טיוטה:רפטרייאציה

מברית המועצות לפולין – הרפטריאציה

הסכם הרפטריאציה אחרי המלחמה התייחס לבני עמים שונים שהוגלו, נעקרו או ברחו מבתיהם בזמן המלחמה. החלטה זו של האו"ם אפשרה לעקורים מבתיהם, יוצאי מחנות, עובדי כפייה, שורדי מחנות השמדה ופליטים בורחים, לחזור לארצם, לביתם למשפחתם. בשביל היהודים ההגדרה הייתה בעייתית: בפועל הם הפכו להיות עקורים שאין להם לאן לחזור.

סיפור הרפטריאציה של היהודים מברית המועצות מתחיל בבריחה של יהודים מפולין ומהארצות הבלטיות לברית המועצות (ברית המועצות) מייד עם תחילת המלחמה. פרופ' גוטמן אומר בספרו, כי ויכוחים בהיסטוריוגרפיה היהודית הנוגעים להצלת יהודים על-ידי ברית המועצות מראים על קשיים עצומים בחקר הנושא. כך, למשל, ישנן שאלות גדולה לגבי המספרים: כמה יהודים ברחו לברית המועצות, כמה מתו שם, כמה שרדו, איפה שרדו.¹

הבריחה לברית המועצות

באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסכם אי תוקפנות בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות. לפי הסכם זה התחייבו שתי המדינות לא לתקוף זו את זו למשך עשר שנים. בסעיף סודי שנכלל בהסכם, נקבעה חלוקה של תחומי השפעה בין שתי המדינות על אזורים במזרח אירופה. ההסכם הופר על ידי גרמניה במבצע ברברוסה ביוני 1941, כאשר גרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות.

להסכם היו שלושה סעיפים. הסעיף השלישי לא שייך לסיפורנו:

1. לטביה, חלקים מליטא, אסטוניה ואזור בסרביה השייך לרומניה, יעברו לתחום ההשפעה של ברית המועצות.

2. פולין תחולק בין שתי המדינות.

3. פינלנד תהיה שייכת לאזור השליטה הסובייטית.

בשלב ראשון אחרי הסכם החלוקה יצא צו אכיפת אזרחות סובייטית על הפליטים שברחו אל ברית המועצות מפני הנאצים. רובם חויבו להפוך לאזרחים סובייטיים ולקבל דרכונים סובייטיים. בהמשך השתנתה המדיניות, ובשנת 1940 יצא השלטון הקומוניסטי במבצע "פספורטיזציה". השלטון אפשר לפליטים לבחור בין קבלת תעודות זהות סובייטיות לבין שמירה על האזרחות הפולנית, הליטאית או הלטבית. למעשה הייתה כאן בדיקה של נאמנות למשטר. פליטים שבחרו להישאר עם תעודת הזהות הקודמת, נתפסו כלא נאמנים לשלטון, ונשלחו, עם או בלי צו מאסר רשמי, לגלות בקצווי הארץ, לרוב למחנות עבודה בסיביר. ה נ.ק.ו.ד. נערך למבצע הגליה המונית, שבמסגרתו הוכנו מאות רכבות ואלפי קרונות, לקחת את הפליטים למחנות העבודה "בארץ הדובים הלבנים". התנאים בדרך היו קשים ביותר, הצפיפות בקרונות הייתה בלתי נסבלת, אוכל חולק לעיתים רחוקות, וכך גם מי שתייה. באחת הרכבות לסיביר לא נשאר בסוף

המסע אפילו ילד אחד בחיים.²

מפת החלוקה לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

עם הגעתם למקום המחנה, הסתבר פעמים רבות כי המקום שומם לגמרי. הם הורדו בטייגה הסיבירית, ושם היו צריכים לבנות בעצמם את המחנה. במחנות היה האוכל דל מאוד, העבודה פיזית וקשה ותנאי מזג האוויר אכזריים. לעבודה בחוץ, למשל בחטיבת עצים, צריך היה לצאת גם בקור של מינוס 30 מעלות. לא היה טיפול רפואי, וגם אם היה רופא, לא היו לו אמצעים רפואיים. כל פצע מזדהם יכול היה להיות גזר דין מוות.

הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד הנאצים

ביוני 1941 לאחר מבצע ברברוסה, הצטרפה ברית המועצות לבעלות הברית במלחמתם נגד גרמניה. בקיץ 1941 נחתם הסכם סיקורסקי-סטלין, לפיו הפליטים הפולנים יקבלו חנינה וישוחררו מבתי הכלא ומהגולאגים. בהמשך יכלו הפליטים להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר ולעבור לאזורים חמים יותר. חלקם, בעיקר גברים, התגייסו או גויסו לצבא האדום. חלק מהפליטים הללו נדדו ברחבי הארץ הגדולה.

מתן החנינה העלה שתי בעיות: הבעיה הראשונה הייתה ההפעלה והיישום של החנינה. המידע על צו החנינה עבר לאט ברחבי רוסיה הענקית. היו מחנות שהמידע על החנינה והשחרור מהכלא הספיק להגיע בזמן ולהציל חיים, היו מחנות שהמידע הגיע באיחור ואנשים המשיכו למות עקב התנאים הקשים. היו מחנות שהמידע לא הגיע אליהם כלל, לפעמים לשביעות רצונם של הסוהרים.

הבעיה השנייה הייתה ההגדרה מיהו פולני, ומיהו "לא סובייטי". לתפיסת הפולנים, וכך גם לתפיסת הממשלה הפולנית הגולה, מי שהיה אזרח פולני לפני המלחמה נשאר פולני. לתפישת הרוסים, מי שנולד באזורים שהפכו להיות ברית המועצות לא הוגדר יותר כפולני, גם אם נולד כפולני. בקבוצה האחת נמנו יהודים שברחו ממרכז פולין וממערבה, נשארו בעלי אזרחות פולנית, ודרכם חזרה לפולין הייתה חוקית. בקבוצה השנייה נמנו אלה מיהודי פולין שהפכו להיות אזרחים סובייטיים, אזרחותם הפולנית נמחקה, ולא ניתנה להם זכות לרפטריאציה. יותר מכך: כאזרחים סובייטים אסור היה להם לעזוב את ברית המועצות, שהרי עצם הרצון לעזוב את ברית המועצות נחשב כבגידה.

בברית המועצות האסיאתית

רבים מבין הפליטים היהודים מצאו את דרכם למדינות ברית המועצות שבמרכז אסיה, למשל: לאוזבקיסטן, לאזרבייג'ן ולקירגיזסטן. מצבם הפיזי של רבים מן היהודים המשוחררים בסיביר היה קשה, ורובם נהרו אל ארצות החום שברוסיה האסייתית, שם התבדתה מהר התקווה לחיים קלים. המצב היה קשה ביותר: מגפות של טיפוס הבטן, טיפוס הבהרות, דיזנטריה ורעב קטלו אלפים מבין היהודים הפליטים. במחנות בסיביר דאגו השלטונות למזון, גם אם לחם צר ביותר. כאן לא דאג איש לפליטים. בנוסף למוות, רעב ומחלות, הייאוש פגע גם בקבוצות גדולות מקרב הניצולים. קופל סקופ, פעיל מלטביה סיפר:^: "בקולחוז השגנו מתבן בו התגוררנו כולנו (חברי קבוצת נצ"ח מלטביה) אך לא נמצאה לנו עבודה. רעבנו יחד".³ צבי נצר ציטט את דבריו של יעקב (יאקה) ינאי, שבהמשך נתפש על ידי הנ.ק.ו.ד ונשלח לסיביר: "זוהי מלחמת קיום בפועל ממש ולא במליצות, על פרוסת לחם, על זוג נעליים. כל יום נוסף שנשארת בחיים - פירושו ניצחון, אשר מדי יום נעשה קשה יותר להשיגו. . . היום המאבק הוא על מקום בתור לקבלת מצרך מזון. . . . האמן לי, חלה בי תמורה ניכרת. שוב אינני חושב לי לחטא כאשר אני עובר על "לא תגנוב" ביחס לפרוסת לחם או תפוח אדמה. אינני סבור שזו חולשה – זוהי שיטת מאבק למען החיים."⁴

תנאי החיים היו כה קשים, במיוחד הרעב והמחלות, שמשפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהן כילדים פולנים יתומים עם צבא אנדרס, כדי להצילם ממות. צבא אנדרס היה צבא של הממשלה הפולנית הגולה. בברית המועצות התגייסו לצבא זה פולנים בדרכם לאירופה להילחם בנאצים. עם הצבא הפולני יצאו מברית המועצות גם ילדים פולנים. הדרך עברה בטהרן. לכאן הגיעו הילדים, גם הילדים היהודים, למחנות נוצריים בטיפולן של נזירות פולניות. סיפורם של "ילדי טהרן" התחיל כאן.

הרפטריאציה לפולין אחרי המלחמה

בשנת 1944 נחתם הסכם הרפטריאציה הראשון, ועמו הגיע הגל הראשון של החזרה למולדת. שמועות על הרפטריאציה לפולין פשטו בין היהודים, אך מעטים הצליחו לחזור לפולין.

הגל השני הגדול היה בשנת 1946. ראשי ארגון "הבריחה" באירופה הטילו על השלוחה בפולין, בראשותם של שליחי המוסד לעליה ב', את התפקיד לשמש כתובת יוזמת, אופרטיבית וקולטת לנתיבי "הבריחה" גם מברית המועצות. שליחים נשלחו מפולין לערים הגדולות באסיה הסובייטית, טשקנט ובוכרה, להביא לידיעת הפליטים היהודים כי נפתח הסכם הרפטריאציה ולעודדם לצאת לפולין בהקדם. בסך הכול נמצאו תחת שלטון הסובייטים במזרח פולין, בחודשים בין ספטמבר 1939 לבין יוני 1941, כחצי מיליון פליטים יהודים, אזרחי פולין.

מפת דרכי היציאה העיקריות של יהודי ברית המועצות

שיעור הנשארים בברית המועצות בלתי ידוע. סביר להניח כי היה נמוך מאוד. בשנת 1946 הגיעו לפולין קרוב ל-200,00 יהודים. את הדרך במרחבי ברית המועצות הגדולה הם עשו בעיקר ברכבות. הדרך נמשכה שבועות ולפעמים חודשים. אהרון דישון מספר שבמסעו עם משפחתו, שארך חודשים, הם שהו באחת מתחנת הרכבת כשבועיים, עד שהרכבת המשיכה בדרכה. התנאים היו קשים ביותר. היו רפטריאנטים שחזרו לפולין כשהם עושים חלק מהדרך בעגלות עם סוסים, חלק ברגל וחלק ברכבות שלא תמיד תפקדו.⁵

חברי "הבריחה" בפולין נרתמו בלהט לסייע לחוזרים. הרכבות הגיעו בדרך כלל לעיר לובלין בלילה מאוחר. החברים יצאו לתחנת הרכבת לקבל את פני הבאים, לחפש בני משפחה או מכרים, ולכוונם למקומות קליטה ראשוניים. בקרבת הגבול הוקמו קיבוצים ששימשו עבור הרפטריאנטים נקודות קליטה ואכסון ראשוניות. רפטריאנטים רבים, אם כי לא כולם, ראו את פולין כארץ מעבר בלבד, ותוכניתם הייתה להמשיך בדרך מפולין לארץ ישראל. אלה היו בעיקר מי שהיו חברי תנועות הנוער החלוציות הציוניות עוד לפני פרוץ המלחמה.

"רפטריאציה" של פליטים מהארצות הבלטיות

פליטים יהודים שעברו סובייטיזציה לא יכלו, כאמור, לצאת מברית המועצות באופן חוקי. רבים מהם חשבו לנצל את הרפטריאציה הפולנית כדרך לצאת מברית המועצות. זה התאפשר בחודשי הקיץ והסתיו של 1945, לפני שירד מסך הברזל והגבולות נאטמו. יהודים ילדי ליטא, בלרוס ואוקראינה השיגו בדרכים שונות תעודות המוכיחות שהם אזרחים פולנים, החוזרים לארצם באופן חוקי. אחד הרעיונות היה, למשל, שבחורות מהארצות הבלטיות תינשאנה לבחורים יהודים החוזרים לארצם לפולין. בטשקנט החלה פעילות מאורגנת של "חיפוש חתנים."

הפיקוח של השלטונות על הגבול עדיין לא היה חמור. משאיות צבאיות היו מסיעות חבורות של יהודים ביער, בדרך לא דרך, אל מעבר לגבול. כשנכנסו לתחומי פולין, היו הנהגים "משחררים" את הסחורה המוברחת וחוזרים לברית המועצות. "הסחורה" הייתה מתפזרת לכוונים שונים, צועדת ביער עד ליישוב הפולני הקרוב.

במרכז "הבריחה" בפולין לא ידע איש כיצד יתפתחו העניינים: האם ימשיכו הרוסים לאפשר יציאתם של יהודים מברית המועצות? ובמיוחד, כיצד יתנהגו עם חברי תנועות הנוער החלוציות ציוניות שלא הוכרו כרפטריאנטים? וילנה ולבוב היו הערים בהן התמקדה פעילות ענפה, יצירתית, נחושה ואמיצה למצוא דרכים למעבר לא לגאלי של יהודים לפולין. לאור המורכבות והסיכון במעברי גבול אלה הוחלט במרכז "הבריחה" בלודז' שבפולין להקים את "ועדת המזרח", שתטפל בנושא מעברי הגבול המסוכנים מברית המועצות. בוועדה היו אנשים מכל הזרמים המפלגתיים, אנשי דרור, השומר הצעיר, גורדוניה ובית"ר, וכך, מספר אפרים דקל, "החלה פרשת 'טבילה'. יהודי ליטאי 'הוטבל' כיהודי פולני. וכמובן קיבל תעודות בהתאם."⁶

עד 1945 עברו אכן יהודים רבים במעברים אלה, ונראה היה שהסובייטים מעלימים עיין, אך בהמשך השתנתה המדיניות, והסובייטים הכבידו ידם במיוחד. הגיעו שמועות על עונשים כבדים ליהודים שניסו להימלט. הרוסים הבינו, שישנה תנועה מאורגנת שעוזרת ליהודים לצאת מרוסיה, והפעילו יד קשה. תנועה מאורגנת עוררה את חמתם. אנשים שנתפסו נשפטו ונשלחו לגולאגים בסיביר, שם לא שרדו חלקם את הקשיים. במהלך רבים מה"טיולים" (טיולים היה שם קוד ליציאה של קבוצה למעבר גבול בלתי לגאלי), ירתה המשטרה על הפליטים. היו נפגעים, הרוגים ופצועים. בחודש מרץ 1946 נעצרה קבוצה שניסתה להעביר ילדים יתומים יהודים מבתי יתומים סובייטיים. היתומים הוחזרו לבית היתומים הסובייטי, ואילו המדריכים נשפטו לחמש עד עשר שנות מאסר בסיביר.

נעשו מאמצים לרכז שמות וכתובות של פעילים בברית המועצות ולשגר אליהם שליחים, שיאתרו אותם ויעודדו אנשים ליציאה לפולין. יהודה באואר סיפר על נערה בשם צ'שיה רוזנברג שנשלחה למצוא חברי השומר הצעיר ולהביאם לווילנה ומשם לפולין. היו לה שני שמות של פעילי התנועה, ללא כתובות: מרדכי רוזמן ושלמה קלס. היא הגיעה למוסקבה תוך סיכון אישי רב. באותו זמן הגיעה למוסקבה מהמזרח קבוצת אנשים בדרכם מטשקנט מערבה, ביניהם רוזמן וקלס שחיכו-הסתתרו בתחנת הרכבת. מספר באואר: " שלמה הבחין בנערה יפה והשניים 'התחילו' אתה. ניסיונותיהם לא צלחו. לבסוף ניסו את מזלם ביידיש והצליחו. הנערה גילתה להם שהיא באה מווילנה בשליחות אבא קובנר. עכשיו הם חששו שהיא סוכנת של ה נ.ק ו.ד. אבל כשהזכירה את שמותיהם הם נפלו אלה על צווארה של זו."⁷

חנקה אזרבה (נוסנבלט) הגיעה בשלהי 1944 ללובלין, שם גויסה לבריחה, ובמאי 1945 נשלחה בשליחות מסוכנת לחזור לברית המועצות וליצור קשר עם חברי התנועה המפוזרים ברחבי רוסיה הסובייטית. היה עליה להביא ליהודים את המידע על חידוש הפעילות הציונית בפולין ולעודדם לצאת במסגרת הרפטריאציה. סופקו לה מדי קצינה פולניה, תעודות מתאימות וכסף רב. במוסקבה עוררו ניירותיה חשד, והיא נעצרה. גנרל פולני התערב ושחרר אותה. היא הגיעה לאוזבקיסטן, לבוכרה ולטשקנט ומשם שלחה הודעות לעשרות חברים לפי כתובות שנמסרו לה בפולין. השמועה על הופעתה עשתה כנפיים, והמידע שהביאה עודד רבים לצאת לדרך.⁸

אנטישמיות

היהודים שחזרו לפולין נתקבלו באהדה על ידי השלטון החדש, אבל האוכלוסייה הפולנית קיבלה אותם באיבה גלויה ואלימה. כבר בשנת 1944, כאשר הסובייטים החלו להדוף את הגרמנים מערבה והתקדמו לעבר גבולותיה של פולין, התעוררה בקרב הפולנים חרדה שמא יחזרו פליטים וניצולים יהודים ויבקשו לקבל חזרה לידיהם את בתיהם, עסקיהם ורכושם. אלה היו השיקולים ה"רציונליים" נגד שובם של יהודים לפולין, שנוספו לאנטישמיות ה"טהורה" המושרשת עמוק בכל שדרות העם הפולני זה דורות רבים, שגברה בשנות הכיבוש הגרמני.

בעת שהותם בברית המועצות, בעיקר באזורים של "קצווי ארץ" לא היה לפליטים היהודים מידע על המלחמה, על מחנות הריכוז ועל השמדת היהודים.

הפגישה הראשונה של הפליטים שהגיעו מברית המועצות במסגרת הרפטריאציה עם אדמת פולין הייתה חוויה רוויית אבל, שכול ופחד. לחוזרים התברר גודל האסון והכליה הטוטאלית של משפחותיהם, ובעודם המומים מן המפגש עם האובדן נפגשו ביחס קשה של שכנים וידידים מהעבר. את פניהם קיבלו אנטישמיות, עוינות ואכזריות, עיירות חרבות, קברי אחים ובבתיהם ישבו זרים. הפולנים סברו, שסוף סוף "נפטרו מהיהודים", והנה לפתע שוב הוצפה פולין ביהודים. הם חששו, כמובן, שהאחרונים באו לדרוש את החזרת רכושם. פליטים יהודים נתקלו בשובם באלימות ובקריאות: "הנאצים היו צריכים לחסל את כולכם". בפוגרום קראקוב נרצחו שבעה רפטריאנטים, ביניהם חמש נשים וילד. בפוגרום קיילצה היו 42 הרוגים וכ-50 פצועים

בין יולי לספטמבר 1946, אחרי הפוגרום בקיילצה, הפך זרם "הבריחה" לשיטפון. הממשלה הפולנית הבינה שאינה יכולה לשלוט בתופעת האנטישמיות על ביטוייה האלימים, והתקבלה החלטה, שלא פורסמה באופן רשמי, לאפשר ליהודים לצאת מפולין. השלטונות העלימו עין מהיציאה הבלתי לגלית. המנהיגות היהודית התחייבה לא לאפשר יציאת פולנים שאין להם היתר, ולא להוציא ולוטה (כסף) מעל לסכום הקטן שקבעה הממשלה.

בקיץ 1946 יצאו מפולין לצ'כוסלובקיה כ–70 אלף שורדים בדרכם לארצות מרכז אירופה. בהמשך, בלחץ הממשלה הבריטית על הממשלה הפולנית למנוע יציאה של יהודים מפולין בדרך לארץ-ישראל, נסגרו הגבולות שוב. תנועת "הבריחה" המשיכה לעבוד, אך מספר היוצאים מפולין קטן מאד.

בהמשך עברו כ-180,000 רפטריאנטים, יוצאי פולין, במחנות העקורים. חשוב לציין, שקבוצה זו של השבים מברית המועצות היא הקבוצה הגדולה ביותר של שורדים שעברו בדרכי "הבריחה" באירופה כולה. ראוי גם לומר, שמקבוצה זו, במיוחד מבין בוגרי תנועות הנוער החלוציות והפרטיזנים, הפכו רבים לפעילים ב"בריחה".

השינוי הדמוגרפי - ילדים ומשפחות

בפולין כמעט לא נשארו ילדים יהודים אחרי המלחמה ורוב הניצולים נשארו בודדים ללא משפחות, אך בין הרפטריאנטים הבאים לפולין הגיעו משפחות עם ילדים ותינוקות. לפתע הופיעו משפחות שלמות עם ילדים. למרות הקושי של היישוב היהודי שנותר בפולין לקלוט את הגל האדיר של החוזרים מברית המועצות, תרומתם של הרפטריאנטים למעגלי החיים של היהודים בפולין הייתה משמעותית והם שינו את המפה האנושית.

גם ילדים יתומים הגיעו מברית המועצות לפולין. סיפורה של רחל כהן משקף את סיפורם של ילדים רבים. כך סיפרה: "היינו משפחה פולנית שברחה לרוסיה עם כניסת הנאצים לפולין. הרוסים שלחו אותנו לסיביר למחנה עבודה. אבא נפצע, הפצע הזדהם, לא היה שום ציוד לטפל בו והוא נפטר. בשלב מסוים קבלנו רשות לצאת מהאזור בו היינו. נסענו, כמו כולם, לאסיה, אל ארצות החום. הגענו לטשקנט. היה רעב, היו מחלות, אמא נפטרה ואותי שמו בבית יתומים רוסי. בהמשך העבירו אותי לבית יתומים פולני והמצב מאוד השתפר. ואז הסתיימה המלחמה. לקחו את כל בית היתומים ברכבת לפולין. נסענו קצת יותר מחודש. התנאים ברכבת היו קשים. כשהגענו לפולין האנשים התנפלו עלינו בצעקות 'ז'ידים מה באתם חבל שלא הייתם כאן והיטלר היה יכול לסיים את המלאכה'. לקחו אותנו לבית ילדים על יד לודז' וזה כבר היה בית ילדים של יהודים. משם יחד עם המדריכים התחלנו את הדרך לארץ ישראל.

לפני סיום - סיפור החב"דניקים שהיו רפטריאנטים

סיפר הנייק (שם משפחתו אינו ידוע, לא מצאנו), הנהג של נצר: "פעם בלודז' נכנס לחדרנו בלא התראה מוקדמת אדם עם זקן ופאות בלבוש של חסיד, ממש "לובביטשר". פנה ושאל 'איפה פה האיש שעושה ניירות'? כמעט השתבצתי. תיכף לקחנו אותו אל המסעדה הקרובה ושתינו הרבה וודקה".

נצר מספר כי חסידי חב"ד בברית המועצות שמרו על קשר עם הרבי מלובביץ' שגורש משם עוד בשנות העשרים. באמצע 1946 החלה יציאת חב"ד. הרבה לא היה ידוע על-כך. מספר הבורחים היה כ-3,000, ובהגיעם לפולין הם חברו לתנועת "הבריחה", קיבלו את עזרתה והשתלבו בזרם הכללי של הבורחים. "ידענו שקיימת בריחה מקבילה לזו שלנו – ידענו שחסידי לובביץ' חוצים את הגבולות, שרבם התיר להם להקדים את הקץ. היינו מלאי התפעלות מארגונם ומתחבולותיהם המיוחדות ומחומרת הסודיות הטבועה בפעילות "הבריחה" שלהם. בעקיפין שמרנו עליהם ובעת הצורך מצאנו דרך להזהירם מפני סכנות."¹² בהמשך פנו החב"דניקים אל אנשי "הבריחה" בבקשה להצטרף לעוברים עמם. למרות החשש הראשוני, הסתבר כי הם היו ציבור ממושמע ומאורגן, והטיפול בהם גרם לפעילים קורת רוח.

טבלת מצבת יהדות פולין אחרי השואה (במספרים מעוגלים)13
משוחררי מחנות וניצולים בפולין עצמה	60,000
צבא פולין העממית, צבא אנדרס, הצבא האדום ופרטיזנים	25,000
רפטריאנטים לפי הסכם ספטמבר 1944	25,000
רפטריאנטים לפי הסכם יולי 1945	65,000

לסיום

הרפטריאנטים, יהודים פולנים שחזרו אחרי המלחמה מברית המועצות לפולין, היו הקבוצה הגדולה מבין העוברים בדרכי "הבריחה". בקבוצה זו היו פרטיזנים, חיילים בצבא האדום ובוגרי תנועות נוער חלוציות-ציוניות רבות. רבים מקבוצה זו הפכו לפעילים בתנועת "הבריחה". הם נשאו את התנועה על כתפיהם והביאו את ערכי הרוח הציונית החלוצית.

----------

1. גוטמן, י. מחקרים על יהדות פולין אחרי מלחמת העולם השנייה, מרכז זלמן שזר, 1985. עמ' 25.

2. פולק, י. פליטים יהודים מפולין 1946-1939. ספר יזכור רוזבאדוב והסביבה. עורכת: נפתלי-ליפשיץ, ל. עמותת קהילת טומאשוב-לובלסקי, 1968. עמ' 5.

3. נצר, צ. ארכיון המשפחה. עמ' 16.

4. נצר, שם, עמ' 20.

5. דישון, א. ראיון עם המחברת. 2015.

6. דקל, א. בנתיבי הבריחה. הוצאת מערכות, 1959. עמ' 551.

7. באואר, י. הבריחה. מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית הפועלים, 1970.

8. כהן, י. עוברים כל גבול "הבריחה" פולין 1946-1945. זמורה-ביתן ומשואה, 1995. עמ' 223.

9. נצר, י. ארכיון המשפחה.

10. כהן, שם. עמ' 173.

11. כהן, ר. ראיון עם המחברת. 2017.

12. נצר, שם. עמ' 23.

13. גוטמן, י. מחקרים על יהדות פולין אחרי מלחמת העולם השנייה, מרכז זלמן שזר, 1985. עמ' 24.