טייסת 102
 | |
| סמל הטייסת | |
| פעם נמר, תמיד נמר | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי | "טייסת הנמר המעופף" |
| כינוי עבר |
"אבירי הזנב הכחול" או "כחולי הזנב" |
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 חיל האוויר הישראלי |
| סוג | מטוסי אימון |
| בסיס האם |
 בסיס חצרים |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 29 בדצמבר 1967 – הווה (57 שנים) |
| נתוני היחידה | |
| ייעוד | טייסת אימון והדרכה |
| כלי טיס | M-346 מאסטר ("לביא") |
| כלי טיס בעבר |
A-4T סקייהוק ("עיט משופר" דו־מושבי) A-4N סקייהוק ("עיט משופר" חד־מושבי) A-4 סקייהוק - דגמים H,E ("עיט") |
טייסת 102, המכונה גם "טייסת הנמר המעופף", טייסת קרב בעברה, היא טייסת מטוסי אימון והדרכה בחיל האוויר הישראלי. כיום מפעילה הטייסת מטוסי M-346 מאסטר ("לביא") מבסיס חצרים, ומשמשת כטייסת הדרכה לחניכי קורס הטיס ולטייסי הקרב הצעירים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1966, ערב יום העצמאות, נחתם הסכם עם ארצות הברית לרכישת מטוסי סקייהוק. הוחלט למקם את המטוסים בשתי מסגרות: טייסת 109 ("העמק"), שהפעילה עד אז את מטוסי המיסטר וטייסת חדשה - טייסת "הנמר המעופף". הצורך באספקת המטוסים לחיל-האוויר קיבל משנה תוקף נוכח אבדות המטוסים במלחמת ששת-הימים והטלת האמברגו הצרפתי על ישראל.
ב-29 בדצמבר 1967 הגיעה לנמל חיפה אונייה עליה היו 4 מטוסי הסקייהוק הראשונים, מדגם H, שזכו לכינוי "עיט". המטוסים הראשונים יועדו לטייסת "העמק", וגרעין ההקמה של טייסת "הנמר המעופף" פעל תחילה במסגרתה. מטוסי הסקייהוק הראשונים הגיעו לטייסת 102 ב-13 ביוני 1967. הטייסת החלה את אימוניה 3 ימים לאחר מכן, ב-16 ביוני, וטיסות ההסבה הראשונות יצאו לדרך באותו החודש. מפקד הטייסת הראשון היה יוסי שריג. בתחילה פעלה הטייסת מבסיס חצור, ומאוחר יותר, במהלך מלחמת ההתשה, עברה לבסיס חצרים. למעבר זה קדם קורס הסבה בו השתתפו טייסים ותיקים, ביניהם טייסי מילואים שזכו להערכה על פועלם במלחמת ששת הימים. חלקם הפכו במהרה למובילים הבולטים בטייסת. הייתה זו יזמה של מפקד הטייסת והיא אומצה מאז בחיל.
הגיחה המבצעית הראשונה הייתה תקיפה בירדן, על ידי שישה מטוסים שהטילו חמש פצצות של 250 ק"ג. ב-17 ביוני 1969 הועברה הטייסת מבסיס חצור לבסיס חצרים והפכה לטייסת הקרב הראשונה בבסיס שאינה חלק מבית הספר לטיסה. במלחמת ההתשה פעלה הטייסת בארבע גזרות לחימה (מצרים, סוריה, ירדן ולבנון). ב-3 בספטמבר 1970 עברה הטייסת לבניין החדש, ( ומאז עברה שוב). ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים סייעה הטייסת לכוחות הקרקעיים בגזרת תעלת סואץ. ביום קרב זה איבדה הטייסת שלושה מטוסים, אחד מהטייסים - סגן אהוד סדן - נהרג, השני, ישי קצירי, נפל בשבי המצרי, והשלישי, מתי קרפ, נפצע וחולץ על ידי כוחות צה״ל.[1] מטוס נוסף נפגע מטיל נ"מ והונחת בהצלחה בחצרים. בימים הבאים תקפה הטייסת כוחות שריון ואתרי טילים נגד מטוסים הן בגזרה הסורית והן בגזרה המצרית. במהלך המלחמה ביצעה הטייסת קרוב ל-1,000 גיחות ונפגעה קשה: 7 טייסים נהרגו, 5 נפלו בשבי ו-17 ממטוסיה אבדו. בימיה הקשים פיקד על הטייסת סא"ל אורי שחר. אחד המטוסים שאבדו היה עיט דו-מושבי.
במאי 1976 החלה הטייסת לקלוט את מטוסי העיט מדגם E מטייסת "נשר הזהב", במטוסים הותקנו מערכות אלקטרוניות מתקדמות. במרץ 1978 פעל צה"ל בדרום לבנון במבצע ליטני. מטוסי חיל האוויר נטלו חלק בתקיפות וסיוע לכוחות הקרקעיים. הטייסת השתתפה במבצע במשימות תקיפה. בחודש אוקטובר 1981, סיים הקא"ם (קורס אימון מתקדם) בטייסת "נשר הזהב" את טיסותיו, בשל מעבר הטייסת לבסיס "רמון" שבנגב. בתקופת המעבר שימשה טייסת "נמר המעופף" כטייסת גיבוי לקא"ם, עד חידוש הטיסות של טייסת "נשר הזהב" במשכנה החדש.
הטייסת הפכה במרוצת השנים להיות טייסת רב תכליתית, אשר קיבלה משימות קרביות, הדרכתיות, משימות ייעודיות בתחום הל"א וכמו כן משימות תצפית, הנרה ופיזור כרוזים. מכלול זה הפך אותה לייחודית.
במבצע שלום הגליל ביצעה הטייסת בעיקר גיחות סיוע, והשתתפה גם במספר גיחות הפצצה. במהלך השנים שלאחר המבצע, בשל יכולתו של העיט לשהות זמן רב באוויר, המשיכה הטייסת לבצע גיחות רבות. היא הרחיבה במקביל את פעילותה האלקטרונית המיוחדת ואת משימות ההדרכה. לשם תכליות אלה הצטיידה הטייסת במספר רב של מטוסי עיט דו-מושביים.
ב-16 במרץ 1986 הועברו לטייסת מטוסי העיט N שהיו עד אז בשירות. במקביל הוציאה הטייסת את מטוסיה הישנים מדגם E משירות מבצעי. מטוסי ה-N החלו לצאת משרות כבר במהלך שנת 2014.
מטוס הסקייהוק יצא סופית משירות בדצמבר 2015. החליף אותו המטוס M-346 שכינויו "לביא".[2][3][4]
במלחמת לבנון השנייה פעלה הטייסת בדומה למבצע שלום הגליל, ועסקה בעיקר בהטלת כרוזים.
בשנותיה האחרונות כטייסת סקייהוק (עיט) שימשה הטייסת לקורס אימון מבצעי וקורס אימון מבצעי מתקדם בחצרים, שאליו ניגשו מסיימי קורס הטיס במגמת קרב, או לחליפין לטייסות קא"מ וקאמ"מ F-16. קא"מ וקאמ"מ (קורס אימון מבצעי וקורס אימון מבצעי מתקדם) סקייהוק פיתח אימון לטייסים לקראת הצבה בטייסות קרב F-15 או F-16, לעומת קא"מ וקאמ"מ F-16, שלאחר סיום הקאמ"מ הטייס יוצב בטייסת F-16 בלבד.
מפקדי הטייסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שם | תקופת פיקוד | הערות |
|---|---|---|
| רס"ן יוסי שריג | 13 ביוני 1968 - 16 ביוני 1969 | |
| רס"ן ניסים אשכנזי | 16 ביוני 1969 - 8 בדצמבר 1969 | מטוסו הופל מעבר לתעלת סואץ והוא נפל בשבי המצרי, שוחרר לאחר ארבעה חודשים.[5][6] לימים אל"ם, מקים ומפקד בסיס איתם. |
| רס"ן עמי גדיש | ממלא מקום | |
| רס"ן משה סער | 8 בדצמבר 1969 - 4 בדצמבר 1970 | לימים אלוף-משנה, מפקד כנף 15 במלחמת יום הכיפורים |
| סא"ל גיורא יואלי | 4 בדצמבר 1970 - אוקטובר 1973 | לימים מפקד בסיס איתם |
| סא"ל אורי שחר | אוקטובר 1973 - 1975 | לימים מפקד בסיס עובדה |
| סא"ל איתן פלד | 1975 - 1976 | |
| סא"ל יובל נוימן | 1976 - 1979 | |
| סא"ל עוזי רוזן | 1979 - 1981 | |
| סא"ל ניסים אלעד | 1981 - 1983 | |
| סא"ל אבנר אורון | 1983 - 1985 | |
| סא"ל שלמה שש[7] | ||
| סא"ל יוסי רוזן (רוזנר) | 1985 - 1987 | |
| סא"ל דרור גורליק | 1987 - 1990 | בהמשך מפקד טייסת 144. לאחר שחרורו, טייס ראשי בחברת אל על |
| סא"ל רמי תדהר | 1990 - 1991 | |
| סא"ל גדי אשל | 1991 - 1993 | |
| סא"ל ניר לפידות | 1993 - 1995 | |
| סא"ל שי פריגת | 1995 - 1997 | |
| סא"ל זיו יער | 1997 - 1999 | |
| סא"ל אריאל בריקמן | 1999 - 2001 | לימים אלוף-משנה, מפקד בסיס חצור |
| סא"ל דוד מזרחין | 2001 - 2003 | |
| סא"ל אורי אורון | 2003 - 2005 | לימים תת-אלוף, מפקד בסיס חצור וראש להק המודיעין |
| סא"ל גיא | 2005 - 2007 | |
| סא"ל איתי | 2007 - 2009 | |
| סא"ל גל | 2009 - 2011 | |
| סא"ל אייל | 2011 - 2013 | |
| סא"ל עדו | 2013 - 2015 | |
| סא"ל טל | 2015 - 2017 | |
| סא"ל עמיחי לוין | 2017 - 2019 | |
| סא"ל ע׳ | 2019 - 2021 | |
| סא"ל ב׳ | 2021 - 2023 |
סמל הטייסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרקון הייתה ההצעה הראשונה של אנשי הטייסת כסמלה, אך ההצעה לא התקבלה על ידי המטה. במטרה להתריס וכבדיחה ביקש מפקד הטייסת הראשון, יוסי שריג מגרפיקאי לשלב בסמל ציור של נמר מעופף מחוברת קומיקס. למרבה ההפתעה התקבל הסמל ואושר במטה.
לאחר זמן מה התגלה כי דמות הנמר המחויך בסמלה של הטייסת אינה מקורית ונלקחה מסמלה של טייסת אמריקאית, "טייסת המתנדבים ה-1" שהייתה פעילה בסין בין השנים 1941-1942, וכונתה "נמרים מעופפים" (Flying Tigers). סמלה הוזמן ועוצב במיוחד על ידי חברת וולט דיסני.[8]
בסוף שנת 2015, הסתיים עידן ה"עיט" בחיל האוויר, והמטוסים המיושנים הוצאו מהשירות. במקומם החל השימוש במטוס M-346 מאסטר. לקראת זאת, עוצב הסמל מחדש על ידי המעצב רענן וייס, אך לא עבר שינוי מוחלט. את מקומו של הנמר המאויר בסגנון שנות ה-40, תפס נמר מעודכן ובעל מראה כוחני יותר.
סמלי טייסת נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
.png)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טייסת הנמר המעופף, באתר חיל האוויר הישראלי
- רוני אלרואי ודפי ויטלה, 20 שנות נמרים מעופפים, בטאון חיל האוויר 167, דצמבר 1988, עמ' 76 - 78, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- הדס וול, אור מהשמיים, בטאון חיל האוויר, אפריל 2008
- טייסת 102, באתר מרקיע שחקים
- טייסת 102, באתר "מרחב אווירי", אורכב בארכיון האינטרנט (27 בספטמבר 2020)
- אילי פארי, מה שהביא הלביא, באתר חיל האוויר הישראלי, אוגוסט 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ליאורה שוסטר, "התעלה עלתה לשמים", בטאון חיל האוויר 188, אוקטובר 1992, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ יואב זיתון, מטוס האימון הבא של חיל האוויר - איטלקי, באתר ynet, 16 בפברואר 2012
- ^ מטוס ההדרכה החדש של חיל-האוויר: "לביא", באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ יואב זיתון, מבט אחרון לשמיים: צה"ל נפרד מהסקייהוק, באתר ynet, 13 בדצמבר 2015
- ^ אבינועם מיסניקוב, הפלת עיט 02, באתר "מרקיע שחקים", 11 בינואר 2021
- ^ הפלת עייט 02, באתר "מרחב אווירי", אורכב בארכיון האינטרנט (1 בינואר 2015)
- ^ נינה מינדרול, שש אלי קרב, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ קליה בן עמרם ונעה כפרי, סיפורי סמלים, בטאון חיל האוויר, 29 בפברואר 2008
