיוס, היסטוריה רומאית 63, 5,2
^ סואטוניוס - חיי תריסר הקיסרים, 6,13
^ פליניוס הזקן היסטוריה נטורליה, 30, 6,17
^ טקיטוס
^ דיו קאסיוס 68, 17,2-3 היסטוריה רומאית
^ יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים" 7.7.4

[1] במקרה שאמם של שלושת האחים - וולגאסס הראשון, פאקורוס וטירידאטס היא אותה אישה

[2] Vologases-I אנציקלופדיה בריטניקה/

[3] טקיטוס Annales 12,46

[4] טקיטוס Annales 12.50,1-2

[5] טקיטוס Annales ,13.7

[6] טקיטוס,12,51 Annales

[7] טקיטוס, Annales 13,41

[8] טקיטוס - Annales XIV, 26

[9] טקיטוס Annales 15,1-6

[10] דיו קאסיוס "היסטוריה רומאית" 62,20

[11] דיו קאסיוס - היסטוריה הרומאית 63, 1,2

[12] דיו קאסיוס, היסטוריה רומאית 63, 5,2

[13] סואטוניוס - חיי תריסר הקיסרים, 6,13

[14] פליניוס הזקן היסטוריה נטורליה, 30, 6,17

[15] טקיטוס

[16] דיו קאסיוס 68, 17,2-3 היסטוריה רומאית

[17] יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים" 7.7.4

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.