טיוטה:צמר בארץ ישראל
היסטוריה
צמר בארץ ישראל
חפירות ארכאולוגיות שנעשו בישראל במהלך שנים גילו ממצאי טקסטיל רבים, בניהם מקטעים מאריגי צמר מתקופות שונות:
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בתמנע (במקדש המצרי ובמחנות הכורים) גילו ממצאים של אריגי צמר המתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת. רוב אריגי הצמר שנמצאו עשויים מחוטים דקים, אחידים בעוביים וצפופים, עדינות האריגים מעידה על מיומנויות גבוהות באריגה וטוויה.[1]
חלק מהאריגים שנמצאו תפורים, וסביר ששימשו כפרטי לבוש. האריגים צבועים בצבע שהופק מצמח "פואת הצבעים" אשר צבעו אדום, ומעט מהאריגים צבועים בצבע המופק מצמח האינדיגו שצבעו כחול. ככל הנראה מרבית האריגים נארגו על ידי שבטים מקומיים ואריגים אלו נמצאו הן במחנה הפועלים בתל אל-עמרנה והן במחנות הכורים בתמנע. ככל הנראה פעולות הטוויה והאריגה נערכו באזורים שבהם גרו הכורים בתמנע, ואלה לא נחפרו.
תקופת הברזל:
בזכות תנאי היובש הקיצוניים באזור תמנע התאפשר שימור של חומרים אורגנים כגון בדים ובניהן פיסות של אריגי צמר אשר התגלו בחפירות.
הממצאים תוארכו בעזרת פחמן-14 ישיר אשר קבע כי האריגים שנמצאו נארגו סביבות שנת 1000 לפנה"ס –תקופת דוד ושלמה בירושלים.
בין הממצאים היה האריג הראשון הצבוע בארגמן שנמצא בארץ ישראל ובכלל באזור דרום הלבנט, צבע הארגמן נחשב לצבע של בני האצולה, הכהנים והמלוכה כיוון שהיה יקר מאוד בשל תהליך הייצור שלו. הצבע הופק ממני חלזונות בים התיכון אשר נמצא במרחק של מעל 300 ק"מ מתמנע ומוזכר במקרא מספר פעמים ומופיע במספר הקשרים הן במסורת היהודית והן בנוצרית[2].
בנוסף, נמצאו מתקופה זו 11 אריגי צמר גם באתר כונתילת עג׳רוד מהמאות הט'-הח' לפסה"נ. שלושה מתוך האריגים הללו הם אריגי שעטנז המורכבים מצמר בשילוב עם פשתן – ערוב של החי עם הצומח. אריגים ייחודיים אלו הותרו ללבוש אך ורק לכהנים הגדולים (שמות כ"ח: 39, 15, 8-4) ולא לכלל העם (ויקרא י"ט: 19).
תקופת השלטון ההלניסטי
שרידים של אריגים מצמר, מתקופת השלטון הרומי בישראל, נמצאו במדבר יהודה, בערבה ובמספר מקומות נוספים, על דרך הבשמים.
האריגים שנמצאו עשויים מצמר או מפשתן וטכניקת האריגה היא ארג בד אשר הייתה הטכניקה הרווחת בתקופה זו. יחד עם זאת, נמצאו אריגים נדירים אשר נארגו באריגה אלכסונית, טכניקה מורכבת המעידה על יכולות אריגה מפותחות. לא נתגלו אריגי שעטנז מתקופה זו גם לא באזורים שלא היו בהם יהודים ולא נאסר על לבישת אריג המשלב צמר ופשתן.
רוב האריגים שנתגלו במצדה היו שייכים לנצורים. הם היו מפוארים (למשל אריגי אלכסון אשר יובאו מאירופה), אך עברו הטלאות ותיקונים. אפשר ללמוד מהם שהיהודים התלבשו כבני העמים מסביב. באותם ימים היה מקובל ללבוש טוניקה שהייתה עשויה מבדי צמר או פשתן שנארגו על הנול. הטוניקה נתפרה משני אריגים מלבניים כאשר המבנה שלה היה מותאם לעבודה- אורכה היה עד הברכיים כך שניתן יהיה להפשילה והיא נקשרה בעזרת יריעה ארוגה נוספת למותניים שאפשרה הרמה של הטוניקה במידה והייתה ארוכה מדי.
טוניקת הצמר הייתה מקושטת בדוגמת פסים אנכיים אשר ירדו מאזור הכתפיים. מעמד הלובש הונכח בטוניקה בעזרת דוגמת פסים זו – ככל שהפסים היו עבים יותר מעמד הלובש היה גבוהה בהתאם. צבע דוגמת הפסים הרווח היה צבע אדום אשר הופק משורשי צמח פואת הצבעים. מעל הטוניקה נכרכה יריעת אריג מלבנית שנקראה "טלית-הבגד החיצוני", העוטף, אשר פינותיה קושטו בדוגמה של האות גמא או האות H.
מספר פריטים נוספים הראויים לתשומת לב מיוחדת: מעטפת מצמר מעוטרת ברקמה, מגולגלת וקשורה - זו בוודאי שימשה לעטיפת מגילה כדוגמת אלה שנתגלו בקומרן; רשתות שיער מפשתן; וגרביים מצמר. כמו כן נתגלו משקולות נול המעידות על אריגה באתר בזמן המצור.
התקופה הביזאנטית
רוב אריגי הצמר מתקופה זו נמצאו בעין רחל שבערבה, אשר שימש כאתר חנייה לשיירות על הדרך שעלתה מהערבה להר הנגב (דארב אל-סולטן - אחת מדרכי שיירות הבשמים שחיברו את פטרה עם עזה).
מרבית מאריגי הצמר שנמצאו נותרו בצבעם הטבעי, חלקם הקטן נצבעו בחום או עוטרו בדוגמה של פסים צבעוניים או בדוגמת טאפסטרי - דגם הנוצר באמצעות חוטי הערב המכסים קבוצה של חוטי השתי. בנוסף נמצאו שני אריגים שעוטרו בפסי הצללה – פסים העשויים חוטים שנטוו מסיבים במספר גוונים בכמויות משתנות היוצרים מראה של מעבר הדרגתי בין גוונים. אריגים מסוג זה נתגלו גם במצדה.
בכ-20 מאריגי הצמר נמצאו שרידי תפרים. תפרים במספר אריגים היו במרווח אחיד ומסודר, גודלם שווה ונראה כי נעשו בתשומת לב בעוד תפרים אחרים נעשו בצורה גסה ולא אחידה, בכיוונים מנוגדים וניכר כי העבודה הייתה מרושלת או שנעשתה ביד בלתי מיומנת. תפרים אלו מעידים על ניסיון לחבר תלאים על בד שנשחק, לתקן אריג שנקרע, לתפור מכפלות ולחברי יחד שני אריגים שונים.
התקופה האיסלמית הקדומה
כינון האימפריה המוסלמית הקדומה איפשרה את פתיחת גבולות המסחר בין המזרח למערב, למעבר של סחורות. אזור אילת והערבה היוו צמתי דרך חשובים לתנועת הסחורות הן בדרך הים והן ביבשה. ואכן, בכפרים ובחוות חקלאיות שבאזור הערבה נמצאו מאות אריגים, מוצרי קליעה חוטים וחבלים שהשתמרו בזכות האקלים החם והיבש.
מרבית האריגים שנמצאו עשויים מצמר וארוגים באריגה פשוטה. השונות בין האריגים מאותה תקופה נובעת מאופי היישוב ומקרבתו אל הדרך הראשית.
ימי הביניים
בימי הביניים אריגי צמר שימשו ליצירת בגדים בכל שכבות האוכלוסייה והיוו מוצר מבוקש. הביקוש העיקרי היה של שכבות האוכלוסייה העשירות יותר ושל הצבא, בגלל מחירם הגבוה של האריגים[5].
תגליות בארץ ישראל מתקופת ימי הביניים נמצאו בחפירות שנערכו במערה מעל יריחו- מגוון פיסות אריג, בניהן פיסה אחת מצמר שמשערים שהייתה חלק משטיח. על פיסת אריג הצמר ניתן לראות דוגמה גאומטרית אדומה המזכירה שטיחים קדומים שמוצאם מאנטוליה או ארמניה. בנוסף, בחפירות שנערכו ב"מערת הקדושים" שבעבדת, נמצאו כ 40 פיסות אריג פשוט מצמר ושיער עיזים ששימשו ליריעות וכיסויי רצפה ויוצרו על ידי הבדווים שחיו באזור בתקופה הממלוכית[3].
המאה ה-16
על רקע המשבר החברתי והתפוררות הקהילות בספרד ופורטוגל, הגירוש וההגירה, מתפתח במאה ה-16 בצפת מרכז רוחני המושך אליו יהודים רבים. היישוב היהודי מפתח בצפת מרכז כלכלי המבוסס על תעשיית הצמר. שילוב התנאים הטבעיים הנוחים - קרבה למקורות מים זורמים (כגון נחל התחנות, עין פועם ועוד), הקרבה לנמל צידון, והעובדות שקהילות אלה עסקו בתעשיית הטקסטיל בארצות המקור וידעו את המלאכה מחד, וכי תחום זה היה רווחי מאוד ואריגי הצמר היו מוצר צריכה מבוקש באירופה מאידך, התאספו לתנאים שאפשרו ייצור של טקסטיל, שהפכה את צפת למקום מרכזי בתעשיית הצמר בישראל[4].
מכיוון שצמר הכבשים הישראליות לא היה איכותי דיו לתעשיית הצמר נוצר צורך לייבא צמר איכותי מארצות הבלקן, דבר שייקר מאוד את מחירו. בכדי ליצר את המוצר הסופי – הבד, על הצמר היה לעבור מספר תהליכים: ראשית תהליך הטוויה – שנעשה על ידי נשים בביתן, אריגה – שנעשתה על ידי גברים מומחים באריגה, בטישה מכנית (ליבוד) גירוד וגילוח של חלק מהאריגים, תהליך ניקוי, הלבנה וצביעה שנעשתה על ידי צבעים מומחים שהשתמשו בשורשי פואת הצבעים או בכנימות ליצירת אדום, בצמח רכפת הצבעים ליצירת צהוב, ובצמח האינדיגו ליצירת כחול. מחירו של בד צבוע היה יקר עד פי שניים וחצי בשל עלותם הגבוהה של חומרי הגלם ומורכבות התהליך.
תקופת שגשוג זו שנמשכה כ-50 שנה, החלה לדעוך הן בשל סיבות מקומיות כגון מותם של המנהיגים הרוחנים, בצורות ומגפות, והתנכלויות מצד השלטון העות'מאני, והן בשל החלטות בריטניה להגדיל את ייצור אריגי הצמר בעצמה ולהפסיק את ייצוא הצמר גולמי. החלטה זו של בריטניה גרמה לעלייה חדה במחירי חומרי הגלם ולירידה במחירי אריגי הצמר דבר שגרם לירידה דרמטית ברווחיות תעשיית הצמר בצפת ובסופו של דבר לקיצה.[5]
[1] אביגיל שפר עמליה תדהר, ʻAtiqot (Jerusalem : 1991), 1991-01, Vol.20, p.1-26.
[2] אורית שמיר, ארז בן יוסף ונעמה סוקניק, אוניברסיטת תל אביב
[3] אורית שמיר ועליזה בגינסקי, אריגים קדומים בארץ-ישראל, רשות העתיקות : https://www.antiquities.org.il/article_heb.aspx?sec_id=17&sub_subj_id=412
[4] שמואל אביצור, “צפת מרכז לתעשיית אריגי צמר במאה הט”ו”, בתוך: ספונות, ספר שישי, תשכ”ב, עמ’ מא-סט.
[5] שולמית רון, עלייתה ונפילתה של תעשיית הצמר בצפת, עתמול יד בן צבי, 2023