לדלג לתוכן

טיוטה:תאטרון "סקלה הקטנה"

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"סקלה הקטנה" (איטלקית Piccola Scala) היה תיאטרון אופרה במילאנו. נבנה באמצע המאה ה-20 ב-via Filodrammatici ליד התיאטרון הגדול בעל אותו השם. האולם, שתוכנן על ידי פיירו פורטלופי ומרצ'לו זבלני רוסי[1] נחנך ב-26 בדצמבר 1955 ונשאר פעיל כמעט שלושים שנה. זמן קצר לאחר ההקדשה לארתורו טוסקניני, שהתקיימה ב-16 בינואר 1982, התוכנית הרגילה של אופרות וקונצרטים הופסקה למעשה באופן בלתי צפוי, באוקטובר 1983, בעקבות שינוי התקנות בדבר בטיחות מקומות בילוי ציבוריים.[2]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרגל עבודות השחזור של תיאטרו אלה סקאלה לאחר הפצצת הלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1943, הוקם אולם שני בתוך מתחם התיאטרון, בעל קיבולת קטנה יותר מאשר המקורי ולכן נקרא "סקלה הקטנה".[2]

כרמן לבני ב"אורח האבן" מאת ג'וזפה גזאניגה, 1973-1974, צילום סטילס

הגישה לאולם החדש, הממוקם בקומה הראשונה של הבניין הייתה מ-via Filodrammatici.[3][4] המבנה הראשון של בית הספר לריקוד נבנה באותו אזור במאה ה-19. הוא שולב בבניין שנועד במקור לארח קבלות פנים ונשפים פרטיים שאורגנו על ידי המשפחה הארכידוקאלית (הבסבורג-לורן) במהלך ערבי בידור (הקזינו ריאלה). ולאחר מכן הוסב למתחם שירות לאמנים ולהנהלת התיאטרון.[5]

תיאטרון "מינורי" זה, שנחנך ב-26 בדצמבר 1955[6][7] ומסוגל להכיל כשש מאות צופים, הוקדש לרפרטואר הוותיק ביותר (בארוק ומסוף המאה השמונה עשרה) ובאופן כללי, לאותן יצירות שלהן נדרש פחות מקום ותקציב נמוך יותר.[2][8]

שטרהלר-קרפי, סיפורה של הבובה הנטושה, 1976-1977, כרזה

בין ההפקות הרבות ניתן לציין את "הנישואים הסודיים" של דומניקו צ'ימרוזה, שחנך את האולם (מנצח נינו סנזוניו, בבימויו של ג'ורג'יו סטרהלר עם יוגניה ראטי, גרציאלה סקיוטי, ג'ולייטה סימיאנטו, פרנקו קלברזה ולואיג'י אלווה),[9][10] "כך עושות כלן" מאת מוצרט, בשנת 1956, בניצוחו של גווידו קאנטלי (שגם ביים) עם אליזבת שוורצקופף,[2] "שובו של יוליסס" מאת קלאודיו מונטוורדי, בשנת 1972, בבניצוח ניקולאוס הרנונקור ובבימוי ז'אן-פייר Ponnelle,[11] אריודנטה מאת גיאורג פרידריך הנדל, בשנת 1981, תפאורות ותלבושות מאת פייר לואיג'י פיצי[12] ויצירות רבות אחרות מאת מלחינים בני זמננו כמו מאוריסיו קגל, ג'ורג'יו פדריקו ג'דיני (הצבוע המאושר, 1956 ),[13] לוצ'יאנו צ'ילי (שאלת נישואין, 1957),[14] ריקרדו מליפיירו (האישה היא ניידת, 1957, ושבעה שירים, 1960),[15] וירג'יליו מורטרי (בית הספר לנשים, 1959),[16] נינו רוטה (The Night of a Neurasthenic, 1960),[17] סילבנו בוסוטי (Le Racine, 1980)[18].

קלאודיו אבאדו ערך את הופעת הבכורה שלו בלה סקאלה בפיקולה סקאלה, וניצח על קונצרט מוזיקה מאת סקרלטי ב-1960 וחמש שנים מאוחר יותר, האופרה הראשונה שלו, Atomtod מאת ג'אקומו מנזוני.[19][20] מילווה הופיעה גם על במת ה-Piccola Scala, גיבורת הבכורה העולמית של Diario dell'assinata של ג'ינו נגרי בניצוחו של דונאטו רנצטי ובבימויו של פיליפו קריבלי.[21]

בפיקולה סקאלה ניתן היה להשתתף, מלבד אופרות, אופרטות וקונצרטים של מוזיקה קאמרית, גם במופעי פרוזה (לעיתים קרובות מועלים בשיתוף עם תיאטרון פיקולו), ריקוד,[22] מריונטות (במיוחד שאורגנו על ידי הפמיליה). קולה ),[23] בכנסים[24] ובהקרנות סרטים (בין היתר הוקרן שם "זמנים מודרניים" ב-1972, לרגל ביקורו של צ'רלי צ'פלין בעיר).[25][2]

החדר הוקדש לארתורו טוסקניני (שאולם מעולם לא ביים אף הופעה בפיקולה סקאלה) לרגל עשרים וחמש השנים מאז מותו של הבמאי הדגול, ב-16 בינואר 1982.[26][27]

הסינית מאת כריסטוף וויליבאלד גלוק, 1972-1973, תמונות סטילס

בשל הירידה הדרסטית בקיבולת מ-600 ל-350 צופים, שהוטלו על ידי תקנות הבטיחות החדשות שהוכנסו בעקבות השריפה בקולנוע סטטוטו בטורינו, והקושי הנובע מכך בכיסוי הוצאות מול קהל משלמים מופחת, עונת האופרה היא הופסק זמן קצר לאחר מכן, באוקטובר 1983.[28]

בשנים שלאחר מכן, לפחות עד 1985, הפיקולה סקאלה שימשה לאירוח של אירועים ספורדיים.[29][30][31] האולם שימש מאוחר יותר כמחסן ונהרס סופית, למרות כמה קולות ביקורתיים,[32][33][34] כדי לפנות מקום לבמה החדשה של תיאטרו מאג'ורה במהלך העבודות של שנות ה-2000. משרד הכרטיסים לערב של התיאטרון היה ממוקם במשך כמה שנים בחלל שבו אכלס בעבר מבואת פיקולה סקאלה.[35]

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון נבנה על פי תכנון של האדריכל פיירו פורטלופי והמהנדס מרצ'לו זבלני רוסי.[36]

הכניסה, כאמור, הייתה ממוקמת מתחת לאכסדרה של via Filodrammatici, שהורחבה, בדיוק באותן שנים, להשלמת החזית שתוכנן על ידי ג'אקומו טאציני ונותרה בלתי גמורה עקב נטישת עבודות ההרחבה של הקזינו ריאלה בעקבות פיצוץ פרעות 1848.[5]

לאחר שעברנו את המבואה, שני קומות מדרגות קצרות הובילו לדוכנים בעלי נטייה חזקה, שיכולים להושיב כשלוש מאות וחמישים איש. בחלק האחורי של החדר, עם תוכנית מלבנית, היו שתי קומות של קופסאות, תשע בכל מפלס. מעל, גלריה מתפתלת סביב שלושה צדדים של החדר. בצדי הפרוסניום, מעל הדלתות שנתנו גישה לדוכנים, היו שתי תיבות צד. העיטורים המפוכחים, בסגנון נאו-קלאסי, נוצרו בהשראת אלה שנוצרו בשנת 1830 עבור החדר הראשי על בסיס עיצוב של מעצב התפאורה אלסנדרו סנקווריקו ותפסו גם את גוני השנהב והזהב. הטפטים היו בצבע נופך, כמו אלה שהותקנו בתיאטרון הראשי החל משנת 1928.[4]

לתיאטרון החדש היה מפרץ מיסטי ולפרוסניום היה פתח של כשבעה מטרים. הבמה, בשטח של כ-210 מ"ר (~14x15 מ'),[2] הייתה ממוקמת ליד זו של התיאטרון ההיסטורי, כך שבאמצעות ביטול כל התפאורות, חדר אחד יכול היה לראות את השני.[35]

הופעות בכורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1956: L'ipocrita felice di Giorgio Federico Ghedini
  • 1957: Una domanda di matrimonio di Luciano Chailly
  • 1957: La donna è mobile di Riccardo Malipiero
  • 1959: La scuola delle mogli di Virgilio Mortari
  • 1960: La notte di un nevrastenico di Nino Rota
  • 1961: Per un Don Chisciotte (Pour un Don Quichotte) di Jean-Pierre Rivière
  • 1963: Era proibito di Luciano Chailly
  • 1963: Passaggio di Luciano Berio
  • 1963: Il linguaggio dei fiori di Renzo Rossellini
  • 1965: Atomtod di Giacomo Manzoni
  • 1966: L'albergo dei poveri di Flavio Testi
  • 1969: Votre Faust di Henri Pousseur
  • 1969: Gli eroi di Bonaventura di Gian Francesco Malipiero
  • 1969: Il circo, balletto di Elide Bonagiunta su musica di Sergej Prokof'ev
  • 1970: Pubblicità ninfa gentile di Gino Negri
  • 1972: La camera degli sposi di Paolo Renosto
  • 1973: Amore e Psiche di Salvatore Sciarrino
  • 1973: Le notti bianche di Luigi Cortese
  • 1973: Klangfarbenspiel di Marcello Panni
  • 1974: La tarantella di Pulcinella di Gino Negri
  • 1976: La storia della bambola abbandonata commedia di Fiorenzo Carpi e Giorgio Strehler
  • 1978: Diario dell'assassinata di Gino Negri
  • 1980: Le Racine (Pianobar pour Phèdre) di Sylvano Bussotti
  • 1981: Vanitas di Salvatore Sciarrino
  • 1982: Il sogno di Titania di Luca Mosca
  • 1982: Oltre Narciso di Ivan Fedele
  • 1983: Lohengrin di Salvatore Sciarrino

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Il Teatro alla Scala nella storia e nell'arte (1778-1958). Milano: Ricordi. 1963.
  • La Scala racconta. Milano: BUR. 1998.
  • Il Teatro alla Scala, La magnifica fabbrica. Milano: Electa. 2005.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Piccola Scala" (באיטלקית).
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 "Com'era bella la Piccola Scala" (באיטלקית). 2006-01-08.
  3. ^ Proprio nell'ambito dei lavori di ricostruzione postbellica del teatro fu ultimato il fronte porticato di diciannove fornici, completamento ideale delle cinque arcate del Casino dei Nobili, edificate nel 1830-31, e delle altrettante costruite nel 1841, sempre su disegno di Giacomo Tazzini, quale parte di un più ambizioso progetto di ampliamento del Casino Reale (Carla Di Francesco, loc. cit.).
  4. ^ 1 2 La «Piccola Scala» in costruzione a Milano, La Stampa, 29 dicembre 1950: "Caratteristica principale del nuovo teatro Piccola Scala è quella di integrare la Scala e di completarla non solo architettonicamente. Sul fronte di via Filodrammatici proseguiranno i portici e si aprirà l'ingresso al nuovo teatro. Il ridotto avrà un ampio sviluppo a terreno e potrà prestarsi all'allestimento delle mostre di carattere specifico. Due brevi rampe di scale porteranno alla platea, inclinata, al primo piano, nella quale verranno istallate trecentocinquanta poltrone. Nel fondo della sala sono previsti una ventina di palchi in due ordini. La capacità della Piccola Scala, grosso modo, è dunque di settecento persone, dacché si deve tener conto della galleria sovrastante i palchi di secondo ordine. Golfo mistico e palcoscenico, che avrà un'apertura di boccascena di sette metri, sono naturalmente concepiti per piccoli complessi. La decorazione si ricollega alla Scala, coi toni avorio oro e granata".
  5. ^ 1 2 Il Teatro alla Scala, La magnifica fabbrica. Milano: Electa. 2005. p. 35.
  6. ^ Inaugurata ieri la "Piccola Scala", La Stampa Sera, 27 dicembre 1955.
  7. ^ La scelta di tale data non fu casuale. Infatti, proprio in quel giorno dell'anno si apriva tradizionalmente la stagione lirica del Teatro alla Scala. L'attuale consuetudine di inaugurare la stagione il 7 dicembre, giorno di Sant'Ambrogio, patrono di Milano, fu introdotta in via eccezionale nel 1940 e poi, stabilmente, dopo la ripresa postbellica, a partire dal 1951 per volere di Victor de Sabata. Nei primi centocinquant'anni anni di vita della Scala l'attività era invece sempre iniziata, come in molti altri teatri italiani, il giorno di Santo Stefano (26 dicembre) con la Stagione di Carnevale, durante la quale si rappresentavano per lo più opere serie (all'opera buffa, alla commedia e al balletto erano dedicate, dopo la Pasqua, le stagioni di Primavera, Estate, Autunno, organizzate sulla base della richiesta del pubblico e delle disponibilità degli impresari). La stagione "invernale" si concludeva alla vigilia della settimana di carnevale, durante la quale il teatro ospitava i balli e il veglione del sabato grasso.
  8. ^ The New Grove Dictionary of Opera, voce Piccola Scala.
  9. ^ Nelle intenzioni del sovrintendente Ghiringhelli, ad inaugurare la nuova sala avrebbe dovuto essere una rappresentazione del Falstaff, opera che Giuseppe Verdi compose pensando, quale luogo di esecuzione ideale, proprio ad un teatro dalle dimensioni ridotte. A dirigere tale opera avrebbe dovuto essere Arturo Toscanini, l'ormai anziano direttore la cui carriera era stata inscindibilmente legata alla Scala e che non aveva più diretto alcuna opera in forma scenica dal 1937. Per la regia si era pensato ad un altro grande nome, quello di Luchino Visconti. Probabilmente a causa dei problemi di salute del direttore d'orchestra, tale produzione non vide tuttavia mai la luce (cfr. Igor Principe, loc. cit.).
  10. ^ Joyce Bourne, The Concise Oxford Dictionary of Music, Oxford University Press, 2004, p. 16.
  11. ^ Il ritorno di Ulisse alla Piccola Scala, La Stampa, 29 dicembre 1972.
  12. ^ Hicks; Le magazine de l'opéra baroque (אורכב 01.03.2014 בארכיון Wayback Machine).
  13. ^ ""L´ipocrita felice", première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  14. ^ ""Una domanda di matrimonio", première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  15. ^ ""La donna è mobile", première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  16. ^ ""La scuola delle mogli", première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  17. ^ ""La notte di un nevrastenico", première scenica nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  18. ^ ""Le Racine" ("Pianobar pour Phèdre"), première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  19. ^ "La Scala ricorda Claudio Abbado".
  20. ^ "Alla ricerca dei teatri perduti | La Piccola Scala di Milano" (באיטלקית). 2021-12-27.
  21. ^ "La Scala rende omaggio a Milva".
  22. ^ ""Il circo", première nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  23. ^ "Breve storia della Compagnia Colla".
  24. ^ Si parla di Strawinsky, La Stampa, 27 maggio 1982.
  25. ^ Charlot alla Scala senza film, «Tempi moderni» sarà proiettato alla Piccola Scala, per non suscitare polemiche, La Stampa, 6 febbraio 1972.
  26. ^ Dubbi circa l'opportunità della dedica a Toscanini della Piccola Scala furono sollevati da un altro grande direttore d'orchestra, Gianandrea Gavazzeni, il quale propose l'intitolazione della sala della "grande" Scala (cfr. Igor Principe, loc. cit.).
  27. ^ "L'ultimo trionfo di Toscanini". 17 בינואר 1982. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "È sicuro, la Piccola Scala non avrà più la sua lirica". 19 באוקטובר 1983. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ "Premio Montale / Giudici, Luzi e Betocchi i finalisti" (באיטלקית). 28 ביוני 1984. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "New look per Retequattro / Spettacoli made in Italy" (באיטלקית). 8 ביוני 1984. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ ""Donnerstag aus Licht", ripresa nel Teatro della Piccola Scala di Milano".
  32. ^ Critiche furono mosse, in particolare, oltre che da alcuni rappresentanti sindacali delle maestranze tecniche del teatro, tra gli altri, dall'allora sottosegretario ai Beni culturali, Vittorio Sgarbi, e dalla ballerina Carla Fracci.
  33. ^ "Scala, va in scena la guerra del palco - la Repubblica.it" (באיטלקית).
  34. ^ "Fo e Fracci Salvate quel capolavoro - la Repubblica.it" (באיטלקית).
  35. ^ 1 2 Scheda: Ex Piccola Scala su cultura.regione.lombardia.it (אורכב 23.09.2015 בארכיון Wayback Machine)
  36. ^ "Itinerari di architettura | Ordine Architetti Milano".

קטגוריה:איטליה: אולמות קונצרטים קטגוריה:מילאנו: מבנים קטגוריה:מילאנו קטגוריה:דפים עם תרגומים שלא נסקרו

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:תאטרון_%22סקלה_הקטנה%22&oldid=39440509"