טיוטה:ספרי חסידות חב"ד (לובביץ)

ספרי חסידות חב"ד הוא שם כולל לספרים תורניים שנכתבו על ידי אדמו"רי חב"ד או על פי מה שאמרו בעל פה, וכן ליקוטים של מכתביהם.

ספר התניא

ערך מורחב – ספר התניא

ספר התניא ספרו ההגותי העיקרי של רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הודפס לראשונה בשנת ה'תקנ"ז (1796) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ועל שם ספרו הוא מכונה גם "בעל התניא".

התניא כולל הנחיות לדרך חיים ולעבודת הבורא, המבוססת על עבודה של רגש ושל הבנה. זה הספר הראשון שניסח את עקרונות החסידות בדרך שיטתית, והייתה לו השפעה רבה גם בחוגים לא-חסידיים. בראשיתו עורר הספר מחלוקת גם בתוך החסידות עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חב"ד. בראש המתנגדים עמדו רבי אברהם מקליסק ורבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט.

בספר מנותחים הבדלים בין "צדיק", "רשע" ו"בינוני", ומותוות הדרכים לעבודת ה' עבור ה"בינוני", שלשיטת המחבר הוא המודל האידיאלי ליהודי מן השורה, בשונה ממדרגת ה"צדיק" שאיננה בהישג ידו של כל יהודי.

שם החלק הראשון של הספר, "ספר של בינונים", מרמז על תפיסת העולם שבמרכזו. ה"בינוני" של התניא הוא אדם שמתחולל בו מאבק תמידי בין הטוב ובין הרע ועליו להילחם ללא הרף בהרהורי חטא. הוא אינו מצליח לסלק את הרע מקרבו, שזו מדרגת ה"צדיק", שאין בו רע. ועם זה, ה"בינוני" מקיים בשלמות את התורה והמצוות, ואינו עובר לעולם על הוראות התורה. ספר התניא מדריך את האדם כיצד יוכל להגיע למדרגה רוחנית זו. הספר קובע כי היעד שאליו כל יהודי צריך להגיע הוא "בינוני" שזו "מידת כל אדם" לפי התניא, רוב בני האדם אינם יכולים להגיע למדרגת "צדיק" (במובן של ספר התניא).

הספר גם מסביר את חשיבות הדבקות בצדיקים, שבאמצעותה האדם מן השורה יונק את השפע האלוקי הנובע משורש הנשמות.

התניא נחשב כתורה שבכתב של תורת החסידות, ועל בסיסו אמרו אדמו"רי חב"ד וכתבו מאמרי חסידות, בפרט ביחס לבורא: מהו, משמעות היותו 'אין סוף', הבנת תכלית הבריאה, דיון ביחסי אלוהים והאדם, מדוע מתעניין הבורא במעשי האדם, וכן מהות התורה, המצוות, הנשמה, מדוע היא ירדה לעולם, מהו יהודי ועוד.

המאמרים

ערך מורחב – מאמר חסידות (חב"ד)

מאמר חסידות, או בקיצור מאמר, הוא דבר תורה שנאמר או נכתב על ידי אחד מאדמו"רי חב"ד, המבאר נושא עמוק בתורת חב"ד שיסודו בקבלה, ובו הסקת מסקנות בעבודת ה'[1]. המאמר נחשב מקודש יותר מ"אמירת תורה" או "שיחה" על ידי האדמו"ר המקובלים בכל החסידויות, בשל כך הוא מכונה גם מאמרי דא"ח - ראשי תיבות דברי אלוהים חיים.

===העלאה לכתב==

המאמרים שנאמרו משנות ה-70 של המאה ה-17 בזמן הקמת חסידות חב"ד על ידי האדמו"ר הראשון שלה ומייסדה, רבי שניאור זלמן מליאדי ועד שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי האדמו"ר השביעי שלה, רבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד, נדפסו בסדרות מאמרי אדמו"רי חב"ד הכוללות בממוצע כרך אחד לשנה. למשל סדרת ספרי המאמרים של הרבי מחב"ד.

בדרך כלל, האדמו"ר עצמו לא היה מעלה את המאמרים על הכתב, וכך גם את ה'שיחות'. כיוון שחלק נכבד מהם נאמר בשבת ויום טוב, בהם קיים איסור כתיבה, בנוסף למאמרים שנאמרו בדורות הקודמים בהם לא היו מכשירי הקלטה, נוצר צורך לזכור את הדברים ולחזור עליהם במדויק על מנת להעלותם על הכתב.

עבור התפקיד נבחרו חסידים בעלי זיכרון טוב, שכונו ה"חוזרים". חסידים אלו היו עורכים 'חזרה' על המאמר, משלימים אחד את השני ומעלים את הדברים על הכתב. לעיתים היה נבחר חסיד מרכזי כ"ראש צוות החוזרים", בתפקיד זה ידוע הרב יואל כהן, ששימש כ'חוזר' בחצר הרבי האחרון. בדרך כלל, החוזרים היו בעלי ידע נרחב בחסידות ושימשו גם כמשפיעים.

החסידים שהיו מעלים את המאמר על הכתב על סמך ה'חזרה' היו בעלי כשרון בכתיבה תמציתית ומקיפה, וכונו ה"מניחים". לעיתים החוזרים עצמם עסקו גם ב"הנחה".

לאחר כתיבת השלד הראשוני המאמרים הוגשו לאדמו"ר ועברו הגהה. עם זאת, מאות מאמרים, בעיקר אצל הרבי האחרון, לא הספיקו לעבור הגהה ונדפסו על סמך ה'הנחה' בלבד, כאשר צוות רבנים ערך אותם לפני הדפסתם. המאמרים שהוגהו נדפסו בסדרת ספרים נפרדת והם קרויים מאמר מוגה, להבדיל ממאמר שלא הוגה על ידי הרבי, הקרוי הנחה בלתי מוגה.

מלבד זאת יש מאמרי חסידות שנכתבו על ידי האדמו"ר עצמו, כגון הספר דרך מצותיך שנכתב על ידי אדמו"ר הצמח צדק והודפס על ידי צאצאיו ב-1911.