טיוטה:סכסוך חזבאללה–ישראל
 | ||||||||||||||
| צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון בעת מלחמת לבנון השנייה | ||||||||||||||
| מלחמה: חלק מהסכסוך האיראני-ישראלי | ||||||||||||||
| תאריכים | 1985–מתמשך (כ־39 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גבול הצפון, לבנון, רמת הגולן, צפון ישראל | |||||||||||||
| תוצאה | ||||||||||||||
| ||||||||||||||
סכסוך חזבאללה–ישראל הוא הסכסוך בין ארגון הטרור חזבאללה בלבנון לבין מדינת ישראל, שהחל בשנות השמונים ומתמשך עד העשור השלישי של המאה העשרים ואחת.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חזבאללה
חזבאללה הוא ארגון של מיליציית גרילה וטרור ומפלגת ימין אסלאמיסטית-שיעית בלבנון. הארגון מוגדר כארגון טרור על ידי מדינות וישויות מדיניות רבות. חזבאללה הוקם כמיליציה ב־1982, ובאופן רשמי ב־1984. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". הארגון תובע מישראל להשיב את חוות שבעא, את שבעת הכפרים ואת צפון הכפר עג'ר לריבונות לבנונית. מזכ"ל הארגון משנת 1992 הוא סייד חסן נסראללה.[1][2][3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות השמונים של המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה
- ערך מורחב – המערכה ברצועת הביטחון
לאחר כניסת ישראל ללבנון ביוני 1982 בעקבות פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (שכונתה באופן רשמי מבצע שלום הגליל), שלחה איראן, דרך סוריה, כמה מאות קציני משמרות המהפכה לאזור הבקאע שבמזרח לבנון, כדי לארגן תנועות מהפכה שמטרתן לבצע ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים ולהקים רפובליקה אסלאמית בלבנון.
מרבית ההתקפות נגד חיילי צה"ל בלבנון בין השנים 1982–1984 בוצעו על ידי ארגון בשם "הארגון המהפכני לצדק" וארגון "המדוכאים עלי אדמות" (כינוי לעדה השיעית כולה). בשנת 1985, הודיע חזבאללה ("מפלגת האל") באופן רשמי על קיומו במכתב לעיתונות הלבנונית. הארגון קם במטרה מוצהרת להילחם נגד הנוכחות הישראלית בלבנון.
לאחר נסיגת ישראל בשנת 1985 ממרבית השטח הכבוש בלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום המדינה, הפך חזבאללה לאויב העיקרי של צה"ל וצד"ל בלבנון. הארגון החל בירי קטיושות נגד יישובי צפון ישראל, וכן בתקיפות של מוצבי צד"ל. בעקבות כך צה"ל אימן וצייד את צד"ל במקביל לפריסה רחבה יותר של כוחותיו הוא כגיבוי. לאחר שורה של כישלונות עקובים מדם של חזבאללה לכבוש מוצבים, ובראשם ההסתערות על מוצב שומריה (37 הרוגים) ב-1987, וכן המתקפה של צה"ל על המוצב שלו במיידון ב-1988 במסגרת מבצע חוק וסדר (30 הרוגים) גרמו לו להפסיק לנסות להסתער בצורה חזיתית על מוצבים, כמו גם להחזיק מוצבים מוצהרים משלו, ולעבור ללוחמת גרילה.
שנות התשעים של המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע דין וחשבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבצע דין וחשבון
לקראת ועידת מדריד (1991) הגביר חזבאללה את פעילותו מול צה"ל, בעיקר על ידי מארבי מטענים. בשנת 1993 החלה הסלמה חמורה בלחימה ברצועת הביטחון, ובעקבות רצף אירועים של הרג חיילי צה"ל ושיגור רקטות, הורתה הממשלה לצאת למבצע דין וחשבון. מטרת המבצע הייתה להוציא את אוכלוסיית יישובי הצפון ממעגל הלחימה, האמצעי היה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה. במהלך המבצע, אשר נמשך שבעה ימים (מ-25 ביולי 1993 ועד 31 ביולי 1993) הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק לאחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. המבצע זכה לכינוי "מלחמת שבעת הימים בלבנון".
מבצע ענבי זעם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבצע ענבי זעם
החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בגבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון. בעקבות זאת יצא צה"ל ב-11 באפריל 1996 למבצע ענבי זעם. במהלך המבצע הותקפו מאות מטרות של חזבאללה על ידי חיל האוויר והתותחנים. בנוסף הטיל חיל הים מצור ימי על חופיה של לבנון. במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר ישראל.
ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחים אש לחילוץ לטובת כוח מיוחד שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב; בעת הירי פגז תועה נחת בתוך הכפר ופגע בריכוז פליטים ובכוח האו"ם ששהה בסמוך. מההפגזה נהרגו 102 אזרחים ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע, אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות, והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע ראש הממשלה שמעון פרס אמר במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".
ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי לישראל ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996.
ב-12 בספטמבר 1997 ביצעה יחידת אגוז את מבצע נוף פראי במסגרתה נהרג האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה.
נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל לאורך השנים על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות" שהוקם לאחר אסון המסוקים. אירועים אחרים שהגבירו את הלחץ הציבורי היו אסון השריפה בוואדי סלוקי, אסון השייטת ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, בפברואר 1999.
בעקבות הלחצים בשנת 1999 יזם שר הביטחון משה ארנס את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצמצום מספר חיילי צה"ל השוהים בלבנון. במאי 1999, לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון. לאחר כישלון במשא ומתן להסדר עם סוריה ולבנון, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם שאישר שהנסיגה של ישראל מרצועת הביטחון תביא אותה לקו הגבול הבינלאומי על פי החלטה 425 של מועצת הביטחון, החופף לקו שאומץ בהסכם ישראל-לבנון 1983.
בבוקר 24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש רצועת הביטחון במלחמת לבנון הראשונה, הודיעה ממשלת ישראל על נסיגה מרצועת הביטחון. ב-26 במאי 2000 נשא מזכ"ל חזבאללה השייח' חסן נסראללה את נאום קורי העכביש בבינת ג'בייל.
תיקוני גבול נוספים בוצעו בימים שלאחר הנסיגה בתיווך האו"ם, במסגרתם הוזזה גדר הגבול הבינלאומי ומספר מוצבי גדר חודרים ננטשו ופוצצו, ובכך הסתיימה הנוכחות של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון.
מהנסיגה מלבנון עד מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הנסיגה מלבנון היו מספר תקריות בין חזבאללה לישראל בגבול הצפון, כאשר המשמעותיות שבהן היו:
חטיפת שלושת החיילים: ב-7 באוקטובר 2000, במהלך סיור לאורך גדר המערכת באזור הר דב, הופעל מטען רב-עוצמה על הבט"שית בה היו לוחמי חיל ההנדסה הקרבית בני אברהם ועדי אביטן והנהג עומר סואעד. בעקבות הפיצוץ, נהרגו שלושת החיילים וגופותיהם נחטפו ללבנון. כשבוע לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, נסראללה הודיע על חטיפת אלחנן טננבוים, שפותה להשתתף בעסקת סמים ונחטף ללבנון. ב-29 בינואר הושבו אלחנן טננבוים וגופות שלושת החיילים בתמורה לשחרורם של 435 אסירים, שרובם היו פלסטינים, ולהשבת גופותיהם של 59 לבנונים. החטיפה והעסקה שבעקבותיה נחשבו כניצחון לחזבאללה. בשל הצלחה זו, נעשו ניסיונות נוספים לחטוף חיילים ישראלים - הן בזירה הלבנונית והן בזירה הפלסטינית.
ניסיון החטיפה בע'ג'ר: ב-21 בנובמבר 2005 ארבעה מחבלי חזבאללה נכנסו לכפר ע'ג'ר בניסיון לחטוף חיילים. הם חוסלו על ידי קלע סער שארב להם. מחבל חמישי חוסל בהר דב לאחר שניסה לחדור עם מחבל נוסף למוצב גלדיולה.
חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון: בבוקר ה-12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול לבנון סמוך למוצב ליבנה ליד זרעית. בנוסף לחטופים נהרגו עוד שלושה חיילים ונפצעו שלושה נוספים באורח קשה. בנוסף, טנק שנכנס ללבנון במטרה להתחקות אחר תנועת המחבלים ולעצור את רכב המילוט עלה על מטען גחון כבד ורב-עוצמה שגרם להרס הטנק ומותם של ארבעת לוחמיו. לוחם נוסף שפעל במטרה לחלץ את חללי הטנק נפגע מרסיס של פצצת מרגמה ונהרג. בסך הכול, נהרגו באותו יום 10 חיילים - שניים מתוכם נחטפו ללבנון. המתקפה הייתה יריית הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה. ב-16 ביולי 2008, הוחזרו גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב לישראל בתמורה לשחרורם של אסירים ביטחוניים פלסטינים ולבנונים.
מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה
בעקבות חטיפת החיילים ב-12 ביולי 2006, הכריז צה"ל על "מבצע שכר הולם", שלאחר מכן שונה לשם "מבצע שינוי כיוון", ובהמשך הוא הוכר כמלחמה ונקבע שמו "מלחמת לבנון השנייה. המלחמה נמשכה 34 ימים, מ־12 ביולי ועד הפסקת האש ב־14 באוגוסט, אם כי כוחות צה"ל המשיכו לפעול בלבנון עד 1 באוקטובר.
כחלק מתוצאות המלחמה, קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 1701, האוסרת על הכנסת כל נשק לדרום לבנון. עם זאת, חזבאללה התעצם ברקטות ארוכות טווח, באיכויות ובהיקפים גדולים משמעותית ממה שהיו לו טרם המלחמה, אך נשמר שקט יחסי באזור הגבול. המלחמה נתפסה בקרב הציבור הישראלי ככישלון ונמתחה ביקורת קשה על הדרג המדיני ועל הפיקוד הצבאי הבכיר על דרך ניהולה. הקמת ועדת וינוגרד ומחאה ציבורית הובילו להתפטרותם של הרמטכ"ל דני חלוץ ושל אלוף פיקוד הצפון אודי אדם.
בין האירועים המרכזיים במלחמה היה מבצע חד וחלק, שנפתח ב-2 באוגוסט, ובו פשטו כוחות של סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על מרפאת השדה "דאר אל חיכמה" של חזבאללה בבעלבכ שבבקעת הלבנון. במהלך המבצע נהרגו 19 מחבלי חזבאללה. חמישה אזרחים לבנונים נלקחו לחקירה בישראל ונשלחו לחופשי כעבור שלושה שבועות. המבצע חייב את חזבאללה לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.
בנוסף נודע גם קרב בינת ג'ביל שנערך ב-26-27 ביולי בעיירה בינת ג'בייל בדרום לבנון בשבוע השלישי של המלחמה בין כוחות חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים לבין כוח מיוחד של ארגון החזבאללה. גדוד 51 ו־17 מלוחמיו שהשתתפו בקרב זכו בעיטורים. גם בחטיבת הצנחנים זכו מספר רב של לוחמים וקצינים בצל"שים ועיטורים רבים. בקרב נהרגו שמונה לוחמי צה"ל וכ-80 מחבלים. וכן הקרב בסלוקי שנערך בין ה-11 ל-13 באוגוסט במסגרת מבצע שינוי כיוון 11 שהתנהל בין חטיבה 401, חטיבת הנח"ל וחיל ההנדסה הקרבית של אוגדה 162, ובין חמושים מארגון החזבאללה, באזור נחל סלוקי והכפרים ע'נדוריה ופארון. בקרב נהרגו 33 חיילי צה"ל וכ-80 מחבלים.
בין מלחמת לבנון השנייה למלחמת חרבות ברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השנים שמאז מלחמת לבנון השנייה ועד מלחמת האזרחים בסוריה היו מספר מצומצם של התנגשויות בין חזבאללה לישראל בגבול הצפון. בנוסף, ב-4 בנובמבר פתח צה"ל במבצע ארבעת המינים בו חיל הים הישראלי לכד אונייה שעשתה דרכה לסוריה ועליה מטעני נשק רבים, שלפי מערכת הביטחון נשלחו מאיראן והיו מיועדים לחזבאללה.
לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עלתה האינטנסיביות של ההתנגשויות בין ישראל לחזבאללה. בין היתר הדבר התבטא בכך שישראל ביצעה מספר תקיפות לסיכול התחמשות של חזבאללה במשלוחי נשק שנשלחו מסוריה ללבונן בחסות מלחמת האזרחים בסוריה, בהן תקיפת שיירת הנשק הסורית במחוז ריף דמשק בינואר 2013, תקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק במאי 2013, תקיפת שיירת הנשק הסורית לחזבאללה בבעלבכ בפברואר 2014, וכן תקיפה אווירית בגבול ישראל-סוריה בינואר 2015, בה נהרגו הגנרל האיראני עלי אללה דאדי וג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה.
כמו כן, בסוף 2018 יצא צה"ל למבצע מגן צפוני שהיה מבצע צבאי־הנדסי לחשיפה ונטרול מנהרות טרור חודרות גדר שחפרו פעילי חזבאללה מלבנון לתוך שטח ישראל. המבצע הסתיים ב-13 בינואר 2019.
מלחמת חרבות ברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל
קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות או בהתמדה, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.ב-8 באוקטובר 2023, יומה השני של מלחמת חרבות ברזל, הצטרף חזבאללה ללחימה בישראל לצד ארגון הטרור חמאס שפתח במתקפת פתע על ישראל יום קודם לכן, ב-7 באוקטובר. חזבאללה ירי אלפי טילי נ"ט, רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, וגם איפשר למחבלים פלסטינים לחדור לשטח ישראל. בתגובה תקף צה"ל עמדות של חזבאללה ופעל להריגתם של מחבלי חזבאללה. התכתשות זו נמשכה לאורך מלחמת חרבות ברזל, מעל 250 יום. לחזבאללה נגרמו יותר משלוש מאות הרוגים, וגם בישראל היו הרוגים אחדים, חיילים ואזרחים. תושבי היישובים שלאורך גבול ישראל-לבנון פונו מבתיהם על מנת שלא ייפגעו, וגם תושבי הכפרים בדרום לבנון פונו צפונה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ What to know about Hezbollah, the powerful Iran-backed group on Israel’s border, CNN, 19 באוקטובר 2023
- ^ חיזבאללה, באתר ynet, 13 ביוני 2024
- ^ לאחרונה הכריזו מדינות נוספות על חזבאללה כולו כעל ארגון טרור והוציאו אותו מחוץ לחוק, אולם מדינות באיחוד האירופי עדיין נמנעות מכך - מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, 22 בנובמבר 2020